מחשבות של אדריכל

לעתים נחשפת האמת שמאחורי תדמית, או אם תרצו – תרמית, מאלו שאנו האדריכלים מנפקים מדי פעם.

הקדמה: הקשת הינה צורת בניה שאיפשרה מימים קדומים לגשר על פני מרווחים, ליצור פתחים ומפתחים כאשר לא היה מעשי לעשות זאת בדרכים אחרות. אבנים לגישור המפתח לא היו מעשיות מעל גודל מסויים. קורות עץ, אם היו בנמצא, לא תמיד יכלו לשאת בעומס הבניה שמעל. הקשת העבירה את הכוחות לצדדים ולמטה, לעמודים ולקירות העבים (או הקירות הניצבים שנבנו לקבלת הכוחות האופקיים). קשת קדמונית ייחודית הנמצאת למרבה הגאווה בישראל מועמדת אפילו להכרזה כאתר מורשת עולמי (השבוע שמעתי ברדיו שהבקשה נדחתה שוב בשל טענות סוריות לבעלות על תל דן).

הכיפה לקחה גישה הנדסית זו צעד אחד הלאה- מן הקיר (החד-מימדי למעשה) אל המרחב. במאה האחרונה (פחות או יותר) לעתים רחוקות משמשת הקשת או הכיפה כאלמנט קונסטרוקטיבי אמיתי- הבטון או המתכת עובדים אחרת. אך פעמים רבות עדיין משתמשים בצורות אלו כאלמנט דקורטיבי, הנושא גם משמעויות תרבותיות כאלו ואחרות.

כך נעשה גם ב"תל אביב הקטנה", כאשר כיפה קטנה וחביבה מקשטת בניינים אקלקטיים כגון זה ברחוב אלנבי 118:

אלנבי 118 תל אביב

אין במפתחים אלה כל צורך לא בקשת ולא בכיפה, ודאי לא בבניין שנבנה בבטון מזויין. אך החזות ביקשה זאת. בבניין זוויתי זה ההתייחסות לפינת הרחובות מעוגלת בכל צורה אפשרית, לטעמי אפילו מוגזמת כאשר זה מגיע למרפסת הזיזית. אבל אותו ביתן-חצר שהונחת על הגג נחמד ויוצר מוקד ויזואלי נאה. (אני תמה היכן הנסיכה-להצלה אמורה לעמוד: על המרפסת או על דמוי-הצריח?)

והנה, למרימים עינהם מהמדרכות ומחלונות הראווה, מתגלה הפרקטיקה שמאחורי הכיפה בבניין אחר ומוזנח באזור נחלת בנימין (דומני שברחוב מוהליבר):

בניין ברחוב מוהליבר

ובמבט מתקרב:

כיפה - תקריב

היום קוראים לזה "בניה קלה": פסי עץ דקים, גמישים מספיק לכיפוף סביב הכיפה, מוסמרו אל שלד כיפתי שאותו אין רואים אך עשוי כנראה גם הוא מלוחות עץ. אם לא ייעשה עם הבית חסד של שימור, מן הסתם בעוד אי-אילו שנים יירקבו ויתפוררו פסי העץ הדקים ונוכל לראות גם את השלד. על פסי העץ יש אריחים מעויינים בנראים כעבודת קרמיקה, עם פסים רוכבים רדיאליים לחיזוק ולחיקוי אבן. על אף שעברו ודאי את גיל השבעים, אלו שנותרו עדיין בוהקים ונקיים גם בתנאים התל אביביים שאינם קלים.

ניתן לראות דרך החלון שגם התקרה היא מפסי עץ דומים. מן הסתם היו אלה מטוייחים ("תקרת רביץ" של אז) בטיח שהתפורר ונפל.

זהו. אין פואנטה. סתם התבוננות ומחשבות…..

נועם דביר הציג לאחרונה ב"הארץ" את "בית המגירות" שתכנן משרד מן-שנער בחולון.

בית בחולון (מן-שנער אדריכלים)

בית בחולון (מן-שנער אדריכלים)

הכותרת, שאינני בטוח שנוסחה על יד נועם, מדברת על " 'בית המגירות': מודל שונה ומקורי לבתי מגורים".

