ארכיון פוסטים עם התג "אמנות ציבורית"

מרכז ופריפריה בתל אביב: "פסנתרים ברחבי העיר". אך מהם רחבי העיר?

יום ראשון, 18 בנובמבר, 2012

מזהיר מראש: לפניכם רשימה בסגנון "דופקים את הדרומיים". והמזרחיים, במקרה שלי כמביט מכיוון מזרח תל אביב. אבל יש גם יותר מזה (אני מקווה).
במקרה זה מדובר על "הון תרבותי" במרחב העירוני. כבר מוכר ומוסכם כי "הון תרבותי" הוא חלק משמעותי מאוד במכלול נכסיהם של מקומות, בנוסף לגורמים כמו נגישות תחבורתית, ערכי טבע, ועוד. בשאיפתה להיות "עיר עולם" תל אביב מרבה להדגיש אספקט זה של תדמיתה. אך רק חלק מהעיר שותף לכך – וחבל. אפשר לטעון שכל תושבי העיר (וגוש דן ומדינת ישראל) נהנים מזיווה של הקרנת ערך זה מהאקרופוליס שבמרכז העיר, אך לדעתי תושבי העיר ראויים לחוות יותר מהון זה בסביבת ביתם. בקיצור, "להצטרף לחגיגה".

בתחום פיתוח שטחים ירוקים, למשל, מזרח העיר מקבל התייחסות ראויה ביותר בשנים האחרונות (ובתקווה שמגמה זו תימשך). אך בתחום התרבותי – אינני חש בכל שינוי ביחס ובפיזור הטובין, יחס שהייתי מגדירו כהתעלמות (כמעט) מוחלטת.

להלן הדוגמא האחרונה שהפריעה לי. בהמשך הרשימה: תגובת הממסד והתייחסויות כלליות נוספות.

נפגשים עם פסנתר: איפה נפגשים ואיפה לא

פרוייקט "נפגשים עם פסנתר" נערך באביב 2012 בתל אביב. אמנם היוזמה מיוחסת ליקב תבור – חברה פרטית שכמובן אינה מחוייבת לערכים או שיקולים עירוניים. אך המטריה של עיריית תל אביב ושיתוף הפעולה שלה מרכזיים מאוד. על הפרסום הבא, המצולם מגב "עכבר העיר", מופיע סמל שנת האמנות 2012 של העיריה כמקביל ללוגו של החברה היוזמת.

מודעת האירוע בעיתונות

שימו לב למיקום הפסנתרים. מזרח ודרום העיר – כלום. לשם ההגינות יש לציין שגם צפונית לירקון כלום. יפו – באתרים תיירותיים ספציפיים (הנמל, מתחם התחנה).

בשילוט חוצות גם מתהדרים ש"20 פסנתרים מחכים לכם ברחבי העיר, מה בא לכם לנגן?". למה לא ידייקו ויכתבו " ברחבי מרכז העיר"?

מודעת חוצות

להלן חלק מהמידע מאתר העיריה:
…יוצבו 20 פסנתרים מצוירים ברחבי העיר אשר יעמדו לרשות הציבור, שיתקבץ סביבם באופן ספונטני למטרות נגינה ושירה. ביום הפתיחה יגיעו אמנים אל הפסנתרים ויציירו עליהם, ודיילות מטעם יקבי תבור יחלקו טעימות יין לעוברים ושבים.
…בשיתוף עיריית תל-אביב-יפו, פרויקט חדשני ביוזמת יקב תבור, ובהשראת פרויקט האמנות הבינלאומי "נגן עלי, אני שלך " (PLAY ME I'M YOURS" ") .
כתובות (מיקום הפסנתרים)…:
רוטשילד 12, נמל יפו – על הרציף, מתחם התחנה, סוזן דלל, חוף מציצים, גן עצמאות, גני יהושע (מול אוסישקין 72), גני יהושע (מול בני דן 60), כניסה לעיריית תל אביב (בין מעבר החציה לחניית האופניים), רחבת מוזיאון תל אביב, שד' רוטשילד 73, כיכר התזמורת (רחבת הבימה – על הצומת של שד' בן ציון), שד' בן ציון/קינג ג'ורג' (מול מסעדת "ספגטים"), שינקין בסמוך לגינה, כיכר מסריק מרכז (מול קפה מסריק), כיכר רבין (מול בריכת הדגים), מתחם בזל, אבן גבירול פינת פנקס, שד' בן גוריון 34 (על השדרה), רחבת הסינמטק ת"א.

