ארכיון פוסטים עם התג "עיצוב עירוני"

הברזיה שהתייבשה: לצנן את ההתלהבות מהמים הקרים

יום שני, 24 ביוני, 2013

הרעיון נשמע מעולה – ואז גם די הזוי. הפרטה מוזרה של המרחב הציבורי ומכירת חלק ממנו למיתוג ומסחור מיותר של חברה פרטית, והקלות שבה שירות בסיסי (הראוי לשיפור) הופך תלוי בהזדהות ומסירת פרטים אישיים כשהמטרה והשימוש במידע אינו ברור כלל.

למי שפספס: בתל אביב יועמדו מתקני מים קרים ברחוב, שישה בשלב ראשון כנסיון. המים מהרשת העירונית (החשמל כנראה גם משם). מים תקבל בתנאי שנרשמת אצל החברה המסחרית, או העברת אמצעי זיהוי או כרטיס אשראי. ללא תשלום, בינתיים.

המפרסם המקורי "חדר 404", כתבה ביקורתית ודף פייסבוק (המארגן מחאה) מביאים כל כך הרבה חומר שלא אנסה לחזור עליו כאן.

מים לציבור הוא שירות מבורך שייתכן שהיה על העיריה לספקו בכל מקרה, וחבל שניתן במשורה עוד קודם. בצדק מסוים נאמר שהברזיות הציבוריות אינן נהנות מתדמית טובה וגם לא תמיד מאחזקה מעולה. אלה בעיות שאפשר לפתור. אפשר לעשותן אטרקטיביות. עיריה שהצליחה להפוך שכירת אופניים ורכיבה עליהם לפעולה מקובלת ואף אופנתית (או יציאה לבילוי באמצע הלילה, או שיקום מתחמי בילוי), תוך בניית מערך לוגיסטי מתאים וגם פעולות עיצוב, מיתוג ופרסום – ודאי מסוגלת גם לזה. האמנם הדרך היחידה היא להפריט, להפריט, ושוב להפריט?

היכן מסע הפרסום המתבקש כל כך לשתיית מי ברז? כבר שנים אני מחכה לו. משרדי הבריאות ואיכות הסביבה ודאי מבינים שהדבר חשוב. גם משרדי התחבורה והתשתיות צריכים להיות מרוצים מירידה במספר המשאיות המובילות H2O במקביל לצנרת המים שכבר קיימת. לתאגיד "מי אביבים" זו תהיה הזדמנות לזרקור חיובי עליו, לא רק השמצות על תעריפים ושירות. חוסר התוחלת שבמים מבוקבקים או העוברים מתקנים לשיפורם משוועת להתייחסות. מדהים איך נוצר שוק מיותר ומזיק לסביבתו, ומצליח להשתלט על הווייתנו כהכרח קיומי. אני חושד שגם כאן, כמו בהימורים הממוסדים, זה סוג של הוצאה הפוגע יותר במי שיש להם פחות. האם הכסף מדבר, החסויות לאירועים עירוניים ואחרים, הלוביסטים שכה מפחידים את ח"כ סלומיאנסקי ורעיו?

לדברי היזם באתרו המים יוצאים "טהורים, קרים וטעימים". לא בדקתי אותם, אבל יש לי חדשות מרעישות עבור היזם: המים בתל אביב גם כך טהורים וטעימים. אולי לא לטעמו האישי של כל אחד (על טעם וריח….), אבל באיכות המים מושקע מאמץ רב, ובמבט כולל טרם השתכנעתי שהם פחות טובים ממים מבוקבקים או מסוננים (ראו איך אלה משמיצים את אלה ולהפך – ואם רק חלק מההשמצות נכונות, אזי הנקודה הוכחה…). חסר רק הפרמטר של קרים. אם זה כל כך חשוב (וייתכן מאוד שזה חשוב), אני בטוח שהעיריה היתה יכולה לממן קניית אותם ששה או שבעה מתקני קירור מים (או אפילו שישים או שבעים, אם צריך) לטובת הציבור. במסע הפרסום של היזם העיריה נותנת יד בעקיפין לפגיעה בעצמה ובתפיסת שירותיה והמים שלה כבלתי ראויים.

כולה מים…. הידעתם שאיננו מקבלים בעצם מים, אלא "חווית שתיית מים ייחודית – Positive Drinking " ? נפלאות היצירתיות הלשונית. האמנם כנטען "יחס אישי" ממוחשב לחלוטין הופך שתיה לחוויה? האם באמת אני צריך לדעת כמה שתיתי, איפה ומתי? האם באמת החברה צריכה לדעת?

רחצת בקבוקים: בקטנה, מה קורה לאותם מים המשמשים לרחצת בקבוקים? גם בסוגיה זו, אני תוהה כמה היא אמיתית: אם הבקבוק בשימוש שוטף- אין סיבה שיהיו לכלוכים וטעמי לוואי. ואם כבר התפתחה בו זוהמה – האם שטיפה זו אכן תעזור?

