ארכיון פוסטים עם התג "תל אביב"

הברזיה שהתייבשה: לצנן את ההתלהבות מהמים הקרים

יום שני, 24 ביוני, 2013

הרעיון נשמע מעולה – ואז גם די הזוי. הפרטה מוזרה של המרחב הציבורי ומכירת חלק ממנו למיתוג ומסחור מיותר של חברה פרטית, והקלות שבה שירות בסיסי (הראוי לשיפור) הופך תלוי בהזדהות ומסירת פרטים אישיים כשהמטרה והשימוש במידע אינו ברור כלל.

למי שפספס: בתל אביב יועמדו מתקני מים קרים ברחוב, שישה בשלב ראשון כנסיון. המים מהרשת העירונית (החשמל כנראה גם משם). מים תקבל בתנאי שנרשמת אצל החברה המסחרית, או העברת אמצעי זיהוי או כרטיס אשראי. ללא תשלום, בינתיים.

המפרסם המקורי "חדר 404", כתבה ביקורתית ודף פייסבוק (המארגן מחאה) מביאים כל כך הרבה חומר שלא אנסה לחזור עליו כאן.

מים לציבור הוא שירות מבורך שייתכן שהיה על העיריה לספקו בכל מקרה, וחבל שניתן במשורה עוד קודם. בצדק מסוים נאמר שהברזיות הציבוריות אינן נהנות מתדמית טובה וגם לא תמיד מאחזקה מעולה. אלה בעיות שאפשר לפתור. אפשר לעשותן אטרקטיביות. עיריה שהצליחה להפוך שכירת אופניים ורכיבה עליהם לפעולה מקובלת ואף אופנתית (או יציאה לבילוי באמצע הלילה, או שיקום מתחמי בילוי), תוך בניית מערך לוגיסטי מתאים וגם פעולות עיצוב, מיתוג ופרסום – ודאי מסוגלת גם לזה. האמנם הדרך היחידה היא להפריט, להפריט, ושוב להפריט?

היכן מסע הפרסום המתבקש כל כך לשתיית מי ברז? כבר שנים אני מחכה לו. משרדי הבריאות ואיכות הסביבה ודאי מבינים שהדבר חשוב. גם משרדי התחבורה והתשתיות צריכים להיות מרוצים מירידה במספר המשאיות המובילות H2O במקביל לצנרת המים שכבר קיימת. לתאגיד "מי אביבים" זו תהיה הזדמנות לזרקור חיובי עליו, לא רק השמצות על תעריפים ושירות. חוסר התוחלת שבמים מבוקבקים או העוברים מתקנים לשיפורם משוועת להתייחסות. מדהים איך נוצר שוק מיותר ומזיק לסביבתו, ומצליח להשתלט על הווייתנו כהכרח קיומי. אני חושד שגם כאן, כמו בהימורים הממוסדים, זה סוג של הוצאה הפוגע יותר במי שיש להם פחות. האם הכסף מדבר, החסויות לאירועים עירוניים ואחרים, הלוביסטים שכה מפחידים את ח"כ סלומיאנסקי ורעיו?

לדברי היזם באתרו המים יוצאים "טהורים, קרים וטעימים". לא בדקתי אותם, אבל יש לי חדשות מרעישות עבור היזם: המים בתל אביב גם כך טהורים וטעימים. אולי לא לטעמו האישי של כל אחד (על טעם וריח….), אבל באיכות המים מושקע מאמץ רב, ובמבט כולל טרם השתכנעתי שהם פחות טובים ממים מבוקבקים או מסוננים (ראו איך אלה משמיצים את אלה ולהפך – ואם רק חלק מההשמצות נכונות, אזי הנקודה הוכחה…). חסר רק הפרמטר של קרים. אם זה כל כך חשוב (וייתכן מאוד שזה חשוב), אני בטוח שהעיריה היתה יכולה לממן קניית אותם ששה או שבעה מתקני קירור מים (או אפילו שישים או שבעים, אם צריך) לטובת הציבור. במסע הפרסום של היזם העיריה נותנת יד בעקיפין לפגיעה בעצמה ובתפיסת שירותיה והמים שלה כבלתי ראויים.

כולה מים…. הידעתם שאיננו מקבלים בעצם מים, אלא "חווית שתיית מים ייחודית – Positive Drinking " ? נפלאות היצירתיות הלשונית. האמנם כנטען "יחס אישי" ממוחשב לחלוטין הופך שתיה לחוויה? האם באמת אני צריך לדעת כמה שתיתי, איפה ומתי? האם באמת החברה צריכה לדעת?

רחצת בקבוקים: בקטנה, מה קורה לאותם מים המשמשים לרחצת בקבוקים? גם בסוגיה זו, אני תוהה כמה היא אמיתית: אם הבקבוק בשימוש שוטף- אין סיבה שיהיו לכלוכים וטעמי לוואי. ואם כבר התפתחה בו זוהמה – האם שטיפה זו אכן תעזור?

איכות חיי הולכי הרגל- עיין ערך עצים: טוב שעוסקים בדאגה לאיכות חיי הולכי הרגל. אם כך, אזכיר כי אחת הפעולות הראשונות והברוכות של רון חולדאי עם הבחרו לראשות העיריה היה מבצע נטיעות רחב לאורך מדרכות שוממות ברחבי העיר. אותם עצים שניטעו אז מתחילים היום להיות אפקטיביים למתן צל לארוך המדרכות. בדומה למים, אותו צל משפר ללא הכר את איכות החיים על המדרכה תחת השמש הים תיכונית. בשכונתי אפשר לציין את רחובות נגבה והגיבור האלמוני כדוגמא. מאז אותו פרץ נטיעות דומני שהקצב ירד. הלוואי ויחזרו לכך. יש עוד רחובות רבים שבהם הייעור וההצללה נדרשים. ובעיקר ראוי לצאת במבצע להצללת צמתים, שם עומדים הולכי הרגל ומתבשלים בעת שהרמזורים דואגים בעיקר לתנועת המכוניות הממוזגות.

מתקנים בראש העין: לקינוח, בנוסף לברזיות מרחבי העולם שאליהן מפנה יואב לרמן, תופעה שנתקלתי בה לפני כמה שנים בראש העין: יש אנשים המתקינים ברז או מתקן צינון מים בחצרם הפונה כלפי המדרכה, לטובת העוברים והשבים הצמאים. נראה שיש כאן עיבוד מודרני לנושא הרהט ("סביל" בערבית), אותו מתקן מים שבמזרח היבש ניתן לשימוש כל עובר אורח הזקוק לכך.

בכתבה זו מציינים רקע דתי לכך, אך נדמה לי שראיתי גם כאלו ללא הקדשה. כפי שאומרת שם אחת המרואיינות "בשנים האחרונות התופעה הזאת מתרחבת כאן בראש העין וזה יפה, כנראה גילו שיש ביקוש למים ברחוב. אנשים צמאים עוצרים ושותים וזה חשוב".

צריך יותר מזה?

סביל בשיקום עירוני: לסיכום, אני מקווה שהעיריה תדע להוציא את העיקר מתוך התגובות הרבות, שחלקן היתוליות וחלקן נזעמות, ולהיות עניינית – ולא להגיב בגישת "לא רוצים לא צריך" ולשפוך את המים יחד עם הבקבוק.

העיריה יכולה לשאוב השראה מפרוייקט חדש שלה עצמה, שיפוץ  סביל הקיר - "סולימאן", ברח' רוסלאן ביפו. ככתוב בהודעת העיריה "בקרוב יוכלו עוברי האורח להרוות את צימאונם במקום, כמו פעם".

מרכז ופריפריה בתל אביב: "פסנתרים ברחבי העיר". אך מהם רחבי העיר?

יום ראשון, 18 בנובמבר, 2012

מזהיר מראש: לפניכם רשימה בסגנון "דופקים את הדרומיים". והמזרחיים, במקרה שלי כמביט מכיוון מזרח תל אביב. אבל יש גם יותר מזה (אני מקווה).
במקרה זה מדובר על "הון תרבותי" במרחב העירוני. כבר מוכר ומוסכם כי "הון תרבותי" הוא חלק משמעותי מאוד במכלול נכסיהם של מקומות, בנוסף לגורמים כמו נגישות תחבורתית, ערכי טבע, ועוד. בשאיפתה להיות "עיר עולם" תל אביב מרבה להדגיש אספקט זה של תדמיתה. אך רק חלק מהעיר שותף לכך – וחבל. אפשר לטעון שכל תושבי העיר (וגוש דן ומדינת ישראל) נהנים מזיווה של הקרנת ערך זה מהאקרופוליס שבמרכז העיר, אך לדעתי תושבי העיר ראויים לחוות יותר מהון זה בסביבת ביתם. בקיצור, "להצטרף לחגיגה".