אסף איווניר, סמנכ"ל השיווק של IBBLS ויקב תבור, אמר, "פרויקט 'נפגשים עם פסנתר' הוא נדבך נוסף במימוש המחויבות הערכית של יקב תבור לייצר רגעים של שמחה וקירבה בין אנשים במפגשים שעיקרם הנאה ממוסיקה ויין. יין הוא מחולל שמחה, חברות, מעודד קשר אותנטי בין אנשים ומייצר קירבה. הפרויקט שיזמנו יחזור על עצמו שנה אחרי שנה כפי שקורה בלונדון, ניו יורק, לוס אנג'לס, סידני, ג'נבה, יוהנסבורג, סאן פאולו ועוד".
….
מנחם גולדנברג, שנבחר לאוצר האירוע, בחר אמנים המייצרים עבודות 'נאיביות', ראשוניות, צבעוניות ואופטימיות. לדבריו "בחרתי אמנים המייצרים עבודות שמקורן בשמחת העשייה והמכוונות להציג ולהפיץ את הטעם הטוב כבסיס לחוויה אורבנית משותפת הנוצרת במרחב הציבורי של העיר".
עם תום הפרויקט ייתרמו הפסנתרים למוסדות חינוך ברחבי העיר תל-אביב-יפו.

פרויקט "נגן עלי, אני שלך" מתקיים בערים רבות ברחבי העולם מאז 2008, צבר מעריצים רבים ועורר תגובות נלהבות. במשך שבועיים-שלושה מוצבים כ-20-30 פסנתרים במרחב העירוני המשותף לכולם. במסגרת הפרויקט הבינלאומי הפסנתרים נצבעים ומעוצבים על ידי אמנים מקומיים ולעיתים מתארגנות סביב הפסנתרים פעילויות ייחודיות של מוזיקאים מובילים הבאים לנגן ולשיר עם העוברים ושבים.

עד עתה הוצבו ברחבי העולם במסגרת המיזם כ-400 פסנתרים וחוו אותו למעלה ממיליון איש.

אז מה היה לנו שם:שמחה וקירבה, מוזיקה ויין, מחוייבות ערכית, חוויה אורבנית, צבעוניות ואופטימיות, תרומה למוסדות חינוך, תחילתה של מסורת שנתית. נפלא.

באתר המיזם הבינלאומי (שתל אביב נעדרת ממנו משום מה) מציינים לגבי האירוע בניו יורק שפסנתרים הוצבו בכל חמשת רובעי העיר. מה לגבי רובעי תל אביב – יפו?

רבים מרובעי העיר לא זכו לראות פסנתר, לחוות את ציורו, לקבל את ההזדמנות למפגשים המוזיקליים הבלתי-פורמליים וכל שאר הדברים הנפלאים המתוארים ע"י העיריה והחברה היוזמת. שלא לדבר על היין שמחמיצים (כפל משמעות מרהיב!)…. אם העניין הוא חשיפה תדמיתית-מסחרית, בהחלט יש כמה מוקדים מרובי קהל גם בדרום העיר ומזרחה. חלק מאותו קהל וודאי ידע להעריך גם יין טוב.

מי החליט ולמה

ניסיתי לברר מי החליט ומה היו השיקולים בבחירת מיקומי הפסנתרים. ביקשתי גם לדעת אילו מוסדות חינוך קיבלו פסנתרים בתום האירוע, כמובטח בפרסומים.

כתבתי ל"פניות הציבור" בעיריה ב-28.5.12 כך:

באירוע הפסנתרים בעיר קשה שלא לשים לב לכך שאתרי הצבת הפסנתרים מתרכזים באופן מובהק במרכז העיר. אלה שמעט דרומה יותר נמצאים באתרים תיירותיים-מסחריים מובהקים.

אבקש לדעת מה היו השיקולים בהצבת הפסנתרים, אשר אזורים נרחבים בעיר אינם זוכים ליהנות מהם. אני מקווה שלא תתקבל התשובה הלקונית שכך בחרו אנשי היקב, יוזמי האירוע. לפי הפרסומים עיריית תל אביב שותפה לו ואף מפרסמת אותו באתרה.