איכות חיי הולכי הרגל- עיין ערך עצים: טוב שעוסקים בדאגה לאיכות חיי הולכי הרגל. אם כך, אזכיר כי אחת הפעולות הראשונות והברוכות של רון חולדאי עם הבחרו לראשות העיריה היה מבצע נטיעות רחב לאורך מדרכות שוממות ברחבי העיר. אותם עצים שניטעו אז מתחילים היום להיות אפקטיביים למתן צל לארוך המדרכות. בדומה למים, אותו צל משפר ללא הכר את איכות החיים על המדרכה תחת השמש הים תיכונית. בשכונתי אפשר לציין את רחובות נגבה והגיבור האלמוני כדוגמא. מאז אותו פרץ נטיעות דומני שהקצב ירד. הלוואי ויחזרו לכך. יש עוד רחובות רבים שבהם הייעור וההצללה נדרשים. ובעיקר ראוי לצאת במבצע להצללת צמתים, שם עומדים הולכי הרגל ומתבשלים בעת שהרמזורים דואגים בעיקר לתנועת המכוניות הממוזגות.

מתקנים בראש העין: לקינוח, בנוסף לברזיות מרחבי העולם שאליהן מפנה יואב לרמן, תופעה שנתקלתי בה לפני כמה שנים בראש העין: יש אנשים המתקינים ברז או מתקן צינון מים בחצרם הפונה כלפי המדרכה, לטובת העוברים והשבים הצמאים. נראה שיש כאן עיבוד מודרני לנושא הרהט ("סביל" בערבית), אותו מתקן מים שבמזרח היבש ניתן לשימוש כל עובר אורח הזקוק לכך.

בכתבה זו מציינים רקע דתי לכך, אך נדמה לי שראיתי גם כאלו ללא הקדשה. כפי שאומרת שם אחת המרואיינות "בשנים האחרונות התופעה הזאת מתרחבת כאן בראש העין וזה יפה, כנראה גילו שיש ביקוש למים ברחוב. אנשים צמאים עוצרים ושותים וזה חשוב".

צריך יותר מזה?

סביל בשיקום עירוני: לסיכום, אני מקווה שהעיריה תדע להוציא את העיקר מתוך התגובות הרבות, שחלקן היתוליות וחלקן נזעמות, ולהיות עניינית – ולא להגיב בגישת "לא רוצים לא צריך" ולשפוך את המים יחד עם הבקבוק.

העיריה יכולה לשאוב השראה מפרוייקט חדש שלה עצמה, שיפוץ  סביל הקיר - "סולימאן", ברח' רוסלאן ביפו. ככתוב בהודעת העיריה "בקרוב יוכלו עוברי האורח להרוות את צימאונם במקום, כמו פעם".

המדד האולטימטיבי לשכונה טובה – "מבחן הארטיק"

יום שבת, 10 בספטמבר, 2011

שוב אני חוזר אל הבלוג החביב עלי – Free-Range Kids . עיקרו עיסוק בצורך לעודד עצמאות ילדים, להפסיק את הגנת-היתר שהחברה יותר ויותר מצפה שיקבלו. אותה הגנת-יתר מגבילה אותם ואת התפתחותם, מגדלת דור שרגיל שהכל עושים בשבילו, יוצרת קשיים מרובים להורים ולמוסדות.

הפעם אתרגם כמעט במלואה רשומה שעוסקת למעשה בבינוי ערים. או בתרומת מבנה המקום לקהילתיות. כותבת הבלוג, הניו-יורקרית לנור שכנזי, חוזרת ועוסקת בסביבה המיידית של ילדים ובשאלה למה פעם פרחו חיי החברה הספונטניים ברחובות ואילו היום יש פחד לתת לילדים לצאת בכלל. לתחושתי אנו בישראל עדיין לא במצב של האמריקאים, אבל הרי הם מסמנים לנו את כיווני ההתפתחות, בוודאי בסוגיות אלו. להלן התרגום:

לעבור את מבחן הארטיק

Passing the Popsicle Test , Lenore Skenazy

"כידוע לכם, לדעתי "קהילה" היא התשובה לרוב צרותינו. ככל שנסמוך יותר זה על זה ונהיה קשורים יותר זה לזה, כך נרגיש בטוחים יותר בשחרור ילדינו, יותר נהנה בחיים, רחובותינו ימלאו חיים ונהיה פחות בודדים.

הוסיפו לזה את ההכרה המתפתחת של מתכנני ערים שכאשר שכונה היא טובה לילדים היא טובה גם לכל השאר, ותבינו למה חשוב לבנות ולשנות ערים כך שיעברו את "מבחן הארטיק".

מבחן הארטיק? רעיון גאוני בפשטותו: שכונה היא טובה אם ילד/ה בגיל שמונה יכול/ה לצאת לקנות לעצמו/ה ארטיק ולחזור הביתה לפני שהארטיק נמס לגמרי.