בתחום פיתוח שטחים ירוקים, למשל, מזרח העיר מקבל התייחסות ראויה ביותר בשנים האחרונות (ובתקווה שמגמה זו תימשך). אך בתחום התרבותי – אינני חש בכל שינוי ביחס ובפיזור הטובין, יחס שהייתי מגדירו כהתעלמות (כמעט) מוחלטת.

להלן הדוגמא האחרונה שהפריעה לי. בהמשך הרשימה: תגובת הממסד והתייחסויות כלליות נוספות.

נפגשים עם פסנתר: איפה נפגשים ואיפה לא

פרוייקט "נפגשים עם פסנתר" נערך באביב 2012 בתל אביב. אמנם היוזמה מיוחסת ליקב תבור – חברה פרטית שכמובן אינה מחוייבת לערכים או שיקולים עירוניים. אך המטריה של עיריית תל אביב ושיתוף הפעולה שלה מרכזיים מאוד. על הפרסום הבא, המצולם מגב "עכבר העיר", מופיע סמל שנת האמנות 2012 של העיריה כמקביל ללוגו של החברה היוזמת.

מודעת האירוע בעיתונות

שימו לב למיקום הפסנתרים. מזרח ודרום העיר – כלום. לשם ההגינות יש לציין שגם צפונית לירקון כלום. יפו – באתרים תיירותיים ספציפיים (הנמל, מתחם התחנה).

בשילוט חוצות גם מתהדרים ש"20 פסנתרים מחכים לכם ברחבי העיר, מה בא לכם לנגן?". למה לא ידייקו ויכתבו " ברחבי מרכז העיר"?

מודעת חוצות

להלן חלק מהמידע מאתר העיריה:
…יוצבו 20 פסנתרים מצוירים ברחבי העיר אשר יעמדו לרשות הציבור, שיתקבץ סביבם באופן ספונטני למטרות נגינה ושירה. ביום הפתיחה יגיעו אמנים אל הפסנתרים ויציירו עליהם, ודיילות מטעם יקבי תבור יחלקו טעימות יין לעוברים ושבים.
…בשיתוף עיריית תל-אביב-יפו, פרויקט חדשני ביוזמת יקב תבור, ובהשראת פרויקט האמנות הבינלאומי "נגן עלי, אני שלך " (PLAY ME I'M YOURS" ") .
כתובות (מיקום הפסנתרים)…:
רוטשילד 12, נמל יפו – על הרציף, מתחם התחנה, סוזן דלל, חוף מציצים, גן עצמאות, גני יהושע (מול אוסישקין 72), גני יהושע (מול בני דן 60), כניסה לעיריית תל אביב (בין מעבר החציה לחניית האופניים), רחבת מוזיאון תל אביב, שד' רוטשילד 73, כיכר התזמורת (רחבת הבימה – על הצומת של שד' בן ציון), שד' בן ציון/קינג ג'ורג' (מול מסעדת "ספגטים"), שינקין בסמוך לגינה, כיכר מסריק מרכז (מול קפה מסריק), כיכר רבין (מול בריכת הדגים), מתחם בזל, אבן גבירול פינת פנקס, שד' בן גוריון 34 (על השדרה), רחבת הסינמטק ת"א.

אסף איווניר, סמנכ"ל השיווק של IBBLS ויקב תבור, אמר, "פרויקט 'נפגשים עם פסנתר' הוא נדבך נוסף במימוש המחויבות הערכית של יקב תבור לייצר רגעים של שמחה וקירבה בין אנשים במפגשים שעיקרם הנאה ממוסיקה ויין. יין הוא מחולל שמחה, חברות, מעודד קשר אותנטי בין אנשים ומייצר קירבה. הפרויקט שיזמנו יחזור על עצמו שנה אחרי שנה כפי שקורה בלונדון, ניו יורק, לוס אנג'לס, סידני, ג'נבה, יוהנסבורג, סאן פאולו ועוד".
….
מנחם גולדנברג, שנבחר לאוצר האירוע, בחר אמנים המייצרים עבודות 'נאיביות', ראשוניות, צבעוניות ואופטימיות. לדבריו "בחרתי אמנים המייצרים עבודות שמקורן בשמחת העשייה והמכוונות להציג ולהפיץ את הטעם הטוב כבסיס לחוויה אורבנית משותפת הנוצרת במרחב הציבורי של העיר".
עם תום הפרויקט ייתרמו הפסנתרים למוסדות חינוך ברחבי העיר תל-אביב-יפו.

פרויקט "נגן עלי, אני שלך" מתקיים בערים רבות ברחבי העולם מאז 2008, צבר מעריצים רבים ועורר תגובות נלהבות. במשך שבועיים-שלושה מוצבים כ-20-30 פסנתרים במרחב העירוני המשותף לכולם. במסגרת הפרויקט הבינלאומי הפסנתרים נצבעים ומעוצבים על ידי אמנים מקומיים ולעיתים מתארגנות סביב הפסנתרים פעילויות ייחודיות של מוזיקאים מובילים הבאים לנגן ולשיר עם העוברים ושבים.

עד עתה הוצבו ברחבי העולם במסגרת המיזם כ-400 פסנתרים וחוו אותו למעלה ממיליון איש.

אז מה היה לנו שם:שמחה וקירבה, מוזיקה ויין, מחוייבות ערכית, חוויה אורבנית, צבעוניות ואופטימיות, תרומה למוסדות חינוך, תחילתה של מסורת שנתית. נפלא.

באתר המיזם הבינלאומי (שתל אביב נעדרת ממנו משום מה) מציינים לגבי האירוע בניו יורק שפסנתרים הוצבו בכל חמשת רובעי העיר. מה לגבי רובעי תל אביב – יפו?

רבים מרובעי העיר לא זכו לראות פסנתר, לחוות את ציורו, לקבל את ההזדמנות למפגשים המוזיקליים הבלתי-פורמליים וכל שאר הדברים הנפלאים המתוארים ע"י העיריה והחברה היוזמת. שלא לדבר על היין שמחמיצים (כפל משמעות מרהיב!)…. אם העניין הוא חשיפה תדמיתית-מסחרית, בהחלט יש כמה מוקדים מרובי קהל גם בדרום העיר ומזרחה. חלק מאותו קהל וודאי ידע להעריך גם יין טוב.

מי החליט ולמה

ניסיתי לברר מי החליט ומה היו השיקולים בבחירת מיקומי הפסנתרים. ביקשתי גם לדעת אילו מוסדות חינוך קיבלו פסנתרים בתום האירוע, כמובטח בפרסומים.

כתבתי ל"פניות הציבור" בעיריה ב-28.5.12 כך:

באירוע הפסנתרים בעיר קשה שלא לשים לב לכך שאתרי הצבת הפסנתרים מתרכזים באופן מובהק במרכז העיר. אלה שמעט דרומה יותר נמצאים באתרים תיירותיים-מסחריים מובהקים.

אבקש לדעת מה היו השיקולים בהצבת הפסנתרים, אשר אזורים נרחבים בעיר אינם זוכים ליהנות מהם. אני מקווה שלא תתקבל התשובה הלקונית שכך בחרו אנשי היקב, יוזמי האירוע. לפי הפרסומים עיריית תל אביב שותפה לו ואף מפרסמת אותו באתרה.

בהזדמנות זו אשמח לדעת לאילו מוסדות חינוך ייתרמו הפסנתרים בתום האירוע.

המחשב אישר מיידית קבלת פנייתי:

פנייתך הועברה לעיריית תל-אביב-יפו בתאריך 28/05/2012.
לשכת פניות ותלונות הציבור תעשה את מלוא המאמצים לזרז את הטיפול בפנייתך.
תודה על ההבנה והסבלנות.