בהזדמנות זו אשמח לדעת לאילו מוסדות חינוך ייתרמו הפסנתרים בתום האירוע.

המחשב אישר מיידית קבלת פנייתי:

פנייתך הועברה לעיריית תל-אביב-יפו בתאריך 28/05/2012.
לשכת פניות ותלונות הציבור תעשה את מלוא המאמצים לזרז את הטיפול בפנייתך.
תודה על ההבנה והסבלנות.

אכן נדרשה סבלנות, משום שלקח חודשיים לברר ולשלוח לי ב-30.7.12 את התשובה העניינית, המלאה, המפורטת, המחכימה והמפרגנת הזו:

מר הורביץ איתי הנכבד שלום רב,

בהמשך לפנייתך בנושא הנדון, נבקש להשיבך כלהלן:

הפסנתרים במסגרת הפרויקט: "נפגשים עם פסנתר",  הוצבו ברחבי העיר תל-אביב – יפו.

בתום הפרויקט, נתרמו חלקם ע"י "יקבי תבור", למוסדות חינוך ותרבות בעיר.

אנו מודים לך על טרחתך ועל תשֹוּמת הלב!

בכבוד רב,

מיכל- המחלקה למופעים

לאור שפע המידע החדש שכללה התשובה שבתי ופניתי בנוסח זה ב-7.8.12:

גברת משורר שלום רב,
תודה על תשובתך.
לצערי עלי לציין שהתשובה אינה מוסיפה כל מידע מעבר לזה שהיה בפרסומים לגבי האירוע או באתר העיריה באותה עת.
בפנייתי נאמר כך:

"באירוע הפסנתרים בעיר קשה שלא לשים לב לכך שאתרי הצבת הפסנתרים מתרכזים באופן מובהק במרכז העיר. אלה שמעט דרומה יותר נמצאים באתרים תיירותיים-מסחריים מובהקים.

אבקש לדעת מה היו השיקולים בהצבת הפסנתרים, אשר אזורים נרחבים בעיר אינם זוכים ליהנות מהם. אני מקווה שלא תתקבל התשובה הלקונית שכך בחרו אנשי היקב, יוזמי האירוע. לפי הפרסומים עיריית תל אביב שותפה לו ואף מפרסמת אותו באתרה.

בהזדמנות זו אשמח לדעת לאילו מוסדות חינוך ייתרמו פסנתרים בתום האירוע."

לנוחותך הדגשתי את השאלות.
בהתחשב בתודה שקיבלתי ממך על טרחתי ותשומת לבי, אנא שיקלי להתייחס שוב לסוגיה.

על כך לא קיבלתי כל תשובה, אם כי חלפו רק שלושה חודשים אז אולי עוד תגיע.

ליקב תבור כתבתי פעמיים לפי אימייל אליו מופנים מאתרם. לא קיבלתי תשובה.

למה זה חשוב?

כבר נכתב ע"י חכמים ממני לגבי מזרח העיר:

"היתה הסכמה על מחסור מוקדים לפעילות תרבות. עלה הצורך במוקדי תרבות עירוניים שימשכו תושבים מתוך האזור ומחוצה לו וכן הסכמה על הצורך לנצל הזדמנויות ולעודד פעילויות הקשורות בתרבות, אמנות והשכלה כמנופים לחיזוק האזור ושיפור דימויו." לקוח מתוך דיון של " קבוצת חברה תרבות וחינוך" בדיון מסכם לגבי מזרח העיר במסגרת הכנת התכנית האסטרטגית לתל אביב – יפו. הדיון נערך ב-2.7.2001 וסיכומו זמין לקריאה כאן (או בחיפוש בגוגל של "סיכום דיון – מזרח העיר – עיריית תל אביב"). אמנם מסקנה זו נועדה לצורך התכנית האסטרטגית ואולי באה לידי ביטוי שם. אך בשאר מישורי החיים אינני חש הבדל או שיפור בנוכחות אירועי תרבות או מוקדי תרבות במזרח העיר – ואשמח אם יתקנו אותי.