הכתבה קושרת בין בית זה לבית המגירות הבאר-שבעי המפוסם משנות ה-60, שתכנן גיורא גמרמן ועליו מספר יותר ערן טמיר.

מגדל בבאר שבע (אדריכל גיורא גמרמן)

מגדל בבאר שבע (אדריכל גיורא גמרמן)

בכתבה של נועם מוצגת יומרה (מסוייגת מעט) לראות בזה דגם מגורים חדש ביחס לקופסאות המגורים הנפוצות כל כך. לדעתי אין בזה הרבה יותר ממשחק גאומטרי, מבורך לכשעצמו. אין כאן בשורה של תרבות מגורים חדשה. המעלה העיקרית המוצגת היא של מרפסות גדולות מאוד. בבאר שבע המרפסות הגדולות לא הוכיחו עצמן במבחן הזמן, לפי תיאורו של ערן. מלבד זאת מתואר הבנין בחולון כשונה ויזואלית מן המקובל.

לבנין בבאר שבע מוצגת הנמקה אקלימית. לזה בחולון ניתן רציונאל כלכלי-שיווקי.

בשני המקרים (ובאחרים שבהמשך פה) לדעתי המוטיבציה היא עיצובית בעיקרה. יש משהו מושך באפשרות זו "לפרק את הקופסא מבלי לשבור את הכלים", ללכת על קצה תפיסתי כלשהו. הבלטות זיזיות מעין אלו פועלות כנגד הגיון עין המתבונן ומגרות מבלי דעת את הסקרנות לעמידתן. יש כאן משחק צורני חופשי ומיוחד, אך בלי לאתגר את הזויות הישרות ואת הפשטות היחסית של תבניות ליציקת בטון. אותו משחק של שיווי משקל רופף יש בו קסם למעצב ולמתבונן, ואם הוא נעשה טוב אזי מתח מובנה זה מאפשר יצירה של ממש. רעננות זו, גם אם היא אסתטית בעיקרה, מבורכת לכשעצמה.

באמירה חתרנית משהו אצהיר כי אני לא בטוח שיש מרחק כה גדול בין מגירות אלו, שעינינו המודרניסטיות נוטות לאהוב, לבין חלק מבנייני המרפסות המדלגות הפוסט מודרניסטיים והמושמצים תדיר.

להלן עוד כמה דוגמאות, הן בשביל היופי והן כדי לעזור לבחון את התזה שהעליתי.

מזה כמה זמן צדה עיני בנין "מגירתי" בכפר סבא, בפינת רחוב ויצמן (הרחוב הראשי של העיר) ורחוב ברנר או המעפילים:

בית מגירות בכפר סבא (אדריכל לא ידוע לי)

בית מגירות בכפר סבא (אדריכל לא ידוע לי)

המגירות כאן פחות מובהקות מאלו שהובאו לעיל, אך עדיין ברורות. גם בבניין זה ניכרת הכוונה לתת מרפסות רבות וגדולות, אך התריסים ואפשרויות הסגירה ניצחו, וחזות הבנין כמובן סבלה קשות.

ובבנין ציבורי, מרכז קהילתי בית בארבור בתל אביב, שאני אוהב את עיצובו (כולל הקוים המתעגלים בשובבות בקומת הגג).

בית בארבור, תל אביב

לא ממין העניין, אך אני חייב להראות איך הרסו חזית אחרת של הבנין עם מעלית ומבואת מעלית שנסגרה באלומיניום זול, ללא טיפת מחשבה עיצובית, כאחרונת מרפסות הכביסה. גם הפלקטים לא במיוחד מוסיפים.

בית בארבור, תל אביב

מיכאל יעקובסון מציג את "בית כהנא" ברמת גן, שגם בו יש מנסרות-קוביות זו על גבי זו לכאורה כנגד ההגיון של הנחתן.

"בית כהנא", רמת גן (אדריכל יעקב רכטר)

"בית כהנא", רמת גן (אדריכל יעקב רכטר)

מיכאל מסביר שיעקב רכטר "הצליח כאן ליצור יצירה ייחודית ושלימה וזאת באמצעות הבחירה בצורת והצבת המסות זו על גבי זו, כך שהוא יצר מעין משחק של מכולות המונחות לצד הדרך".