אכן נדרשה סבלנות, משום שלקח חודשיים לברר ולשלוח לי ב-30.7.12 את התשובה העניינית, המלאה, המפורטת, המחכימה והמפרגנת הזו:

מר הורביץ איתי הנכבד שלום רב,

בהמשך לפנייתך בנושא הנדון, נבקש להשיבך כלהלן:

הפסנתרים במסגרת הפרויקט: "נפגשים עם פסנתר",  הוצבו ברחבי העיר תל-אביב – יפו.

בתום הפרויקט, נתרמו חלקם ע"י "יקבי תבור", למוסדות חינוך ותרבות בעיר.

אנו מודים לך על טרחתך ועל תשֹוּמת הלב!

בכבוד רב,

מיכל- המחלקה למופעים

לאור שפע המידע החדש שכללה התשובה שבתי ופניתי בנוסח זה ב-7.8.12:

גברת משורר שלום רב,
תודה על תשובתך.
לצערי עלי לציין שהתשובה אינה מוסיפה כל מידע מעבר לזה שהיה בפרסומים לגבי האירוע או באתר העיריה באותה עת.
בפנייתי נאמר כך:

"באירוע הפסנתרים בעיר קשה שלא לשים לב לכך שאתרי הצבת הפסנתרים מתרכזים באופן מובהק במרכז העיר. אלה שמעט דרומה יותר נמצאים באתרים תיירותיים-מסחריים מובהקים.

אבקש לדעת מה היו השיקולים בהצבת הפסנתרים, אשר אזורים נרחבים בעיר אינם זוכים ליהנות מהם. אני מקווה שלא תתקבל התשובה הלקונית שכך בחרו אנשי היקב, יוזמי האירוע. לפי הפרסומים עיריית תל אביב שותפה לו ואף מפרסמת אותו באתרה.

בהזדמנות זו אשמח לדעת לאילו מוסדות חינוך ייתרמו פסנתרים בתום האירוע."

לנוחותך הדגשתי את השאלות.
בהתחשב בתודה שקיבלתי ממך על טרחתי ותשומת לבי, אנא שיקלי להתייחס שוב לסוגיה.

על כך לא קיבלתי כל תשובה, אם כי חלפו רק שלושה חודשים אז אולי עוד תגיע.

ליקב תבור כתבתי פעמיים לפי אימייל אליו מופנים מאתרם. לא קיבלתי תשובה.

למה זה חשוב?

כבר נכתב ע"י חכמים ממני לגבי מזרח העיר:

"היתה הסכמה על מחסור מוקדים לפעילות תרבות. עלה הצורך במוקדי תרבות עירוניים שימשכו תושבים מתוך האזור ומחוצה לו וכן הסכמה על הצורך לנצל הזדמנויות ולעודד פעילויות הקשורות בתרבות, אמנות והשכלה כמנופים לחיזוק האזור ושיפור דימויו." לקוח מתוך דיון של " קבוצת חברה תרבות וחינוך" בדיון מסכם לגבי מזרח העיר במסגרת הכנת התכנית האסטרטגית לתל אביב – יפו. הדיון נערך ב-2.7.2001 וסיכומו זמין לקריאה כאן (או בחיפוש בגוגל של "סיכום דיון – מזרח העיר – עיריית תל אביב"). אמנם מסקנה זו נועדה לצורך התכנית האסטרטגית ואולי באה לידי ביטוי שם. אך בשאר מישורי החיים אינני חש הבדל או שיפור בנוכחות אירועי תרבות או מוקדי תרבות במזרח העיר – ואשמח אם יתקנו אותי.

ב"תכנית מדיניות למרכז רובע 9" (כלומר יד אליהו ומזרחה לה), מסמך מקיף ויסודי שנערך ע"י אגף הנדסה בעיריית תל אביב בשנת 2010, צויינה כנקודת חולשה כי "מגוון השימושים הקיים אינו נותן מענה לפעילות חברתית, מסחר, בילוי ופנאי- חוסר במוסדות תרבות לשימוש השכונות." (הדגשה אינה במקור). כמו כן נכתב כי "למרות ריבוי השטחים החומים (שטחים שנועדו למבני ציבור – א.ה.) …. קיים מחסור בולט בשירותים קהילתיים חברתיים ביחס לאחוז האוכלוסייה וצרכיה."

אני יכול להישמע כטרחן ששוב בא עם טענות הקיפוח של הדרום, וכמי שמסרב להבין עקרונות של מרכז עיר גלובלית לעומת פרברי שינה או שכונות חלשות שבמקרה משוייכים לאותה רשות ארנונה. אך לא כך הוא כאשר גם עיריית תל אביב – יפו מדברת על קידום ופיתוח הדרום והמזרח כיעדים מרכזיים.

במבט רחב יותר (אם גם בהקשר שונה לגמרי) הציעה זאת גם לאחרונה גם ד"ר טלי חתוקה כחלק מסל כלים ליצירת שינוי עירוני ("חולדאי, הדרום בוער", "הארץ" דעות, 7.6.12): "מתג מחדש את המקום, צור תוכניות למשיכת אוכלוסיה של צעירים, שיקדמו תמהיל של אוכלוסיה של מהגרים ותושבים, הגבר את הבטיחות ברחובות. צור מלאי חדש של מגורים בשכונות, הקם ועדות לקידום של פרויקטי מגורים בהליכים מזורזים, צור מגוון של אירועים עירוניים שימשכו קהלים ממקומות שונים. הסט את מסיבות הרחוב משדרות רוטשילד, לתחנה המרכזית הישנה." (ההדגשה אינה במקור).

מקרים אחרים והזדמנויות אחרות

לפני כמה שנים החל פרוייקט יפה של תליית שירה בשדרות העיר (ובהמשך בתחנות אוטובוס, ועל משאיות איסוף אשפה). הפרוייקט החל כמובן בשדרות לב העיר. לאחר שנתיים-שלוש, אולי גם בעקבות פניות לעיריה הורחב המעגל. היה נפלא לראות כרזות שירים גם בשדרות החי"ל ביד אליהו. דומני שהדבר קרה פעמיים ומאז דעך (ואולי כל הפרוייקט דעך, למרות שהשנה ראיתי בשדרות בן ציון?).

בשדרות בן גוריון ראיתי תזמורות ביום שישי. גם מפעילות זו יכולים ליהנות בשדרות נוספות בעיר.

קונצרטים בפארק: ברירת המחדל היא פארק הירקון. אבל פארק דרום (פארק בגין), המנוהל גם הוא על ידי חברת גני יהושע, יכול היה להיות במה לא פחות ראויה. והיו מקרים מעטים מעולם: חיפוש מצא מופע פופ חינם שנערך שם ב-2006 (משהו לא ברור לטובת שכונות הדרום), קונצרט (!!) הזדהות עם גלעד שליט ב-2010, עיר ערוץ הילדים. לא המצאתי את הסוגיה: נעמי רמתי, פעילה מכפר שלם, מעלה את הנושא כבר כמה שנים ועשתה זאת ביתר שאת לקראת שנת ה-100 לתל אביב.

ואפשר לפנטז יותר בגדול. ננסה לדמיין שבמקום להקים מבנה נוסף למוזיאון תל אביב באותו מתחם תרבות מקודש, היו מקימים את המבנה כשלוחה בשכונת הארגזים. או בתחנה המרכזית הישנה. או לוקחים לשם כך קמצוץ משטח התחנה המרכזית החדשה. קשה לדמיין…. זה לא יהיה המוזיאון הראשון בעולם שיש לו שלוחות ברחבי העיר (שלוחה אחת כבר יש – ביתן הלנה רובינשטיין).

בשנים 2008-2012 נבנה קונסרבטוריון חדש במגרש בו הרסו את הקודם (רחוב לואי מרשל פינת שטריקר, "הצפון הישן"). אולי בהזדמנות זו אפשר היה לנצל מגרש יקר ערך זה למגורים אקסקלוסיביים כצו האופנה והכלכלה, ולהעביר את הקונסברטוריון למקום אחר בעיר כדי שזיוו יאיר שם ויאזן מעט את הריכוזיות התרבותית ברחבי העיר?

גם במסגרת אירועי "שנת האמנות" יש המעלים שאלות על המטרות והעשייה. לא אפרט, ניתן לקרוא כאן.