ב"תכנית מדיניות למרכז רובע 9" (כלומר יד אליהו ומזרחה לה), מסמך מקיף ויסודי שנערך ע"י אגף הנדסה בעיריית תל אביב בשנת 2010, צויינה כנקודת חולשה כי "מגוון השימושים הקיים אינו נותן מענה לפעילות חברתית, מסחר, בילוי ופנאי- חוסר במוסדות תרבות לשימוש השכונות." (הדגשה אינה במקור). כמו כן נכתב כי "למרות ריבוי השטחים החומים (שטחים שנועדו למבני ציבור – א.ה.) …. קיים מחסור בולט בשירותים קהילתיים חברתיים ביחס לאחוז האוכלוסייה וצרכיה."

אני יכול להישמע כטרחן ששוב בא עם טענות הקיפוח של הדרום, וכמי שמסרב להבין עקרונות של מרכז עיר גלובלית לעומת פרברי שינה או שכונות חלשות שבמקרה משוייכים לאותה רשות ארנונה. אך לא כך הוא כאשר גם עיריית תל אביב – יפו מדברת על קידום ופיתוח הדרום והמזרח כיעדים מרכזיים.

במבט רחב יותר (אם גם בהקשר שונה לגמרי) הציעה זאת גם לאחרונה גם ד"ר טלי חתוקה כחלק מסל כלים ליצירת שינוי עירוני ("חולדאי, הדרום בוער", "הארץ" דעות, 7.6.12): "מתג מחדש את המקום, צור תוכניות למשיכת אוכלוסיה של צעירים, שיקדמו תמהיל של אוכלוסיה של מהגרים ותושבים, הגבר את הבטיחות ברחובות. צור מלאי חדש של מגורים בשכונות, הקם ועדות לקידום של פרויקטי מגורים בהליכים מזורזים, צור מגוון של אירועים עירוניים שימשכו קהלים ממקומות שונים. הסט את מסיבות הרחוב משדרות רוטשילד, לתחנה המרכזית הישנה." (ההדגשה אינה במקור).

מקרים אחרים והזדמנויות אחרות

לפני כמה שנים החל פרוייקט יפה של תליית שירה בשדרות העיר (ובהמשך בתחנות אוטובוס, ועל משאיות איסוף אשפה). הפרוייקט החל כמובן בשדרות לב העיר. לאחר שנתיים-שלוש, אולי גם בעקבות פניות לעיריה הורחב המעגל. היה נפלא לראות כרזות שירים גם בשדרות החי"ל ביד אליהו. דומני שהדבר קרה פעמיים ומאז דעך (ואולי כל הפרוייקט דעך, למרות שהשנה ראיתי בשדרות בן ציון?).

בשדרות בן גוריון ראיתי תזמורות ביום שישי. גם מפעילות זו יכולים ליהנות בשדרות נוספות בעיר.

קונצרטים בפארק: ברירת המחדל היא פארק הירקון. אבל פארק דרום (פארק בגין), המנוהל גם הוא על ידי חברת גני יהושע, יכול היה להיות במה לא פחות ראויה. והיו מקרים מעטים מעולם: חיפוש מצא מופע פופ חינם שנערך שם ב-2006 (משהו לא ברור לטובת שכונות הדרום), קונצרט (!!) הזדהות עם גלעד שליט ב-2010, עיר ערוץ הילדים. לא המצאתי את הסוגיה: נעמי רמתי, פעילה מכפר שלם, מעלה את הנושא כבר כמה שנים ועשתה זאת ביתר שאת לקראת שנת ה-100 לתל אביב.

ואפשר לפנטז יותר בגדול. ננסה לדמיין שבמקום להקים מבנה נוסף למוזיאון תל אביב באותו מתחם תרבות מקודש, היו מקימים את המבנה כשלוחה בשכונת הארגזים. או בתחנה המרכזית הישנה. או לוקחים לשם כך קמצוץ משטח התחנה המרכזית החדשה. קשה לדמיין…. זה לא יהיה המוזיאון הראשון בעולם שיש לו שלוחות ברחבי העיר (שלוחה אחת כבר יש – ביתן הלנה רובינשטיין).

בשנים 2008-2012 נבנה קונסרבטוריון חדש במגרש בו הרסו את הקודם (רחוב לואי מרשל פינת שטריקר, "הצפון הישן"). אולי בהזדמנות זו אפשר היה לנצל מגרש יקר ערך זה למגורים אקסקלוסיביים כצו האופנה והכלכלה, ולהעביר את הקונסברטוריון למקום אחר בעיר כדי שזיוו יאיר שם ויאזן מעט את הריכוזיות התרבותית ברחבי העיר?