וגם מיכאל  מביא דוגמא עכשווית, על גבול הגרוטסקה אם כי אסתטית להפליא, של מוזיאון ויטרה החדש (אדריכלים Herzog & de Meuron):

מוזיאון "ויטרה"

דוגמא נוספת להזחה "מגירתית" בבנין מעבדות חדש במקסיקו (תכנון TEN Arquitectos):

מבנה אקדמי, מקסיקו

מבנה אקדמי, מקסיקו

ובעולם אפשר להיתלות באילן הגבוה של ההביטאט במונטריאול (של משה ספדי), שם יש הבלטות ואף תליה של קוביות כמעט באויר:

הביטאט, מונטריאול (משה ספדי)

הביטאט, מונטריאול (משה ספדי)

בהביטאט היה גם נימוק תעשייתי, ברוח אבני הלגו: האפשרות לשנע ולהרכיב את אשר יוצר במפעל, עם האפשרות (התיאורטית למדי) להוסיף ולגרוע במשך הזמן. הוצגו יתרנות של ייחדיות כל דירה ומצבה יחסית לאחרות, שטחי מרפסת פרטיים, וכדומה.

רציונאל דומה מציג ערן טמיר לגבי בנין יפני:

בנין ביפן

כותב ערן: "יש (במגדל בבאר שבע) מין רמז למטבוליזם של קישו קורוקאווה שיצר את מגדל הקפסולות בטוקיו, שנבנה בראשית שנות ה-70: מגדל העשוי מגופים שהתחברו והיו אמורים גם להתנתק באופן עצמאי מן הבניין.
הדמיון (של הבנין בבאר שבע – א.ה.) למגדל הקפסולות הוא בצורה בלבד ולא במהות, שבדוגמא היפנית מייצגת רמה טכנולוגית שלא מצויה במקומותינו, טכנולוגיה שגם ביפן לא עמדה במבחן הזמן."

השערת הבסיס שלי היא שרבים מאיתנו, הן אדריכלים והן בני אדם, בהזדמנויות שונות וברמות שונות מנסים לחזור לחוויות הבסיסיות של העמדת בלוקי עץ זו על גבי זו, הזזה, הסטה, ניסוי וטעיה- לראות כמה אפשר, איך זה נראה- ומתי זה ייפול.

קוביות עץ - משחק לילדים בני כל הגילאים

לגו

הפנטזיה המושלמת אולי נראית משהו כזה (המקור כאן):

פנטזיה של חופש

הבלטות וריחוף אחר מציגים "בנייני הגשר", שזכו לכותרות רבות לאחרונה. בכתבה בעקבות פרש(יו)ת הולילנד, מביאה כתבתה של דאה הדר "אנקת גבהים" מבט אנתרופולוגי ואירוני על אותם בנייני גשר, ובעיקר על חלקי הגשרים עצמם, שבהם חיים מעל תהום למעשה.

בנין עם גשר, גבעתיים (צילום: דודו בכר, "הארץ")

בנין עם גשר, תל אביב (צילום: דודו בכר, "הארץ")

לדברי דייר זה "מלחיץ. כל פעם שאני עובר שם אני מפחד שהגשר ייפול עלי…". ודיירת עם מרפסת-גשר: "אני כמעט לא דורכת בגשר. אומרים שזה יציב אבל קצת מפחיד שם, אין תחתית, את כאילו באוויר. אני מרגישה יותר בטוחה כאן. אף אחד לא יוצא לגשר חוץ מהנכדים. רציתי לקנות להם בריכה שישחו שם, אבל פחדתי."

גם בתכנון גשרים ניכר המתח בין הצורך ליציבות (והרצון להקרין יציבות ובטחון) לבין הקסם של הקלות, תדמית של נטול-מאמץ יחד עם אומץ הנדסי.

וכך גם במרפסות שלעיל. לקינוח דוגמא קיצונית של הפגנה וירטואוזית של אתגור כח המשיכה, בולטת מעל 20 מטר מהצוק ומרחפת 1,200 מטר מעל תחתית הערוץ, עם רצפה ומעקה זכוכית.