לסיכום:

בכתבה על אירוע הפסנתרים בלוס אנג'לס נכתב:

The point is simple: Bring communities together through random acts of public music.

ראוי שאירועים קטנים כאלה (ואירוע זה מוצג בעיקר כמשל), יוצרי-קהילה ויוצרי-מקום, יפעלו וישרתו את כל רחבי העיר. זה כל הסיפור.

שלט – פשוט מגעיל. לפעמים באמת צריך לעצור בזמן.

יום שני, 16 בינואר, 2012

בשבת נתקלתי בשלט כזה ברחוב אבן גבירול בתל אביב:

שלט: כמה נמוך אפשר לרדת

לא ידעתי איך לפרשו. אפשרויות:

1. האצבע המובלטת היא תוספת של גרפיטאי מוכשר על שלט "רציני". בתור שכזה הייתי נותן לו נקודות על הביצוע.

2. מכיוון שלא ראיתי עוד שלטים כאלה, אולי זו יוזמה פרטית של מישהו שיכול לממן שלט אחד כדי להעלות מנהמת ליבו המוזרה (יש העושים זאת בדרכים אחרות. למשל כותבים בלוג). אם כך – יבושם לו.

היום ראיתי עוד שלט כזה ברחוב לה גוארדיה, והבנתי שהאפשרות השלישית היא הנכונה: זה קמפיין פרסומי אמיתי שנועד להגברת הבטיחות בדרכים ("מלחמה" בתאונות, כפי שאוהבים להסלים כל דבר).

ברור לי שאצטייר כחסר פרופורציות, חסר חוש הומור וצדקני להחריד באומרי שזה פשוט מגעיל. מילא אם זה היה גועל אישי. לא זכורה לי העלאה כל כך בוטה של ביטוי הנחשב גס ומקלל על שלטי חוצות, כלומר לחלק מהשיח במרחב הציבורי (1). תחושתי היא שזה מסוג הדברים שפשוט אינם ראויים להיעשות, מבלי שאפשר לנמק בדיוק את הטענה. אמירה כמו בשלט הופכת לבסיס להמשך העיסוק בתחום – שצריך לרדת לרמות עוד יותר וולגריות. ובכלל, "אם בשלט מותר – למה לי אסור?".

כתמיד מטרידה השאלה: האם בכותבי על כך לא השיג המפרסם את מטרתו?

אם לרדת לרמה קטנונית, אפשר לשאול אם תמרור עצור באמצע הכביש לא עלול לגרום ולו לנהג אחד להתבלבל ולגרום לתאונה. אפילו ממשיכים את העמוד כדי להטעות ככל האפשר!

הטקסט שבשלט אינו כותרת, אך גם אינו משפט בעברית. אין שום סימן פיסוק.

שלטי הפרסום, ההופכים צעקניים ונפוצים יותר ויותר ודאי אינם תורמים ליכולת הנהג להתרכז בנהיגה. הרי כל מטרתם הפוכה: למשוך את תשומת הלב. לכן יש משהו אבסורדי בכך שחברת פרסום ושילוט מעלה קמפיין כזה "לטובת הציבור".

חיפוש בגוגל לפי הטקסט שבשלט מוצא את הסיפור: זו יוזמה של חברת השילוט (שמה מופיע מתחת לשלט, לא מגיע לה אזכור פה). זו ההצעה שזכתה בתחרות שערכו לפרסום על שלטים בנושא תאונות דרכים. המשך חיטוט בקישורים למידע על התחרות הביא להצעה אחרת (שגם הפרטים שלה נראים לי מיותרים פה) שאומרת כך: "לכתוב במודעה 'אמא שלך זונה' זו חציית קו. יש קוים שפשוט לא חוצים. לא חוצים קו הפרדה רצוף". מעניין למה הצעה זו לא זכתה. האם ההומור העצמי של המציע היה יותר מדי עבור חברת השילוט? אולי זו היתה בכלל הצעת מחאה? בכל אופן זה תומך בטענה שהמשך ההידרדרות בוא יבוא.

אגב, זו אותה חברת שילוט שעל נפלאותיה מספר יואב לרמן.

קשה לי להתרשם מהתרומה לציבור כשנעשית בצורה כזו. עכשיו הם יוזמים מסע פרסום בנושא איכות הסביבה. יש לי רעיון להצעה שבטח תזכה: אדם עומד ומשתין על כדור הארץ. אפשר לחבר לשלט צינור מים ולהוסיף ממטרה.

הערות: (1) זה שלא זכור לי לא אומר שלא היה…. היה פעם קמפיין של קורסי הכנה לפסיכומטרי עם הסיסמא "לך תצטיין". אבל שם האזכור היה רק אסוציאטיבי, על אחריות המפרש וגם משעשע.

אדריכל מגידוביץ' – ראה איזו הנצחה קיבל פטריק גדס הגדול

יום שבת, 24 בדצמבר, 2011

לפני כמה ימים פורסמה ב"הארץ" סקירה של המהלכים (או שמא "המעצורים") בדרך להנצחתו של אדריכל יהודה מגידוביץ' בתל אביב ("עיר קטנה ורחובות בה מעט", 9.12.11, עופר אדרת, שגם כתב על מגידוביץ' כאן).

זה הזכיר לי את שגיליתי כבר לפני כמה שנים בצומת תל אביבי סואן במיוחד, צומת החרש / גולומב / חיל השריון:

צומת החרש / חיל השריון / גולומב

אי שם מעבר לאספלט ולרמזורים, בצל עצי דקל שונים ומשונים, יש שלט הנצחה :

שלט יידוע והנצחה

פרופ' סר פטריק גדס

אם לנקוט לשון המעטה קורקטית, הרי המיקום הוא סר טעם להחריד ומעורר פלצות. תכנית גדס היא שקבעה את אופיו של חלק הארי של מרכז העיר. גדס יצר את הבלוק העירוני התל-אביב האופייני, את הרחובות הקטנים והגינות הקטנות, את המרווחים בין הבתים, את הרשת המגוונת של רחובות במרכז תל אביב. בתמורה קיבל על שמו מדבר אספלט ופיח, עם קצת דשא ודקלים תלושים ושפלי צמרת. בלי אנשים כלל. מין הנצחה יציאת-ידי-חובה שאינה נישאת בפי הבריות ואפילו לא על מעטפות דואר. מתי לאחרונה שמעתם מישהו אומר "ניפגש בכיכר גדס בשעה חמש"?

משום מה גם הצמידו לגדס את התואר "פרופסור". אין חולק על כך שהיה איש אקדמיה בכיר (וגם ראש מחלקות לבוטניקה וסוציולוגיה), אך לא מצאתי במקומות אחרים התייחסות לתואר אקדמי שכזה. לא רוצה עוד לצנן את השמחה, אבל גם עוצמת הלהט הציוני שלו, המתואר בשלט, היא כנראה לא מהמאפיינים העיקריים של האיש (אבל אולי בזה אני טועה). גדס, אגב, זוכה לכבוד לא פחות בסקוטלנד מולדתו.

כתבתי על תגלית זו קודם ברשימה אצל יואב לרמן. צויינה גם כאן עם בקורת דומה. משה הרפז כתב רשימה על השכונה המצויה בסמוך, חנוקה בין אוטוסטראדות באופן בלתי-גדסי בעליל. ועוד פרט טריוויה זניח בעליל: צומת זה הוא הקצה הדרומי של כביש 2, הוא-הוא כביש החוף המפורסם. סיום קצת מאכזב לכביש כה מרכזי.

ובהמשך לגבי הנצחות מתכנני העיר: יעקב בן סירה (שיפמן), הראוי לתואר "מהנדס העיר המיתולוגי" של תל אביב לא פחות מאשר פטריק גדס ראוי ליחס כמתכנן המיתולוגי של העיר, קיבל רחוב קטן בכפר שלם. כך כתב על כך נועם דביר בסקרו את האירוע ("השבוע ייקרא בתל אביב רחוב על שמו של מהנדס העיר יעקב בן סירה", "הארץ" 10.3.2011):

"הרחוב שייקרא על שמו ממוקם בכפר שלם, הרחק ממרחב הפעילות שלו בתחומי "העיר הלבנה" או ממוקדי השפעתו. לדעתו של בנו יצחק מדובר במיקום מנותק, אף כי חבר בוועדת השמות אמר לו ש"עדיף להתפשר על הרחוב הנוכחי כי אחרת גם זה לא יהיה". לד"ר מרום יש הצעה משלו היכן יש להנציח את בן-סירה – בקרבת אחד הפרויקטים שהוא עצמו תיכנן או לחלופין סמוך לכיכר המדינה (אולי אפילו הרחוב הפנימי שייבנה בה) או ביד אליהו. השניים העלו אפילו רעיון לקרוא רציף בנמל תל אביב על שמו, "ואולי אפילו את הנמל כולו", מוסיף יצחק. ללא לובי ציבורי משמעותי נדמה שהם יצטרכו להסתפק בינתיים ברחוב בכפר שלם."

