ארכיון פוסטים עם התג "בתים"

שימור מבנים, מה משמרים – ושכונת יד אליהו

יום חמישי, 29 באפריל, 2010

באירוע "בתים מבפנים 2010" (בסוף שבוע הבא, 7-8/5, מומלץ בחום!) אני שותף זוטר לארגון סיור ביד אליהו. כמוגדר באתר "בתים מבפנים" בתיאור הסיור (סיור מספר 101, יום שישי, שעה 9:00, מפגש ע"י בית השריון, לוחמי גליפולי 51):

"יד אליהו היא שכונת המגורים הגדולה בעיר ומהווה מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות של המאה ה-20. הסיור – בהנחיית האדריכלים אודי כרמלי מצוות תכנון מזרח, דורון מינין ממחלקת שימור מבנים בעיריית תל אביב-יפו ודני לזר עורך תוכנית המדיניות ליד אליהו – יציג את גישות התכנון החדשות ליד אליהו הנבחנות בימים אלה ומבוססות על שימור מרקמִי וקהילתי ככלי לפיתוח מבוקר. בסיור ישולבו מפגשים עם ותיקי השכונה ויוצגו מגמות התכנון של אגף התכנון העירוני לעתיד השכונה."

הרעיון לשלב איש שימור היה של אודי כרמלי, אדריכל וחבר צוות תכנון מזרח במינהל ההנדסה. גם אני סקרן לשמוע את התייחסותו של דורון מינין לנושא, כבעל מקצוע וכאיש העיריה. הבחירה מה לשמר ומאילו סיבות כלל אינה טריביאלית. יש לה השלכות כבדות כאשר מתווספות לה משמעויות כלכליות, אם של פגיעה בזכויות בניה לצורך השימור, אם בעליית ערך כתוצאה של שימור, ואם באפשרות של השקעה ציבורית לטובת השימור (התיאורטית למדי, לצערנו, למעט ועד להכרזת משרד ראש הממשלה על תכנית מקיפה לשימור "תשתיות מורשת לאומית", מוחשיות ובלתי-מוחשיות).

קצת על שימור

שימור הוא גם בחירה של הסיפור, הנרטיב הנבחר להצגה ולקידוש מסוים על ידי החברה. ככזה השימור הוא בעל השלכות על דמות החברה בעיני עצמה ובעיני אחרים – ובהתייחסות לעתיד. מכיוון שלא מעשי לשמר הכל צריך להיות סדר עדיפויות וצריכות להיעשות בחירות כואבות.

וכאן עולות שאלות מכמה כיוונים:

האם משמרים את היפה? את יוצא הדופן? את הישן ביותר? את הנושא סיפור מיוחד? אישיות מיוחדת?

"בית הפגודה", רחוב נחמני, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

בית דוד בן גוריון, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת" ביד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת", יד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

האם משמרים את בתי החלוצים? את בתי פקידי הברון? את בתי הבאר הערביים? את הבית בו נרצח יוסף חיים ברנר? את בתי אחוזת בית – או בתי נוה צדק? את בית דיזינגוף – ו/או את בית עקיבא וייס? את בית אליהו גולומב – ו/או את הבית בו נורה "יאיר"? ומה עם בתי מלאכה? בתי חרושת? בתי תמחוי? משרדים ומוסדות קהילתיים? בתי כנסת שכונתיים? האם "מעונות עובדים" ראויים לשימור בגלל ערכיהם האורבניים-אדריכליים, או בגלל שיקוף חיי מעמד הביניים של תקופתו? ואם כך- האם סתם "בתי רכבת", צריפי מעברות וכדומה ראויים גם לשימור כמשקפי זמן ומקום, גם אם לא תוכננו על ידי אדריכל מפורסם?