Grand Canyon skywalk, USA

Grand Canyon skywalk, USA

Grand Canyon skywalk, USA

לסיכום וחזרה:

יש כמה הצדקות אפשריות ל"בתי מדרגות": אקלימיות, אסתטיות, תיעוש הבניה. אני טוען שזה גם ביטוי לשאיפה לשחק בקוביות וכן לרצון לאתגר את היכולת ההנדסית-תפיסתית לגבי הנכון והאפשרי. ועדיין, כהכללה- אני בעד.

ולסיום-סיומת: בערב שנערך על "הבלוגוספירה האדריכלית הישראלית" עלה גם נושא הבלוגים כבמה לרב-שיח מתמשך ומתפתח הדדית. אני שמח למצוא כאן דוגמא לכך, בהמשיכי את מורי ורבותי שהוזכרו לעיל, בעיתונות ובבלוגיה, ואשר גם יצרו אצלם חיבורים בין רשימותיהם: נועם (העיתונאי ולא בלוגר, אני יודע…), ערן, מיכאל, וכל שאר העולם שכתבו על הולילנד. סתם מצא חן בעיני לראות זאת כך…..

באירוע "בתים מבפנים 2010" (בסוף שבוע הבא, 7-8/5, מומלץ בחום!) אני שותף זוטר לארגון סיור ביד אליהו. כמוגדר באתר "בתים מבפנים" בתיאור הסיור (סיור מספר 101, יום שישי, שעה 9:00, מפגש ע"י בית השריון, לוחמי גליפולי 51):

"יד אליהו היא שכונת המגורים הגדולה בעיר ומהווה מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות של המאה ה-20. הסיור – בהנחיית האדריכלים אודי כרמלי מצוות תכנון מזרח, דורון מינין ממחלקת שימור מבנים בעיריית תל אביב-יפו ודני לזר עורך תוכנית המדיניות ליד אליהו – יציג את גישות התכנון החדשות ליד אליהו הנבחנות בימים אלה ומבוססות על שימור מרקמִי וקהילתי ככלי לפיתוח מבוקר. בסיור ישולבו מפגשים עם ותיקי השכונה ויוצגו מגמות התכנון של אגף התכנון העירוני לעתיד השכונה."

הרעיון לשלב איש שימור היה של אודי כרמלי, אדריכל וחבר צוות תכנון מזרח במינהל ההנדסה. גם אני סקרן לשמוע את התייחסותו של דורון מינין לנושא, כבעל מקצוע וכאיש העיריה. הבחירה מה לשמר ומאילו סיבות כלל אינה טריביאלית. יש לה השלכות כבדות כאשר מתווספות לה משמעויות כלכליות, אם של פגיעה בזכויות בניה לצורך השימור, אם בעליית ערך כתוצאה של שימור, ואם באפשרות של השקעה ציבורית לטובת השימור (התיאורטית למדי, לצערנו, למעט ועד להכרזת משרד ראש הממשלה על תכנית מקיפה לשימור "תשתיות מורשת לאומית", מוחשיות ובלתי-מוחשיות).

קצת על שימור

שימור הוא גם בחירה של הסיפור, הנרטיב הנבחר להצגה ולקידוש מסוים על ידי החברה. ככזה השימור הוא בעל השלכות על דמות החברה בעיני עצמה ובעיני אחרים – ובהתייחסות לעתיד. מכיוון שלא מעשי לשמר הכל צריך להיות סדר עדיפויות וצריכות להיעשות בחירות כואבות.

וכאן עולות שאלות מכמה כיוונים:

האם משמרים את היפה? את יוצא הדופן? את הישן ביותר? את הנושא סיפור מיוחד? אישיות מיוחדת?

"בית הפגודה", רחוב נחמני, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

בית דוד בן גוריון, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת", יד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

האם משמרים את בתי החלוצים? את בתי פקידי הברון? את בתי הבאר הערביים? את הבית בו נרצח יוסף חיים ברנר? את בתי אחוזת בית – או בתי נוה צדק? את בית דיזינגוף – ו/או את בית עקיבא וייס? את בית אליהו גולומב – ו/או את הבית בו נורה "יאיר"? ומה עם בתי מלאכה? בתי חרושת? בתי תמחוי? משרדים ומוסדות קהילתיים? בתי כנסת שכונתיים? האם "מעונות עובדים" ראויים לשימור בגלל ערכיהם האורבניים-אדריכליים, או בגלל שיקוף חיי מעמד הביניים של תקופתו? ואם כך- האם סתם "בתי רכבת", צריפי מעברות וכדומה ראויים גם לשימור כמשקפי זמן ומקום, גם אם לא תוכננו על ידי אדריכל מפורסם?