רחוב בן סירה. מגיאומטריית הרחובות, ומהיכרות כללית עם כפר שלם, רואים שזה רחוק מאוד מגישתו של מהנדס העיר ז"ל.

נועם דביר גם מונה שם את שמות מתי-מעט (או שמא מעט-מתי) האדריכלים המונצחים: : "אדריכלים הם בעלי מקצוע בלתי מונצחים בתל אביב, פחות מעמיתיהם המלחינים או המשוררים והרבה פחות מפילוסופים ואנשי חינוך. היחידים שזכו לכבוד הזה הם זאב רכטר, דב כרמי, ואריה שרון – "שלושת החיות" של האדריכלות הישראלית, שמונצחים ברחובות בשיכון דן בצפון העיר. לצדם נמצא באופן מפתיע גם האדריכל יצחק פרלשטיין שאחראי בין השאר לתכנון מגדל שלום (בשיתוף גדעון זיו ומאיר לוי)."

על אלו אפשר להוסיף את ע. הלל, אשר זכה לרחובון בשכונת גני צהלה. הלל עומר לא ידוע בשל פועלו כאדריכל נוף (אף שזה לא היה מבוטל) אלא בשל שיריו המקסימים שפורסמו בשם "ע. הלל".

בחיפוש חפוז במדריך רחובות תל אביב לא מצאתי, למשל, את אברהם קרוון, שנודע כ"גנן הראשי של תל אביב" (ויש פרס עירוני על שמו בתחום תכנון הנוף). אם כי אתר אחר טוען שיש "גינת אברהם קרוון", וגם הוא ביקורתי לגבי ההתאמה למושא ההנצחה. לא עברתי על כל מדריך הרחובות, וייתכנו הפתעות.

בעצם, יש עוד מקום בתל אביב על שם אדריכל. על "מרכז עזריאלי" ודאי שמעתם. פעם, בראשיתו, נקרא גם "מרכז השלום", כי יושב על דרך השלום. אבל השלום הפך מושג זר ומרוחק עוד יותר, ובעל ההון הנציח עצמו בשם המרכז. בכל אופן, הוא גם רוצה להיזכר בתור אדריכל.

רגע לפני הירידה לדפוס, נתקלתי ב"הארץ" בשתי כתבות העוסקות בנושא זה. האחת, היותר "כותרתית" אך פחות משמעותית לעומק הסוגיה, דנה בהנצחת ראש עיריית רמת גן צבי בר בעירו בעודו מכהן ("הארץ",23.12.11, "צבי בר: 'איני מעוניין בשום הנצחה' ", אילן ליאור, עמוד 11, וכתבה אחרת על כך). סוג של חוסר צניעות ישראלי אופייני, שהוצג באופן בוטה לא פחות אצל מאיר ניצן עוד במהלך כהונתו כראש עיריית ראשון לציון.

הכתבה היותר מעניינת לטעמי דנה בשינוי שמות רחובות בשכונת נחלאות בירושלים ("רחובותיה הוותיקים של ירושלים ינציחו רבנים ומסעדנים", ניר חסון, 23.12.11, עמוד 11), ובהתייחסות תושבי המקום לכך: "כל שם הוא חלק ממארג שנותן אופי לשכונה כולה… זה חלק מהרקמה האורבנית והשאלה היא אם אתה שובר את זה או משמר את זה".

כללית כל הנושא, מלבד היותו מעניין ובעל השלכות תרבותיות מסויימות, אינו ממש חשוב. אישית, אני לא רואה מצב שאהיה בליגת השואפים להנצחה… ובכלל, יש לי השגות על סוגיית ההנצחה אצלנו, כפי שכבר כתבתי פה בעבר (ואולי העובדה שאני חוזר לנושא זה מעידה על משהו אחר). בהחלט יש לי עניין במשמעויות המוקנות לסביבה הבנויה, בין היתר על ידי מתן שמות, וכן במשחקי הכח סביב שמות אלו. אך סביר שלא הייתי נדרש לנושא אלמלא נתקלתי בגרוטסקיות שבאופן אזכורו של פטריק גדס, והצפתו של הנושא עם העיסוק במגידוביץ'.

על נת"צ אבן גבירול ותחבורה בכלל

יום שלישי, 18 באוקטובר, 2011

כמה דברים על תחבורה, נת"צים, תל אביב וערים בכלל. ובסוף צימוק. או ליתר דיוק- ביצה.

על פניו נתיבי תחבורה ציבורית (=נת"צ) הם חיוביים. מעודדים את התחבורה הציבורית כך שאולי תתקרב לזמני נסיעה טובים, לא רק סבירים או פחות, ובכך תהפוך לחלופה מועדפת ולא רק ברירת מחדל למי שאין לו אפשרות אחרת (או בעלי אמונה חזקה). השינוי המיוחל מהתלות במכונית הפרטית אל מערכות הסעה המוניות נראה כתהליך הכרחי, אבל מידת השימוש במקל ובגזר ראויה לבחינה. שנים הורגלנו שבלי מכונית קשה מאוד להסתדר (וזה עדיין נכון כי בשבתות אין חלופה למכונית פרטית), לא נוח, ובעיקר מבזבזים המון זמן. כעת, עם השינוי בזמירות, אין ספק שהכי קל ונוח להטיל איסורים ולהקשות על החיים: אגרת גודש, סגירת נתיבים, העלאת מיסים ומחירי דלק, ועוד. יותר קשה לגרום לשינוי בגישה חיובית ומושכת: ליצור מערכת תחבורה ציבורית כה טובה עד שתהיה זו טיפשות לא להשתמש בה, והרצון הטוב והכדאיות יגרמו למעבר. הנה אתגר! השינויים במהלכי הקוים שנערכו בקיץ האחרון בהחלט אינם מהפכה מסוג זה. נת"צים יכולים להיות חלק ממהפכה זו, אך מהפכה כזו צריכה לכלול שיפור משמעותי של איכות השירות, קרי תכיפות, אמינות ונגישות לכל מקום. צריך לשפר מאוד את הנגישות לתחנות הרכבת, אשר נבנות על פי רוב במנותק מהעיר. צריך לראות העברת אופניים ברכבת ובאוטובוס כחלק חשוב ממערכת התנועה. כללית: צריך לחשוב על אפשרויותיו של הפרט ליצור מסלול תנועה נוח ויעיל (כפי שמדגים יפה פרוייקט "תל אופן" להשכרת אופניים בתל אביב, שהעיריה ראויה לשבחים עליו). אני בטוח שויתור על חלק מסלילות האספלט והרמפות לכבישים המתמהרים והולכים יכול לפנות לא מעט כסף לחלופה זו. אם לנסות לדבר כלכלה בסגנון ג'יין ג'ייקובס, נראה לי שכסף זה נוטה יותר להישאר לאורך זמן במערכת המקומית מאשר הצ'ק שעובר לקבלן הכביש.

חזרה לנושא הכותרת: נראה שבאבן גבירול, ביישום הנת"צ ובהטמעתו העיריה נוהגת כפריץ ומשתמשת בכח מוגזם באופן בלתי סביר. יואב לרמן כתב על כך שהנת"צ הופיע בהפתעה. בהחלטה וביישום לא שותפו התושבים ובעלי העסקים.

שוחחתי לאחרונה עם בעל עסק בקטע המרכזי של רחוב אבן גבירול, אדם שאני מכיר ומחבב זה שנים. הוא דיבר על ירידה של עשרות אחוזים בהיקף הקניות ביחס לעונה זו בשנים עברו. בצדק נאמר שיש כאן תקופת הסתגלות של לקוחות לשינוי. חלק ימצאו מקומות אחרים, חלק יחזרו, ואולי הנגישות הטובה יותר לתחבורה ציבורית תביא גם אחרים. מבחינת בעלי העסקים יש לזכור שעברו לא מזמן תקופה ארוכה של שיפוץ הרחוב, תקופה שוודאי הבריחה לקוחות ופגעה בהכנסות.