כיצד מתרגמים ומפרשים בפועל את המקום הפיזי בהתייחס לסיפורו (ואולי יותר מדוייק- סיפוריו, סיפורי מכלול האנשים והתקופות הנוגעים למקום)? בכך אגע ברשימה נפרדת, שתציג למה צריך וכיצד אפשר להציג את "הסיפור" ולא ליצור מבנים משוחזרים כחפצים יפים בלבד.

מהו היחס הנכון בין הסיבות לבחירת אתר לשימור- בין הפיזי-מבני-אסתטי לבין התרבותי-חברתי? במהלך תהליך ניפוי ובחירה ראוי לקבוע קריטריונים בנסיון להערכות מבוססות, גם אם אין אפשרות לאובייקטיביות מדעית חד משמעית. ערכתי השוואה בין הקריטריונים לשימור של עיריית תל אביב לבין אלו של עיריית סיאטל שבארצות הברית:

טבלת השוואה בין קריטריונים לשימור - תל אביב וסיאטל

הצבועים בגוון זהה דומים בתוכנם, גם אם לא זהים. ניתן לראות את המשקל הנכבד בתל אביב לערכים מבניים, לעומת הדגש בסיאטל על קריטריונים תרבותיים-חברתיים (ובזה נכלל היסטורי). אני חושב שבתחום זה אנו בישראל צריכים להתקדם לכיוון החברתי-תרבותי. יש סימנים מעודדים לכך, למשל בהתרחבות ההתייחסות למוגדרים כ"נופי מורשת תרבותית" כמושא לחשיבה על שימור. כמו כן, אני מצדד בגישתו של הרברט גנץ, המוצגת בסיפור הבא, לגבי הראוי והחשוב לשימור:

ויכוח נוקב התנהל מעל דפי הניו יורק טיימס ב-1975. הסוציולוג האורבני הרברט גנץ (Herbert J. Gans) תקף את "הועדה לשימור אתרים" בטענה שהם מעוותים את ההיסטוריה בכך שמייעדים לשימור בעיקר אחוזות עשירים ומבנים בתכנון ארכיטקטים מפורסמים, תוך דאגה רק לרובד דק ואליטיסטי של העבר הבנוי. המשמעות, לדבריו, היא גם זילות ההווה והבינוי הפשוט. ענתה לו Ada Louise Huxtable, מבקרת האדריכלות המכובדת של העיתון. הקסטבל טענה שמצויינות אסתטית ואורבנית אכן תלויה בכסף ובכשרון המעצבים הגדולים, ויוצרת ערכים תרבותיים נשגבים, שהם מרכזיים לשימור. לדבריה גישתו של גנץ מעוותת. גנץ ענה ששימור הוא מעשה ציבורי, וככזה צריך לתת מענה לַעבָר של כל האזרחים. גנץ סָפַר והוכיח חוסר איזון בולט בין סוגי האתרים שהוכרזו לשימור. ( הסיפור מובא בספר המרתק "The Power of Place", של Dolores Hayden )

ויכוח זה, בצורות שונות, חי ובועט גם כיום (דוגמא לקונפליקט עכשווי כזה- כאן ). עם זאת, ברור כי המגמה השתנתה- יש יותר התייחסות לסביבות יום-יומיות המייצגות דפוסי חיים מגוונים. ארגון ניו-יורקי העוסק בשימור אומר בהקדמה לדו"ח שלו לשנת 2001:

.Yet, perhaps now more then ever, the Landmarks Conservancy is also aware of the bits of history and the personal memories and meanings that exist within every piece of the built environment

נחזור ליד אליהו:

גישתו של הרברט גנץ, שהוצגה לעיל, פותחת כיוונים לחשיבה על בתי יד אליהו כאתר אפשרי לשימור.