כיצד מתרגמים ומפרשים בפועל את המקום הפיזי בהתייחס לסיפורו (ואולי יותר מדוייק- סיפוריו, סיפורי מכלול האנשים והתקופות הנוגעים למקום)? בכך אגע ברשימה נפרדת, שתציג למה צריך וכיצד אפשר להציג את "הסיפור" ולא ליצור מבנים משוחזרים כחפצים יפים בלבד.

מהו היחס הנכון בין הסיבות לבחירת אתר לשימור- בין הפיזי-מבני-אסתטי לבין התרבותי-חברתי? במהלך תהליך ניפוי ובחירה ראוי לקבוע קריטריונים בנסיון להערכות מבוססות, גם אם אין אפשרות לאובייקטיביות מדעית חד משמעית. ערכתי השוואה בין הקריטריונים לשימור של עיריית תל אביב לבין אלו של עיריית סיאטל שבארצות הברית:

טבלת השוואה בין קריטריונים לשימור - תל אביב וסיאטל

הצבועים בגוון זהה דומים בתוכנם, גם אם לא זהים. ניתן לראות את המשקל הנכבד בתל אביב לערכים מבניים, לעומת הדגש בסיאטל על קריטריונים תרבותיים-חברתיים (ובזה נכלל היסטורי). אני חושב שבתחום זה אנו בישראל צריכים להתקדם לכיוון החברתי-תרבותי. יש סימנים מעודדים לכך, למשל בהתרחבות ההתייחסות למוגדרים כ"נופי מורשת תרבותית" כמושא לחשיבה על שימור. כמו כן, אני מצדד בגישתו של הרברט גנץ, המוצגת בסיפור הבא, לגבי הראוי והחשוב לשימור:

ויכוח נוקב התנהל מעל דפי הניו יורק טיימס ב-1975. הסוציולוג האורבני הרברט גנץ (Herbert J. Gans) תקף את "הועדה לשימור אתרים" בטענה שהם מעוותים את ההיסטוריה בכך שמייעדים לשימור בעיקר אחוזות עשירים ומבנים בתכנון ארכיטקטים מפורסמים, תוך דאגה רק לרובד דק ואליטיסטי של העבר הבנוי. המשמעות, לדבריו, היא גם זילות ההווה והבינוי הפשוט. ענתה לו Ada Louise Huxtable, מבקרת האדריכלות המכובדת של העיתון. הקסטבל טענה שמצויינות אסתטית ואורבנית אכן תלויה בכסף ובכשרון המעצבים הגדולים, ויוצרת ערכים תרבותיים נשגבים, שהם מרכזיים לשימור. לדבריה גישתו של גנץ מעוותת. גנץ ענה ששימור הוא מעשה ציבורי, וככזה צריך לתת מענה לַעבָר של כל האזרחים. גנץ סָפַר והוכיח חוסר איזון בולט בין סוגי האתרים שהוכרזו לשימור. ( הסיפור מובא בספר המרתק "The Power of Place", של Dolores Hayden )

ויכוח זה, בצורות שונות, חי ובועט גם כיום (דוגמא לקונפליקט עכשווי כזה- כאן ). עם זאת, ברור כי המגמה השתנתה- יש יותר התייחסות לסביבות יום-יומיות המייצגות דפוסי חיים מגוונים. ארגון ניו-יורקי העוסק בשימור אומר בהקדמה לדו"ח שלו לשנת 2001:

.Yet, perhaps now more then ever, the Landmarks Conservancy is also aware of the bits of history and the personal memories and meanings that exist within every piece of the built environment

נחזור ליד אליהו:

גישתו של הרברט גנץ, שהוצגה לעיל, פותחת כיוונים לחשיבה על בתי יד אליהו כאתר אפשרי לשימור.