אבל עיקר הסתייגותו היתה מהאכיפה הבלתי אנושית. הפקחים אינם טורחים להזהיר או לבקש לזוז. מנהג שגור בידם הוא לעצור לשבריר שניה, לצלם את המכונית, ומיד להאיץ הלאה ולרשום את הדו"ח בנחת מבלי צורך לשמוע הסברים או לראות בני אדם.

הוא מכיר אשה קשישה הגרה בבנין סמוך שנים רבות, וכעת נעה בקושי רב, נסמכת על הליכון. בנה בא לקחת אותה לרופא. היא ירדה לרחוב ועמדה על שפת המדרכה. בנה הגיע במכוניתו ועצר כדי שתיכנס. בגילה הדבר עלול לקחת יותר מכמה שניות. 250 שקלים. חזרו מהרופא. הבן עצר. ירד להוציא מתא המטען את ההליכון. 250 שקלים. 2 דו"חות -  500 שקלים לביקור במרפאה. לא מעשי שאישה זו תלך עד לפינת רחוב אחר להסעה משם. את הפקחים זה לא עניין. ויש עוד סיפורים ממין זה, רבים מהם נוגעים בכל זאת לאספקה לחנויות. עושה רושם שבקומות הנהלת העיריה, היושבות לא רחוק מעל, שומעים בעונג רב מדי את צלצולי הקופה המתמלאת בקצב תאוצת קטנועי הפקחים.

אני מוצא שיש חשש לכך שהנתיבים הפנויים יהפכו את הרחוב לכביש מהיר. למיתון כללי של התנועה, תוך מתן יתרון לתחבורה הציבורית, אולי לא רע כל כך הרעיון של נת"צ במסלול השמאלי. השעות בהן אבן גבירול עמוס במכוניות אינן רבות, והקצאת הנת"צ לכל אורך היום אולי אינה מוצדקת. לאורך מרבית שעות היום תחושתי היא שנסיעת האוטובוסים במסלולים הכלליים כמעט ואינה מאיטה אותם. אילו לא שופץ אך לאחרונה, אפשר היה לשקול גם מפרדה ומדרכה בין הנת"צים למכוניות שבצדדים (כדוגמת רחוב בלפור בבת ים).

בהמשך לדגם זה אני רוצה להזכיר אפשרות תחבורתית נוספת: כביש השירות. נראה לי שאינו פופולרי בין מתכנני תנועה, כי פועל כנגד "אוטוסטראדיזציה" של רחובות, וגורם לקצת בלגן. אבל זה בלגן חיובי. אינני יודע אם מתאים לאבן גבירול, אך יכול להתאים לרחובות מסחריים רחבים יחסית, כדי לאפשר מהומת פעילות בריאה (כולל חניה) בסמוך למדרכה וכן נתיב/ים מהיר/ים יותר במרכז הכביש, אם לתחבורה ציבורית ואם לכל. לפני כמה שנים שופצה דרך ההגנה שבדרום תל אביב. במסגרת השיפוץ בוטל כביש שירות שהיה בכיוון הנסיעה מערבה. בנוסף לכביש השירות היה רק נתיב אחד בכיוון זה (אך כמעט אף פעם לא היה פקוק). התוצאה בכיוון מערב לאחר העבושות היא נתיב חניה (שבה מעט מאוד מקומות חניה לכלל הציבור בשל תחנות אוטובוס, תחנת מוניות, ומקומות שמורים לנכים) ועוד שני נתיבים, שאכן מאפשרים תנועה פנויה ומהירה בדרך כלל. אך דרך השירות הצרה והצפופה, שחנו משני צידיה, אפשרה הרבה יותר נגישות למגיעים במכוניות אל העסקים שלאורך הרחוב. לתוהים אם במסגת השיפוץ והשינוי שופרו התנאים להולכי הרגל – התשובה שלילית. אם בכלל הורחבה המדרכה זה נעשה באופן זניח. כך לפחות לפי זכרוני. האם כביש שירות מעודד הגעת מכוניות ובכך פוגע בעקיפין בחלופת תחבורה ציבורית? דילמה.

זכורה לי אמירה של דני קייזר, בתקופתו כמהנדס העיר, בעת הדיונים על הרחבת דרך בגין (דומני שכבר אז לא היתה "דרך פתח תקוה"), שיקועי הדרך לאורכו והחשש מכביש מהיר נוסף בעיר. קייזר אמר אז שעוד נראה את דרך בגין הופכת לרחוב עירוני ער ותוסס. חיפשתי ולא מצאתי סימוכין לאמירה זו, ואני שוב נסמך על זכרוני המתעתע. ובכן, עדיין חזון למועד התגשמות הנבואה שהוזכרה. בינתיים דרך בגין (והשיקוף שלה ביחס לנתיבי איילון – רחוב יגאל אלון) ממשיכים במהלכי אוטוסטראדיזציה, ולא בבניית עירוניות מושכת, פעילה וזמינה. גם הלהטוטים האדריכליים של המגדלים השונים אינם משנים תחושה זו, אם כי למיעוטם יש קומות קרקע לא רעות.

התרשמות חופשית מכל פסקאות רשימה זו – נת"צ אבן גבירול, דרך ההגנה וכבישי שירות, דרך בגין וה"עירוניות" של רחובות, מהלכי עידוד תחבורה ציבורית והכבדה על מכוניות – עשויה לאייר את חששותי (ומעט תקוותי) מכיווני ההתפתחות של התחבורה בעיר, על אף שיותר ויותר מה"buzz words" העדכניים מנסרים באויר.

ולסיום: תחבורה ועיר במבט שונה לגמרי. הבלוג הקרטוגרפי "Strange Maps" מביא את רישומו של האדריכל-נביא Cedric Price המבאר את התפתחות העיר כדרכים שונות להכנת ביצה:

Cedric Price - Eggs & Cities

העיר הקדומה היתה צפופה ובעלת מעטה קשיח – כמו ביצה קשה. עם התפתחות הארטילריה לא היתה עוד תועלת רבה בחומות העיר, וזו התפשטה החוצה אך היתה עדיין בעלת מרכז ברור – כמו ה"עין" של חביתה. תופעת הפירבור, המכוניות ומרכזי הקניות ברחבי העיר ואף מחוצה לה הריהם כחביתה מקושקשת.

מה הקשר לרשימתי? גם הכותב שם מנסה לתהות קדימה תוך מתן משקל מרכזי לתחבורה:

And what type of egg will the city of the future resemble? This will probably depend on the future cost of mobility, which might become too prohibitive to sustain the present, scrambled-eggs model.

Already, the rising cost of commuting into London is creating a trend of ‘inward mobility’ – people moving from the suburbs into the city. Is the end of oil going to empty out the edges of big cities, leading to smaller, denser metropolises? Or will renewables-based transportation be successful enough to enable cities to continue sprawling into Earth’s increasingly rare open spaces? And does anyone know any good egg recipes for either scenario?

ואם העיר היא ביצה, ודיברנו על תחבורה, אז ייתכן גם שילוב אחר:

רוצה! רוצה!!

תכנית המתאר תל אביב – יפו: משהו חורק….

יום רביעי, 30 במרץ, 2011

לאלו שלא שמעו, תכנית המתאר לתל אביב – יפו אמורה להסדיר את המחשבה התכנונית לגבי כלל העיר, ולהיות כלי חשוב הן לתכנון ורישוי מסודרים יותר והן ליכולת התפקוד וליכולת האישור של הועדה המקומית לתכנון ובניה, שהיא בעצם מועצת העיר (כלומר אלו שבחרנו). חלק מן התהליך הארוך לגיבושה ואישורה כולל שיתוף ציבור, וכן דיונים (והערות, הסתייגויות ושיפורים) במועצת העיר. עורכי התכנית בפועל הם אנשי אגף הנדסה, בראשות מהנדס העיר. הודעות על מועדי הדיונים נשלחות לכל המעוניין ע"י חברת "מודוס", המנהלת עבור העיריה את שיתוף הציבור במהלך הכנת תכנית המתאר. כמתעניין הגעתי כמה פעמים לדיונים שזומנו לדון במזרח העיר. על ההתנהלות והעצבים הכרוכים בכך קראו בהמשך.