כהגדרתו של אודי כרמלי יד אליהו היא "מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות". מודרניזם זה הוא אבן יסוד של תכנון המדינה, מאפיין של חלקים נרחבים ממנה, היה ועודנו סביבת החיים של מרבית תושביה. אם כך – ראוי לשימור? כיצד? כמה? ואיך? האם ניתן לעשות זאת ללא הערך הכלכלי המוסף הנוצר מהצמדת המושגים "באוהאוס" ו"עיר לבנה"? כיצד משפיעים ערכי הקרקע של המקום? וכיצד יתקבל הרעיון על ידי בעלי דירות? האם ייראה להם מופרך מיסודו ו/או פוגע בהם? אולי כהערכה לסביבתם וכגורם חיובי?

הרקמה החברתית של יד אליהו כבריאה וחזקה ביסודה. כמסקנה מכך, זה מקום שבכללו אינו מתאים לפתרונות קיצוניים של שינויים פיזיים, קרי "פינוי-בינוי". מה המשמעויות של עידוד האוכלוסיה והחברה הקיימים? האם יש לכך נגיעה לסיוגיות של שימור פיזי? האם שימור פיזי כלשהו יתמוך בכך- או יפגע במילוי צרכי האוכלוסיה הזו על ידי פיתוח ובניה מתבקשים?

אני מקווה שהסיור יעזור לליבון השאלות הרבות והפתוחות שלעיל.

סיור אופניים במזרח ת"א – "בתים מבפנים" 2009

יום שני, 9 בנובמבר, 2009

על סיור האופניים שהדרכתי במזרח תל אביב. לקריאת החוויות או כמדריך ליציאה לסיור עצמאי, בעזרת המפות המצורפות.

מה כבר יכול לעניין בסיור אופניים במזרח העיר תל אביב? זו היתה המחשבה הראשונה שעלתה בי כשפנו אלי מעמותת "תל אביב בשביל אופניים" עם הרעיון שאדריך סיור כזה במסגרת אירוע "בתים מבפנים 2009" (סיור 125).

במחשבה שניה ושלישית הרעיון מצא חן בעיני. זה האזור בו אני חי, מתעניין ועוקב אחר התפתחותו, אוהב מאפיינים רבים שלו.

ובכן מה יש לראות במזרח העיר? מונומנטים של אדריכלים, אטרקציות ובתים היסטוריים אין; סיפורי המקום אינם מגובשים ואינם מוכרים לי דיים כדי לשאת סיור. אולי סיור בין הגינות והפארקים? דגש על התכנון האדריכלי המודרניסטי לעילא והתפתחותו הוורנקולרית?

ובכל זאת: לכל שכונה פה מאפיינים משלה; יש מבחר סוגי בתים ומרקמים; יש שכבת פטינה של החיים שחדי העין נהנים לבחון ולאבחן; בהקשר אופניים- יש מספר סוגים של שבילי אופניים שבוצעו, ויכולים להוות מוטיב משני לסיור; אכן יש אזורים ירוקים נעימים; ויש את חיבתי הבסיסית לאזור פרברי-עירוני זה, שהוא מרחב הבית שלי.

ראיתי גם חשיבות באפשרות להעלות את קרן רכיבת האופניים במסגרת אירוע "בתים מבפנים", תוך כדי הצגת מספר פתרונות של שבילי אופניים שבוצעו באזור.

החלטתי ללכת על "תפריט טעימות".

הסיור נבנה דוגם קלות ממרבית שכונות מזרח העיר, במסלול מצפון לדרום.

התחלנו לאורך דרך השלום, במבט צפונה אל נחלת יצחק ואל מתחם תעש הבעייתי לפיתוח בשל זיהום הקרקע שבו.

רכבנו דרך שדרות ההשכלה המשתפצות באופן ייחודי, במבט מערבה אל אזור התעסוקה הנמצא בשלבי מעבר מבינוי נמוך וישן של מוסכים, בתי מלאכה ומחסנים לבינוי משרדים הייטקי וגבוה. ציינו את היחס המורכב בין אזור זה לבין שכונת בצרון שמזרחית לשדרות.

חצינו דרך שכונת בצרון הותיקה והמתחדשת טיפין-טיפין ובטעם רב. למרות הצפיפות יש בשכונה קסם והיא מהווה מוקד משיכה אופנתי כבר כמה שנים.