גם במסגרת אירועי "שנת האמנות" יש המעלים שאלות על המטרות והעשייה. לא אפרט, ניתן לקרוא כאן.

לסיכום:

בכתבה על אירוע הפסנתרים בלוס אנג'לס נכתב:

The point is simple: Bring communities together through random acts of public music.

ראוי שאירועים קטנים כאלה (ואירוע זה מוצג בעיקר כמשל), יוצרי-קהילה ויוצרי-מקום, יפעלו וישרתו את כל רחבי העיר. זה כל הסיפור.

לשנה החדשה – בכל צבעי הקשת

יום ראשון, 2 באוקטובר, 2011

סקלת צבעי הקשת מזוהה בקלות, מוכרת ומושכת. אייקון-טבעי-תרבותי. סקלה טבעית, המופיעה בהקשרים חיוביים של גשם ושמש. מייצגת רווחה והצלה עוד ממיתוס המבול.

קשת מבשרת תקווה וחיים

יש מסתורין וקסם באופן היווצרותה, הן בשמים והן בפיזיקה הבסיסית של שבירת אור לבן למרכיביו.

מנסרה

גם מעצבים נמשכים אליה.

השתמשתי בה בתכנון למרפאה בקרית מלאכי. מאז עיני פקוחה יותר לשימושים אחרים בה, וכמה מאלו שנתקלתי בהם ומצאו חן בעיני אביא להלן, בתקווה לרשימה מרעננת לחגים.

תחילה אציג את השימוש שלי במרפאה. יצרתי מסלול מעגלי של המסדרון המשרת את כל חלקי המרפאה. כל אזור קיבל גוון מאפיין, וסדר הגוונים – לפי סקלת הקשת.

תרשים המרפאה ושימוש בצבעים

במסדרון המרכזי במרפאה. כתום - לאדום - לסגול.

בצבע האדום, שאינו בעל קונונטציות חיוביות במרפאה, נעשה שימוש מועט בלבד, בשתי נישות לאורך המסדרון.

עוצמת הגוונים מדורגת בתוך כל אזור: עזים ביותר בשער לכל אזור, רכים יותר בחלל ההמתנה, ומרומזים-עדינים על קיר אחד בתוך חדרי הרופאים או חדרי הטיפולים.

למשל, הכניסה לאזור הסיעוד. המתנה לאחיות, זריקות, בדיקות דם – ירוק אמור להיות צבע מרגיע:

כניסה והמתנה לסיעוד

כתום: אזור הילדים, חי ותוסס. הצבע גם בריצוף ובתאורה, אך במינון חלקי.

ומכאן כמובטח לדוגמאות יפות אחרות. נתחיל באדריכלות ונמשיך לתחומים יותר מעניינים.

בקומת משרדים בהולנד, צבעי השטיחים במשרדים משתנים לפי סקלת הקשת:

תכנית המשרדים וגווני השטיחים בחדרים בהיקף הפאטיו

החדרים וצבעיהם

(המתכננים: Hofman Dujardin Architects )

עוד דוגמאות אדריכליות אפשר למצוא כאן.

מטבח, שעושה שימוש מעט חופשי בגוונים:

מטבח

ידוע שגוונים משפיעים על רגשות. אך הנה גווני הקשת לאבחון ומיון רגשות. מעגל רגשות לפי צבעי הקשת (של Robert Plutchik):

סקלת צבעים ורגשות

וקעקועים זמניים:

קעקועים זמניים

מיצב אמנותי קבוע על גג מוזיאון לאמנות בעיר דנית (האמנית Olafur Eliasson). אפשר ממש ללכת בתוכו!

פסל מסגרות לפי צבעי הקשת, "מוזיאון באויר הפתוח" ביפן, המובא בבלוג של משה הרפז:

Shigeo Matsubara's "Cosmical Colour Space"

תערוכה בגלריה דביר, של ינאי טויסטר:

ומקרה מעניין של "לוחם קשתות", אמן/ית אלמוני/ת שמיישמ/ת קשתות על קירות כאמנות גרפיטי באלבוקרקי שבארצות הברית, ומעורר את הויכוח על גבולות האמנות, המרחב הציבורי – השבחתו או השחתתו. לפי המסופר (כאן) עבודות גרפיטי אלו עוררו התנגדויות, אך נגד ההתנגדויות קמו קולות אחרים ותומכים:

Rainbow Warrior

Rainbow Warrior

כפי שמוזכר בראיון אנונימי עם האמן/ית, אי אפשר לנתק כיום את סמל הקשת מייצוג הקהילה הגאה.