להלן מכתב ששלחתי היום, 30.3.2011,  לדורון ספיר, יו"ר הועדה המקומית וסגנו של ראש העיריה רון חולדאי:

אל:       עו"ד דורון ספיר

מ"מ וסגן ראש העיריה, יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה

תל אביב – יפו

הנדון: דיון בתכנית המתאר – מזרח העיר: התנהלות מבישה ומקשה

ביום ב', 28.3.11, היתה אמורה להתקיים ישיבת מליאת הועדה המקומית להמשך הדיון בתכנית המתאר. על סדר היום היה נושא מזרח העיר. לאחר כמחצית השעה, משלא נכחו מספיק חברי מועצה, בוטל הדיון. קשה לבוא אליך בטענות שכן הופעת והתכוונת לנהל את הדיון, אך בכל זאת כיו"ר הועדה הערותי מופנות אליך ובמקביל לחברי המועצה כולם.

ההתנהלות לגבי דיון זה בתכנית המתאר בכלל ובמזרח העירבפרט גובלת בפארסה.

ההודעות על דיון נשלחות לעתים ימים ספורים מאוד לפני מועד הדיון. לפחות פעמיים בהן הגעתי לדיון נושא מזרח העיר היה על סדר היום אך לא הגיעו אליו- דבר שעשוי לקרות.

לאחר מכן הדיון נקבע ובוטל מספר פעמים (למשל 30.8.10, 8.11.10).

לאחרונה נקבע דיון ל-22.2.11, שבו זה אמור להיות הנושא היחיד- כך שאפשר להסיק שיידון בוודאות. אלא שהדיון בוטל בבוקרו של יום הדיון.

שרשרת האירועים עלולה להעיד שיש מכשול מהותי בקידום התכנית. ייתכן שהמכשולים הם בנושאים אישיים או סקטוריאליים. כך או כך, אני מניח שהציבור יתעניין לדעת. הערפל והביטולים התכופים אינם לכבודכם ומחלישים את התכנית בכלל. התנהלות מעין זו שתיארתי מצליחה לייאש ולהרחיק גם את מעט המתעניינים והרוצים להיות מעורבים. אינני חושד שזו המטרה, אך אוכל להבין מי שיקבלו רושם כזה. רצון אמיתי לשיתוף רציף ופורה צריך להתבטא בהגברת השקיפות ובהתנהלות אמינה יותר.

אולי מפתיע, אבל יש מספר תושבים שהישיבה הזו מעניינת אותם. אולי אינם מהוים אפילו מנין, אבל ראוי להתחשב בהם. אם התנהלות תקינה, ראויה ושקופה לנגד עינכם, קיבעו מועד תוך מתן התראה סבירה, תוך קבלת אישור מחברי מועצה לגבי השתתפותם – ועימדו בו.

אוסיף עוד הצעה פרקטית: לפני שמטרטרים שוב את אנשי מזרח העיר- אולי לנסות לדון באזור אחר קודם. לאחר שייראה שהדיונים מתקיימים תחזרו למזרח העיר. אולי הקארמה תשתפר עקב כך….

בברכה,

איתי הורביץ

יד אליהו, תל אביב

העתק: מר רון חולדאי, ראש העיריה תל אביב – יפו ; אדר' חזי ברקוביץ' – מהנדס העיר תל אביב – יפו ; חברי מועצת העיר תל אביב – יפו ; החברה להגנת הטבע – קהילת תל אביב ; חברת מודוס – שיתוף הציבור.

זהו. משהו שם לא בדיוק על הפסים, אבל קטונתי מלדעת ולספר לכם מה….

עוד על תכנית המתאר כתבתי לפני כמה זמן כאן. תיאור נוסף למצב ולמקרה אפשר לקרוא בהפניה מהעלון של קהילת ת"א של החברה להגנת הטבע .

עוד על התכנית, הפניות למסמכי העיריה, ניתוחים והשגות אפשר למצוא אצל יואב לרמן. וגם כאן אצלו. בעצם, לפחות רשמית, בחצי השנה מאז רשימתו האחרונה של יואב כלום לא קרה מלבד ביטולי פגישות (ראו תאריכים במכתבי). מה שקורה מאחורי הקלעים- לא יצא אל אורה של השמש. לאיטיות בתכנון יש יתרונות ניכרים (בניגוד לגישות ה"סופרטנקר" לתכנון), אבל לא נראה שזה מה שקורה פה.

טבע עירוני 2 – קיפוד (ז"ל) בעיר!

יום שבת, 29 בינואר, 2011

עצוב מאוד לראות גופה של קיפוד דרוס ברחוב עירוני, אבל זו גם עדות שעדיין יש קיפודים בעיר!

בבוקר בהיר לא מזמן נתקלתי ברחוב נגבה (יד אליהו בואכה שכונת התקוה) בקיפוד דרוס. כה קטן ממש באמצע הרחוב. אינני זוכר מתי לאחרונה ראיתי קיפוד. לא מאז ילדותי בפאתי הרצליה, בפינה אשר (גם) שדות סביב לה.

קיפוד דרוס, רחוב נגבה, תל אביב, דצמבר 2010

קיפוד זה הוא עדות לכך שיש עדיין חיי בר כלשהם באזור המאוד מבונה (גם אם יש שיתריסו כנגד עירוניותו) של יד אליהו. לפני כמה לילות חצה לפני את הרחוב בריצה שפופה בעל חיים עם צללית מאוד נמוכה. אני נוטה לחשוב שהיה זה חתול מפוחד במיוחד, אף שהצללית התאימה יותר לנמיה. אך אולי יש יותר חיי בר משאני ער להם ("ער" דו-משמעי, מכיוון שכנראה רוב אותם חיים פעילים יותר בלילה, עת אנו ספונים תחת הפוך).

לסימני חיים "טבעיים" אחרים בעיר, אפשר לקרוא את הרשימה הזו.

דיון כזה מזכיר לי את העובדה שפחות ממאה שנה עברו מאז נראו דובים בארץ ישראל (דוב חום סורי, שהאחרונים ממינו נצפו בצפון ב-1917).

הענק שנפל – מחווה לסופשבוע סוער במיוחד

יום חמישי, 16 בדצמבר, 2010

אתחיל ישר בתמונה. התמונות כולן צולמו בככר דיזינגוף בתל אביב, ביום ראשון 12.12.2010, לאחר סוף שבוע סוער מאוד.

ככר דיזינגוף, 12.12.10

הענק שנפל

אין תיאור טוב יותר מלחשוב על ענק שנפל. הפיקוס התל-אביבי האהוב-שנוא, אשר שנים עמד עם אחיו וצמרתו נושקת לכיכר (המוגבהת) של צינה דיזינגוף, ראה את כל דורות המוזרים הנאספים שם. התרגל לפיח ועדיין נראה רענן. לאחרונה אולי חשש שמא רעיון החניון יקצץ בשורשיו.

"טבעת החנק"?

הכשל ההנדסי היה במישור ההשקה לקרקע, במעט-מאוד האדמה הגלויה. מעניין אם המדרכה וטבעת הבטון חנקו והחלישו אותו. אולי ללא הבטון נפילתו היתה שולפת מהקרקע פקעת שורשים עצומה.

ידוע שעץ כחומר אינו עומד טוב במאמצי מתיחה, שנוצרו בהשפעת הדחיפה של הרוחות העזות.

הכנה לקבורה. ואולי למחזור כלשהו?

הגדם מעציב מאוד. "גדם" לכשעצמה מילה קשה.

גדם העץ

גזע מוטל כגופה.

מעניין מה יישתל במקומו. שתילת פיקוסים הס מלהזכיר חוששני, גם אם זה המתבקש ביותר במקרה זה. אני מהמר שכבר יושאר ריק (ואולי יהפוך לפח זבל מאולתר) עד שיוחלט מה לעשות עם הכיכר. אולי יוצב פסל על הבמה הכמעט-מוכנה? כן, בהחלט כך הייתי עושה.