ברחוב משה דיין השקפנו לכיוון רמת ישראל הדומה במאפייניה לבצרון. עלינו על שביל האופניים החדש, המבוצע באופן מבריק (אך גם מעורר מחלוקת) על הכביש תוך הרחקת החניה מן המדרכה. חצינו אל תוך יד אליהו, תוך הצבעה על הבלוקים ו"בתי הרכבת" הטיפוסיים, על העמדתם המסודרת, על האפשרויות והקשיים בהרחבתם והתחדשות שלהם ושל הסביבה. רכבנו על רחוב קלמר, שהפיתוח שנעשה בו הוא לטעמי מהיפים בעיר, והדרמנו אל שדרות החי"ל, תוך בחינה של סימון שביל האופניים לאורכן.

רכיבה לאורך שוק התקווה השומם והדומם בשבת בבוקר היא חווייה מיוחדת למכירים את היום-יום העמוס של המקום. המשכנו ברחובות הצרים של השכונה, במבט על הבינוי הצפוף, המבליט את הייחוד של כל בית ולעתים כל דירה וחלון. גן התקווה החזיר ירוק לעיניים וכן יציאה לדרך ההגנה עם המדרכה/שביל אופניים בגדה הדרומית, בואכה נווה ברבור וכפר שלם.

עלינו בין בתי הדירות של נוה ברבור אל כפר שלם, על אי הסדר והבניה העממית המאפיינים אותו, שיד אדריכל לא נגעה בו. בפסגת השכונה ראינו את המסגד הנטוש ושרידי בתי הכפר סלמה. בירידה לכיוון דרך בר לב כבר יש מבתי הדירות המאפיינים תקופה מאוחרת יותר של הפיתוח. חלפנו סמוך ל"מתחם מח"ל – משה דיין" שפונה מתושביו ודיברנו על הסוגיות הפתוחות של פינוי תושבים ופיתוח האזור ברוח בתי הדירות המסיביים שניתן כבר לראות כדוגמתם לכיוון דרך הטייסים.

הסיור הסתיים על דרך בר לב (היא "דרך לוד"), כדי לאפשר לרוצים לחזור לנקודת ההתחלה, אך עם המלצה להמשיך דרך רחוב הבושם לפארק דרום ("פארק בגין") ואולי לכיוון חיריה בשבילים המפותחים במסגרת "פארק אריאל שרון" אשר יוקם בכל שטח זה.

לסיור הופיעו כתריסר איש ואישה (שלושה מהם על רולר-בליידס!). מזג האויר הנעים ומיעוט העליות תרמו לרכיבה נעימה. היתה האזנה קשובה להסברים (שלא היו רבים מדי…). להתרשמותי (ולפי התגובות) המשתתפים נהנו. לסיכום, היה סיבוב נחמד לבוקר שבת ואני שמח שערכתי אותו.

למעיינים במפות: מסלול מומלץ נוסף המסומן במפות הוא זה שאני מכנה "הציר הירוק של מזרח העיר". הציר הוא קו בכיוון צפון-דרום במקביל לדרכים הראשיות משה דיין ויגאל אלון. הציר עובר בלב אזורי המגורים ומחבר בין גינות ושדרות רבות, ומספק חוויית רכיבה מסוג אחר. לא נתתי לו פירוט מילולי- ניתן לפנות אלי לקבלת הבהרות. יש "פקק" אחד שצריך עיקוף קטן סביבו, והוא בית הספר "גיבורי ישראל" שעל שדרות יד לבנים.

אם דפי המסלול אינם ניתנים לצפיה באופן ברור, ניתן לפתוח כתמונה בחלון חדש ע"י לחיצה על התמונה עצמה.

מפת המסלול - חלק צפוני


מסלול הסיור - חלק דרומי

אתר הבית: הורביץ-אקרמן אדריכלות וסביבה