מצעד הגאווה, ישראל

אמן אחר ( Michael Jones McKean ), חסר סבלנות, החליט לא לחכות לטובות של הטבע ברגעי חסד מעטים, וליצור קשתות אמיתיות בעצמו:

קשת על אמת. לא ממש 1:1, אבל גודל לא רע.

יש גם כאלה שמשתעשעים עם הקשת הטבעית עצמה (יש עוד תמונות):

אי אפשר בלי להזכיר את השיר המופלא Somewhere over the rainbow, שתהילתו העולמית מתחילה עם ג'ודי גרלנד הצעירה ב"קוסם מארץ עוץ":

ג'ודי גרלנד. קלאסיקה.

לצפיה והאזנה לשיר עברו לכאן, לביצוע חדש וחמוד בסגנון איי האוקיינוס השקט- כאן).

ובתרגום עברי יפה של ירון כפכפי:

אי שם מעבר לקשת
בענן
נמצאת ארץ גן עדן
כמו בסיפור ישן

אי שם מעבר לקשת
במרומים
שם כל חלומותייך
בן רגע מתגשמים

אם עוד מעט ייפול כוכב
הוא את שמיי יצבע זהב
הלילה
ואז בארץ הפלאות
שוב ייתגשמו המשאלות
הרחק למעלה

אי שם מעבר לקשת
שיר וגן
אל מעבר לקשת
לו רק לעוף ניתן

אל מעבר לקשת
לו רק לעוף ניתן

ציפור האושר שם בגן
מעבר לקשת
לו לעוף ניתן

ביצוע של נינט טייב, דרמטי מדי לטעמי- כאן. מילים אחרות, בביצוע אסתר עופרים וגידי גוב – לצפיה והאזנה כאן.

מקווה שנהניתם!

אמנות ציבורית מעורבת ומקומית – הדגמות

יום רביעי, 29 בספטמבר, 2010

זו רשימת המשך לרשימה ששאלה "אמנות ציבורית – מה זה ולמה זה טוב?". אם לסכם במשפט אחד, הרשימה הקודמת הציגה את הקו המתפתח של אמנות ציבורית ממעשה אמנות המוצב במקום נגיש, אל מורכבות העשויה לשלב מעורבות קהילתית, אחריות חברתית, פעולות ומעשים (לעומת דגש על חפצים), ארעיות והשתנות, ועוד.

לבקשות הקהל אני מביא להלן כמה דוגמאות מעניינות בשדה האמנות הציבורית. אינני מתיימר להציג תמונה שלמה או עקבית, אלא מקרים של אמנות מעורבת באופן מקורי, אשר מתייחסת למאפייני המקום בדגש על חברה ותרבות – ופעולה איתם בשדה האמנות הציבורית. גם כאן הדברים מתוך התזה (פרטים בסוף הרשימה). למה כל הדוגמאות מארצות הברית? הטייה מחקרית, לשונית ותרבותית, מן הסתם (וגם בשל זמינות מידע באינטרנט). רשימה זו נותרת בגבולות העיצוב הפיזי במרחב הציבורי, ואינה מרחיקה לפעילות ממש (אפשרויות שהוזכרו ברשימה הקודמת) או לתחומי אמנות אחרים המגלים אף הם מעורבות קהילתית.

עד כאן הקדמה והתנצלויות. לעסק:

REPOhistory , ארגון ניו-יורקי של אמנים (ואחרים), מעלה אל המרחב הפיזי-אמנותי היסטוריות אלטרנטיביות וזכרונות מקומיים שלדעתם הם בעלי ערך ציבורי, בעיקר בסוגיות כואבות ובשֵרות אוכלוסיות מיעוטים או קבוצות מקופחות. דרכי הביטוי הסביבתי שלהם מקוריות ויפות, ופעילותם משלבת תמיד את הקהילה.