כהגדרתו של אודי כרמלי יד אליהו היא "מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות". מודרניזם זה הוא אבן יסוד של תכנון המדינה, מאפיין של חלקים נרחבים ממנה, היה ועודנו סביבת החיים של מרבית תושביה. אם כך – ראוי לשימור? כיצד? כמה? ואיך? האם ניתן לעשות זאת ללא הערך הכלכלי המוסף הנוצר מהצמדת המושגים "באוהאוס" ו"עיר לבנה"? כיצד משפיעים ערכי הקרקע של המקום? וכיצד יתקבל הרעיון על ידי בעלי דירות? האם ייראה להם מופרך מיסודו ו/או פוגע בהם? אולי כהערכה לסביבתם וכגורם חיובי?

הרקמה החברתית של יד אליהו כבריאה וחזקה ביסודה. כמסקנה מכך, זה מקום שבכללו אינו מתאים לפתרונות קיצוניים של שינויים פיזיים, קרי "פינוי-בינוי". מה המשמעויות של עידוד האוכלוסיה והחברה הקיימים? האם יש לכך נגיעה לסיוגיות של שימור פיזי? האם שימור פיזי כלשהו יתמוך בכך- או יפגע במילוי צרכי האוכלוסיה הזו על ידי פיתוח ובניה מתבקשים?

אני מקווה שהסיור יעזור לליבון השאלות הרבות והפתוחות שלעיל.

ראו בתמונה- בית משותף אופייני במרכז תל אביב , אם אינני טועה בפינת הרחובות גורדון ושפינוזה.

אלומיניום "ברונזה" שהיה אופנתי מאוד בתקופה מסויימת, וגם היום נפוץ. דלת, חלון, תיבת מכתבים ו"טרמומטר" של אינטרקום. בנאלי.

אבל מישהו החליט "לנחמד" את הכניסה, לעשותה נחמדה ובפשטות. אני חושד שאין כאן אדריכל או מעצב. התוצאה נאה מאוד. מדבקות אדומות בצורת לב במרכז כל תיבת דואר. כה פשוט וכה אפקטיבי. כן ירבו.

לאחרונה יצא לאויר העולם ה"תקציבולטור", מיזמה של תנועת "עיר לכולנו" להביא את התקציב העירוני באופן שמיש לציבור הרחב. העיריה, כמובן, התחמקה באופן מגושם ומשעשע מלסייע לדבר לקרות. אינני מומחה, אבל הטענה הטכנית נשמעת לי מפוקפקת.

על המעשה ועל עצם העיסוק והעלאה למודעות של נושא התקציב- ברכות והידד ל"עיר לכולנו".
תגובת העיריה לשאלה עניינית (לגבי העברת שעות טיפול במרפאות טיפת חלב מדרום העיר לצפונה) רק מוכיחה: They still don't get it .
המסקנה הנוזפנית של העיריה היא ש"מי שאינו מבין עניין" (כלומר- מי שאינו משלנו)- אין לו מה לעיין בתקציב, או לשאול שאלות. זו ההוכחה לחשיבות הכלי: לשאול את השאלות ולקבל הסברים, אם יש כאלו (והסבר על שינוי במספר היחסי של תינוקות באזורי העיר השונים מצביע על סיבה הגיונית בהחלט למהלך של העברת שעות טיפול).

השאלה של שקיפות בפעולה העירונית, יחסי שלטון-אזרח וההיררכיה בינהם מעסיקה גם בהקשר של מבני העיריה.
יש מדי פעם תחרויות תכנון וכן בניה של מבני עיריה חדשים. הדפוס המקובל הוא שלשכת ראש העיר היא בקומה העליונה, ואם לא שם- בפינה נסתרת אחרת. יתכבד האזרח ויפנה כלפי מעלה בעלותו לרגל אל מוקד הכח העירוני. צריך לעבור לפחות שני מעגלי סינון ובידוק, ולעתים שלושה (בכניסה לבנין, בכניסה ללשכה, בכניסה לחדר ראש העיריה) – ומצב זה כנראה יישמר בכל מקרה.
בחזוני/חלומי, אדריכל אמיץ יציג וישכנע בנכונות המיקום של לשכת ראש העיריה במפלס הרחוב, בחזית אל מול הכיכר העירונית השוקקת שצריכה להיות סביב בניין עיריה. ולא רק זאת, קיר חדר ראש העיריה כלפי חוץ יהיה משטח זכוכית אחד גדול. משוריינת כמובן – אבל שקופה. עדיין אפשר ליצור את כל מעגלי הבטחון הדרושים.
לא ברור לי בהקשר זה מה הולך לקרות בתוספת 2 הקומות לבניין עיריית תל אביב. דומני שמרפסת היקפית בקומה 12 תהיה פתוחה לציבור, להתרשמות פנורמית מהסביבה. זה גם יפה וראוי. ולשכת ראש העיריה, אם הבנתי נכון- תעלה לקומה 14. מדוע לא הפוך? ואולי תתכבד לשכת ראש העיריה ותרד לקומת הכניסה?