זה אומר שיש נתיב בטוח מספיק להליכה (כולל חציה בטוחה של רחובות, אם צריך) ושהמגורים קרובים מספיק למסחר. כמו כן שהילדים מרגישים בנוח להסתובב בחוץ, וכך גם ההורים (ושוטרים שרואים אותם וכל אדם אחר ברחוב). כאשר כל זה קורה, אזי לא רק הילדים יכולים להסתדר בכוחות עצמם אלא גם כל האחרים, כולל קשישים.

כפי שנאמר במאמר אחר לגבי "מבחן הארטיק": "שימו לב שאין בזה שום מינוח מקצועי עלום: שום דבר לגבי "עירוב שימושים" או "מיתון תנועה" או "צפיפות" היוצרת פיקוח ציבורי-טבעי. אבל בעצם הכל שם."

כפי שציינתי כבר קודם: נוכחות טבעית של ילדים ברחוב מצביעה על מקום טוב לחיות בו. ונוכחות ארטיקים? עוד יותר טוב! וזה מזכיר לי – הגיע הזמן לנשנש משהו…

עד כאן הרשומה. מדד אורבני מצויין. אפשר להוסיף שעל אף המדד של המרחק (המסת הארטיק), אם הילד שוהה בחוץ עד לגמר הארטיק (יושב על ספסל, מרכל עם החבר'ה,….) זה עוד יותר טוב. ודאי חוסך נזילות, כתמים ונקיון בבית….

אם לעשות עוד קישור בין תכנון אורבני לבין חינוך וילדים בסביבה, ברשימה אחרת בבלוג הנ"ל מביאים עדות לכך שעוד בסוף שנות ה-70 ציפו שלילד בגיל שש יהיו כישורים להסתובב בשכונה בעצמו. וזה מזכיר לי שבשנות ה-70 שהוזכרו אני עצמי הייתי אוסף את אחי מהגן בדרכנו הביתה בצהרים, וזאת בשנותי הראשונות בבית ספר יסודי (אולי אפילו בכיתה א', צריך לבדוק). והיו כמה כבישים לחצות. אבל זו היתה תקופה אחרת…..

ומכאן לשכונה שלי- יד אליהו: האם היינו עוברים את המבחן? מבחינת מבנה, תחושת בטחון ומרחקים לקיוסקים/מכולות – הייתי נותן ציון טוב אם לא למעלה מזה (צריך לקבוע קריטריונים כדי להגיע לתוצאה מדורגת וממוספרת). המכשלה היא בסוגיית הגיל. לאחרונה נחשפנו לקמפיין אגרסיבי על כך ש"ילד עד גיל תשע- לא חוצה את הכביש לבד". במעט שחיפשתי לא מצאתי שיש חוק כזה, אבל אחרי קמפיין זה אף אחד לא יעז לתת לילד קטן מזה לחצות רחוב. כך שהיכולת להרחיק לבלוק הסמוך, שבהגדרה נמצא מעבר לרחוב – בעייתית. אבל אני יכול להעיד מנסיון שלילדה בת עשר אין שום בעיה ללכת לקנות ארטיק או מחברת שחסרה לה, או גומיות לשיער, או לחברה, או לאסוף את אחותה הקטנה מהגן.


ככר דיזינגוף – הדיון הציבורי המרתק נמשך

יום ראשון, 4 ביולי, 2010

הופתעתי לראות שחלפה כבר חצי שנה מאז ניסחתי בזהירות את דעתי שיש לבחון אפשרות לעיצוב מחדש של ככר דיזינגוף שאינו כולל את "הנמכתה" תוך הריסת הקיים. אמרתי שראוי לבדוק אופציה ללכת עם הבמה המוגבהת ולהגיע למצבים ייחודיים וטובים דווקא בעזרת הקיים.

למיטב ידיעתי במישור הרשמי-ממלכתי (כלומר העיריה) אין חדשות של ממש.

אבל בתחום "הדיון הציבורי", אותו ערך נחשק וחמקמק שקשה לדעת מה בדיוק כולל תחת כנפיו, יש התייחסויות ופעילות.

בערך באותו זמן יצאו גם SOMA אדריכלים (אלון בן נון ושותפיו) עם הצעתם, אותה הציגו גם באופן מוחשי יפה. אסתר זנדברג גם היא בעד בחינת חלופות להריסה.

לאחר מכן עלתה לדיון ההצעה השנויה במחלוקת חריפה ליצירת חניון מתחת לככר, בהזדמנות זו שמשפצים.

לאחרונה יש עוד פרץ של עיסוק בנושא. אורגנה תחרות של הצעות לתכנון הככר.

וכעת נוסף דניאל, שמעלה באריכות ובפירוט מספר רב של נקודות בעד ככר דיזינגוף גבוהה וייחודית, במקום משוטחת (מתפרסם גם אצל אורבניקה וגם בבלוג של דניאל).

כן ירבו הדנים והמציעים מכל סוג, וודאי הצעות "חתרניות" כאלה (גם דניאל, כמוני אז, טורח לציין את תחושתו כמי שיוצא כנגד הזרם השוצף התומך בהחרבה).