לדוגמא, בפרוייקט Entering Buttermilk Bottom תועד סיפורה של שכונה שנהרסה במסגרת בינוי מחדש של אזור באטלנטה, ג'ורג'יה. בני השכונה שעדיין גרים בסביבה שותפו. בין היתר נתלו שלטים אינפורמטיביים ואמנותיים על עמודים; סומנו על הקרקע קוי מתאר של בתים ורחובות שנהרסו, עם שמות הרחובות ושמות המשפחות שגרו בבתים; "שלטי כניסה" הוקמו בהיקף השכונה שאיננה. מפגש שנערך הפך למסורת שנתית.

REPOhistory, "Entering Buttermilk Bottom"

פעילות אחרת של הארגון הציגה שלטי מידע וציוני מקומות בניו יורק- אך של סיפורים ואירועים חתרניים או של "קבוצות שוליים". זאת כהשלמה והנגדה לשלטי המידע, ברובם בעלי אופי תיירותי וקונסנזוסיאלי.

REPOhistory , שלטים בניו יורק

שילוט של אמן אחר, ממוצא ילידי, יוצר בלבול מושגי של שם המקום ועברו, ומציין שמות השבטים המקומיים. האמן עושה שינוי טיפולוגי-גרפי בשם העיר או בצורת השלט המוכר-לכאורה, ומעלה שאלות בעלות ונוכחות.:

שלטים בניו יורק 1997, יצירת Hachivi Edgar Heap of Birds

מכאן לצד השני של ארצות הברית- לשכונת Fremont שבעיר סיאטל. לשכונה זו, בעלת הצביון הבוהמייני, וַעד הפעיל בין היתר בהצבת פסלים ובשאר אמנויות במרחב הציבורי. פסל זה, “Waiting for the Intraurban”, הוצב בשנת 1976 על מדרכה שבסמוך לה עבר עד שנות ה-60 קו רכבת פרברית (האמן: Richard Beyer). הפסל מחזיר את המצב היום-יומי של הַמְתנה לרכבת, עם מספר דמויות רגילות.

פסל בהשראת הזכרון המקומי של המתנה לרכבת - שאיננה עוד.

הפסל אהוב מאוד, והפך אמצעי ביטוי עכשווי לגיטימי המשמש מברכות יום הולדת ועד עידוד קבוצת פוטבול או מסרים פוליטיים. כל אחד רשאי להתבטא – ולפרק אחרי כמה ימים. אגב, יש טענה שפני הכלב שבפסל מזכירים פניו של יריבו הפוליטי של ראש ועד השכונה באותו זמן….

"הלבשת הפסל" - יום הולדת שמח!

"הלבשת הפסל" - סתם יום של חורף....

"הלבשת הפסל" - מחאה פוליטית

פסל אחר, הנקרא Brickworker and Ballplayer , מחבר בין העבר של הסביבה כמרכז מִפְעלי-לבֵנים לבין תרבות הבייסבול של ההווה. על חלק מהלבֵנים בפסל מוטבעים שמות משפחות של פועלי המפעלים בעבר. הפסל הוקם לאחר תהליך עיצוב במעורבות התושבים. הפסל נגיש, ניתן לגעת בו, לטפס עליו. מעודד פעילויות נוספות: שימש אתר לביצוע הצגה של חוג הדרמה בתיכון המקומי.

פסל בעיר Cambridge, Mass.

מעניין לעצור ולבחון את התפיסה שביסוד פעילות מועצת האמנות של קיימברידג', מסצ'וסטס, יוזמת הקמת הפסל.

לערים רבות יש מועצות אמנות מסוגים שונים, על כל הקשת הארגונית החל מועדה עירונית ועד ארגון עצמאי. בדוגמא זו ,The Cambridge Arts Council הוא מלכ"ר עצמאי הפועל כזרוע האמנות של העיר. שני תחומי הפעילות המרכזיים הם אמנות ציבורית ואמנות קהילתית. הארגון שותף להפעלת תכנית "אחוז לאמנות", פסטיבלים שונים, תערוכות, פעילויות חוצות, ופעילויות קהילתיות. הארגון מעיד על עצמו:

“The goal of the Public Art Program is to respond to the City's diverse communities. Most of the artworks have indeed been created in active response to the character and history of their particular places. Behind each is a story, often involving artists in complex exchanges with community members. The means of engagement may vary with changing notions of the artist's role in society”.

טקסט נפלא לטעמי, ולמי שעבר ברפרוף – מומלצת קריאה חוזרת.