פעם שמעתי פרשנות לגבי גגון הבטון הכבד והנמוך מאוד שבכניסה משדרות שאול המלך אל בנין בתי המשפט בתל אביב. לפי גרסה זו האדם צריך, אפילו בלי משים, להיכנס שפוף מעט, תוך הנמכת רוחו כלפי מהלך השיפוט. בבית המשפט העליון בירושלים נבחר מהלך הפוך- גרם עליה טקסי, עם קיר דמוי-כותל, שבסופו פנורמת נוף ירושלמית-מקודשת. טקטיקה הפוכה אך המטרה דומה- להביא את האזרח למתן כבוד למסגרת ולשררה. מה הרצוי והנכון למרכז האזרחי/מינהלי של עיר? מדגיש כבוד או רוצה להתחבר? ואולי אין סתירה בין הדברים – הן בהתנהלות העירונית (גילוי התקציב) והן בסביבתו הפיזית – בית העיריה וסביבתו.

על סיור האופניים שהדרכתי במזרח תל אביב. לקריאת החוויות או כמדריך ליציאה לסיור עצמאי, בעזרת המפות המצורפות.

מה כבר יכול לעניין בסיור אופניים במזרח העיר תל אביב? זו היתה המחשבה הראשונה שעלתה בי כשפנו אלי מעמותת "תל אביב בשביל אופניים" עם הרעיון שאדריך סיור כזה במסגרת אירוע "בתים מבפנים 2009" (סיור 125).

במחשבה שניה ושלישית הרעיון מצא חן בעיני. זה האזור בו אני חי, מתעניין ועוקב אחר התפתחותו, אוהב מאפיינים רבים שלו.

ובכן מה יש לראות במזרח העיר? מונומנטים של אדריכלים, אטרקציות ובתים היסטוריים אין; סיפורי המקום אינם מגובשים ואינם מוכרים לי דיים כדי לשאת סיור. אולי סיור בין הגינות והפארקים? דגש על התכנון האדריכלי המודרניסטי לעילא והתפתחותו הוורנקולרית?

ובכל זאת: לכל שכונה פה מאפיינים משלה; יש מבחר סוגי בתים ומרקמים; יש שכבת פטינה של החיים שחדי העין נהנים לבחון ולאבחן; בהקשר אופניים- יש מספר סוגים של שבילי אופניים שבוצעו, ויכולים להוות מוטיב משני לסיור; אכן יש אזורים ירוקים נעימים; ויש את חיבתי הבסיסית לאזור פרברי-עירוני זה, שהוא מרחב הבית שלי.

ראיתי גם חשיבות באפשרות להעלות את קרן רכיבת האופניים במסגרת אירוע "בתים מבפנים", תוך כדי הצגת מספר פתרונות של שבילי אופניים שבוצעו באזור.

החלטתי ללכת על "תפריט טעימות".

הסיור נבנה דוגם קלות ממרבית שכונות מזרח העיר, במסלול מצפון לדרום.

התחלנו לאורך דרך השלום, במבט צפונה אל נחלת יצחק ואל מתחם תעש הבעייתי לפיתוח בשל זיהום הקרקע שבו.