רציתי להמשיך "ובפינה ממול…" אבל אין פינות לכיכר דיזינגוף, שהיא ממש עגולה ככיכר, ולא כמצולעות למינהן המתהדרות בתואר כיכר בהיעדר כינוי עברי הולם יותר ("רחבה"?). גם לבנין זה אין פינה, כפי שהתוותה בחזונה האדריכלית ז'ניה אוורבוך.

"פינה" של הכיכר

ובכן, בדופן הדרום-מזרחית (תפיסתית, גם אם אולי לא לפי המגנט): הפתעה. "הפינה" של המוסד הותיק והאהוב "הנרי'ס קרפ", אשר המתיק רבות מיציאות-הסרטים (עוד מנעורינו א אינני טועה)- בשיפוץ.

שיפוץ וחידוש?

השלט עדיין שם, אבל התהייה גדולה: הישובו הקרפים ועלמות החן המפליאות ללהטט בהם? או שעוד מוסד תל-אביב ותיק נפח את נשמתו? ימים יגידו, ועד כאן מחווה עלובה לעלי מוהר הגדול.

הנרי'ס קרפ צרפתי

שימוש ופיסוק כהלכה במרחב הציבורי

יום שלישי, 30 בנובמבר, 2010

השלט הבא נקלט ברחוב יצחק שדה בתל אביב.

רחוב יצחק שדה, תל אביב

עצרתי לצלמו מתוך התרשמות מן האבסורד: התרעה "הכניסה אסורה" דווקא למקום המוגדר כשייך לעיריה, ונראה כמקום שנועד לציבור – מה יותר ציבורי ומזמין מכר דשא נאה בסביבה הומה??

שלט מט לנפול, ללא כל גדר, אמצעי אכיפה או אפילו הגדרת התחום האסור נראים מוזרים מאוד. אולי הכוונה לפרק זמן עד שהדשא ייקלט? אם כן אפשר להסביר בניסוח נעים יותר (זה לא בסתירה לאיום גם במקל). השלט אכן נעלם כעבור שבועות ספורים. ייתכן שכך התכוונו, וייתכן שהעקמומיות גברה והכריעה אותו.

במבט שני בשלט ראיתי שקריאתי אינה מדוייקת.

השלט מקרוב

כתוב "הכניסה סורח". מישהו חמד לצון וטיפל בשלט. אך ללא מבט שני כנראה הייתי נשאר בתודעה של "הכניסה אסורה", שהיא הצורה שמוחי ציפה לראות בשלט.

המשך עיון בסביבה מראה על אפשרות פעילות סדרתית של מעצב-מחדש לשלטים. מעין "מכופף הבננות", אם תרצו, או פעולת גרילה עירונית בזעיר אנפין.

לפרסום סרט הקולנוע טרח להוסיף מה שהמפרסם החסיר לדעתו:

שלט פרסומת "משופר"

שלט החניה זכה לטיפול ושיפור מראהו:

שלט חניה "מעוצב" ברגישות

(דרך אגב, הפניית השלט מזרחה מוזרה באשר יש שלטים גדולים האוסרים על פניה שמאלה לנוסעים מערבה). כך אמור השלט להיראות:

שלט חניה

במבט על השלטים הרבים שעל בקתת השומר (או יותר נכון בקתת הגובה, כי לפי הכתוב אינו שומר כלל) ראיתי שגם ללא טיפול כזה הם אינם עדות למחשבה רבה או שפה נאותה וראויה: לשונם עילגת ויש חיסכון ניכר בסימני פיסוק. האם שלט חייב להיות מנוסח רע? יש לי חשד – ושלט שאציג בהמשך יתמוך בכך – שבבתי הדפוס אזל מלאי הנקודות. לעומת זאת יש שפע רק בסימני קריאה. נותרו כנראה מעט פסיקים אם מחפשים היטב על המדפים הגבוהים.

בקתת השומר- צפיפות גבוהה למ"ר של עלגות

ואם נחזור לרגע למבט על המרחב הציבורי, או ציבורי לכאורה, כך נראית המדרכה בהמשך מזרחה:

מדרכה - רחוב יצחק שדה בואכה רחוב המסגר

מעבר לפינה: מיצחק שדה דרומה לאורך רחוב המסגר

לא ברור מדוע רוצף שטח כה נרחב, ולמה זה טוב (מלבד השימוש שרואים בתמונה למכונית שעליה צ'קלקה). אני יודע שאזור זה, דרומית לרחוב יצחק שדה בין רחוב המסגר לדרך פתח תקוה מיועד לפינוי העסקים המסכנים שבו ולבינוי נרחב. כנראה שפיסת הדשא, המדרכה הרחבה, ומגרשי החניה הם חלק מתהליך זה. עדיין לא ברור לי מתי מדרכה ומתי דשא, ובעיקר למה צריך לרצף שטחים כה נרחבים. אדמה גלויה שתעזור לחלחול מי גשם שמתישהוא עוד ירד, אולי עם מעט צמחיה מתאימה ולא גומעת מים כמו דשא – לא יותר יעיל?

ושוב למצוקת סימני הפיסוק, הבה ונתבונן בשלט נוסף מבית עיריית תל אביב – יפו:

שלט עירוני

כאמור, נקודות אינן בנמצא. סימני קריאה – דווקא כן. אפשר גם לתמוה על איכות הגרפיקה, ריבוי הפונטים ואופן השימוש בהם. ייתכן שאני טועה, אבל דומני שיש לפחות שתי טעויות ניקוד. אם כבר טורחים לנקד, מן הראוי להקפיד על ניקוד נכון.

לסיכום, רשימה זו מנסה לסכם התבוננות מסויימת, מעין "case study"', על אספקטים שונים של המרחב הציבורי,סליחה מראש וגם לעת סיום על הקטנוניות.

מחווה לכנס טבע עירוני, תל אביב 23.11.10

יום שני, 15 בנובמבר, 2010

הערב, יום שני 15.11.10, מתקיים ערב עיון "בנושא שימור טבע עירוני חוצה מטרופולין: סביבה, מדיניות, תכנון".

הזמנה לערב העיון

מידע נוסף וקישור להזמנה הנ"ל כאן.

עדכון חם על כנס נוסף: מסתבר שגם בשבוע הבא מתקיים בתל אביב כנס בנושא דומה. ביום שלישי, 23.11.10, מתקיים יום עיון "טבע בעיר". פרטים בהזמנה כאן.

מעט מדי ומאוחר מדי אפילו בתור פרסום לאירוע, אבל בכל זאת אני מעלה התייחסות כמחווה וכאות הערכה לפעילות ברוכה וחשובה זו.

עצם המושג "טבע עירוני", שנראה כסתירה עד לא מזמן, הופך למטבע לשון שגור ולנושא הנדון ברצינות. נס זה (תוצר עבודה רבה של אנשים לא מעטים) מעיד שאולי יבוא יום וגם נושאים כמו הולכי רגל בעיר או תחבורה ציבורית יעילה יזכו להתייחסות רצינית….

לצורך המחווה אעלה נקודה של טבע עירוני שוודאי לא תידון בערב זה, על אף התפתחות ההתייחסות לפינות זנוחות לכאורה והמבט בקנה מידה קטן. עוד נישה אקולוגית אמיתית, הראויה למחקר ואולי גם לעידוד:

יער ?

אולי במקום "נישה אקולוגית" אפשר לומר "כרכוב אקולוגי":

"כרכוב אקולוגי"

על מצע אבק של עשרות שנים ברחוב הרצל יש צמחיה מכובדת.

ברחוב הרצל

על הדעת עולות תמונות של צמחים בפתחי מרזבים, אלא שלא מצאתי בארכיוני תמונה כזאת.

לעומת זאת, לקטני האמונה – או יותר נכון לאלו שיטענו כנגד קטנות הצמחיה – להן דוגמא יותר מרשימה, אף היא על כרכוב ותיק בעיר, ברחוב הרכבת:

"עץ בעיר" על הכרכוב

עץ של ממש!

אולי אני הוזה, אבל האם פיזור זרעים רצויים (וכמה קמצוצי דשן) במקומות אלו עשוי להניב צמחיה של ממש, ולו רק עונתית? ומה עם ירקות? בוודאי יכול להיות מבצע שיפור חזות העיר על ידי "כרכובים מעוצצים". התחלתי להיסחף, מוטב להפסיק כאן….