רכבנו דרך שדרות ההשכלה המשתפצות באופן ייחודי, במבט מערבה אל אזור התעסוקה הנמצא בשלבי מעבר מבינוי נמוך וישן של מוסכים, בתי מלאכה ומחסנים לבינוי משרדים הייטקי וגבוה. ציינו את היחס המורכב בין אזור זה לבין שכונת בצרון שמזרחית לשדרות.

חצינו דרך שכונת בצרון הותיקה והמתחדשת טיפין-טיפין ובטעם רב. למרות הצפיפות יש בשכונה קסם והיא מהווה מוקד משיכה אופנתי כבר כמה שנים.

ברחוב משה דיין השקפנו לכיוון רמת ישראל הדומה במאפייניה לבצרון. עלינו על שביל האופניים החדש, המבוצע באופן מבריק (אך גם מעורר מחלוקת) על הכביש תוך הרחקת החניה מן המדרכה. חצינו אל תוך יד אליהו, תוך הצבעה על הבלוקים ו"בתי הרכבת" הטיפוסיים, על העמדתם המסודרת, על האפשרויות והקשיים בהרחבתם והתחדשות שלהם ושל הסביבה. רכבנו על רחוב קלמר, שהפיתוח שנעשה בו הוא לטעמי מהיפים בעיר, והדרמנו אל שדרות החי"ל, תוך בחינה של סימון שביל האופניים לאורכן.

רכיבה לאורך שוק התקווה השומם והדומם בשבת בבוקר היא חווייה מיוחדת למכירים את היום-יום העמוס של המקום. המשכנו ברחובות הצרים של השכונה, במבט על הבינוי הצפוף, המבליט את הייחוד של כל בית ולעתים כל דירה וחלון. גן התקווה החזיר ירוק לעיניים וכן יציאה לדרך ההגנה עם המדרכה/שביל אופניים בגדה הדרומית, בואכה נווה ברבור וכפר שלם.

עלינו בין בתי הדירות של נוה ברבור אל כפר שלם, על אי הסדר והבניה העממית המאפיינים אותו, שיד אדריכל לא נגעה בו. בפסגת השכונה ראינו את המסגד הנטוש ושרידי בתי הכפר סלמה. בירידה לכיוון דרך בר לב כבר יש מבתי הדירות המאפיינים תקופה מאוחרת יותר של הפיתוח. חלפנו סמוך ל"מתחם מח"ל – משה דיין" שפונה מתושביו ודיברנו על הסוגיות הפתוחות של פינוי תושבים ופיתוח האזור ברוח בתי הדירות המסיביים שניתן כבר לראות כדוגמתם לכיוון דרך הטייסים.

הסיור הסתיים על דרך בר לב (היא "דרך לוד"), כדי לאפשר לרוצים לחזור לנקודת ההתחלה, אך עם המלצה להמשיך דרך רחוב הבושם לפארק דרום ("פארק בגין") ואולי לכיוון חיריה בשבילים המפותחים במסגרת "פארק אריאל שרון" אשר יוקם בכל שטח זה.

לסיור הופיעו כתריסר איש ואישה (שלושה מהם על רולר-בליידס!). מזג האויר הנעים ומיעוט העליות תרמו לרכיבה נעימה. היתה האזנה קשובה להסברים (שלא היו רבים מדי…). להתרשמותי (ולפי התגובות) המשתתפים נהנו. לסיכום, היה סיבוב נחמד לבוקר שבת ואני שמח שערכתי אותו.

למעיינים במפות: מסלול מומלץ נוסף המסומן במפות הוא זה שאני מכנה "הציר הירוק של מזרח העיר". הציר הוא קו בכיוון צפון-דרום במקביל לדרכים הראשיות משה דיין ויגאל אלון. הציר עובר בלב אזורי המגורים ומחבר בין גינות ושדרות רבות, ומספק חוויית רכיבה מסוג אחר. לא נתתי לו פירוט מילולי- ניתן לפנות אלי לקבלת הבהרות. יש "פקק" אחד שצריך עיקוף קטן סביבו, והוא בית הספר "גיבורי ישראל" שעל שדרות יד לבנים.

אם דפי המסלול אינם ניתנים לצפיה באופן ברור, ניתן לפתוח כתמונה בחלון חדש ע"י לחיצה על התמונה עצמה.

אתר הבית: הורביץ-אקרמן אדריכלות וסביבה