ארגון ניו-יורקי הנוגע באמנות ומקום הוא placeMATTERS. בין שאר פעילויותיו היתה תחרות לאמנים ליצירות שימושיות במרחב בציבורי, ברוח ערכי הארגון. להלן שתי הצעות החביבות עלי מאוד (שתיהן של  Adam Lubinsky & Gary Stolz).

עיצוב מיוחד של תחנת אוטובוס, במקום בו המתינו בעבר עובדים, בעיקר בשעות לפנות-בוקר אפלות, לעבודה יומית מזדמנת. על הזכוכית חרותים הסיפור וצלליות אנשים, היוצרות בלילה צל דמויות על המדרכה. כך משחזר הצל את חווית ההמתנה בלילה, וכל העומד ומחכה לאוטובוס בהכרח משווה את חווייתו לחוויה ולמצב של אנשים אלה.

"Urban Vessels" , תחנת אוטובוס

בהצעה השניה מגרש משחקים שכונתי מציג על רצפתו את תכנית השכונה כפי שהיתה לפני שנמחקה לטובת בינוי צפוף של בתי דירות.  קוביות עץ גדולות משמשות הן כספסלים והן כאבני משחק שילדים יכולים להזיזן וליצור "מבנים" על גבי מפת השכונה.

“Re-inventing Places” , מגרש משחקים שכונתי

הפרוייקט הבא בקנה מידה אורבני וקהילתי מעט יותר, יוזמת ארגון "Power of Place" שפעל בלוס אנג'לס בשנות ה-80 וה-90. מייסדת הארגון ואחת מראשיו היא Dolores Hayden , שפירסמה ספר מרתק (הטקסט המלא פה אצל גוגל ספרים, אם כי ללא תמונות) ששמו כשם הארגון. הספר סוקר רקע תיאורטי ומעשי, ומביא מספר דוגמאות לפרוייקטים.

הפרוייקט התרכז ב"בלוק" במרכז הישן של העיר, שבתחילת המאה ה-20 היה יפני במובהק ושוקק חיים ומסחר. לאחר גירושם וכליאתם של רוב התושבים בימי מלחמת העולם השניה לא שב לגדולתו, והיום הוא "יפני" רק בחלקו. בשלבי המחקר והכנת הביצוע השתתפו מאות תושבים וכמה ארגונים (חלקם הקשורים לקהילה היפנו-אמריקאית), מחלקת התכנון העירונית, וכמה אמנים.

ביציקת הריצוף במדרכה בהיקף כל הבלוק שולבו אלמנטים גרפיים הקשורים לעברה של הקהילה , ופסים בהם נכתב שֵם העסקים והמשפחות ששכנו בהם (לאחר מחקר היסטורי מקיף).

Remembering Old Little Tokyo, Los Angeles . ארגון Power of Place .

Remembering Old Little Tokyo, Los Angeles

ציורי קיר הם אמצעי פשוט וזול יחסית. הציורים יכולים להיות סתמיים- אך יכולים גם לנקוט עמדה וגישה מקומית ומעורבת. ארגון SPARC שם לו למטרה לקדם ציורי קיר מסוג זה, לרוב עם מעורבות תושבים בהכנתם. הארגון משתמש באמנות ציבורית זו ככלי "לטיפוח הבנה בין-תרבותית וקידום רב-שיח אזרחי". מחוייבותם המוצהרת היא "לשקף את חייהם וענייניהם של אוכלוסיות מגוונות מבחינה אתנית וכלכלית".

SPARC - : קטע מציור קיר על חינוך ותרבויות

ומכאן לציור קיר "אותנטי" יותר. ציור קיר זה, Wall of Respect על קיר בית בדרום שיקגו, הוא אב טיפוס שהשפיע רבות למרות אורך חייו הקצר (1967-1971). צוייר על ידי קבוצת אמנים שהשתייכה ל-“Organization of Black American Culture”, על בנין דו-קומתי באזור מוזנח בשיקגו ב-1967, כקיר מחווה לגיבורי השחורים בתקופת מאבקי השויון וזכויות האזרח. עד לשריפת הבניין ב-1971 עבר הציור שינויים ותוספות בהתאם לסוגיות אקטואליות. לאחר הריסת המבנה נבנה במקום מרכז קהילתי, ועליו יצירת אמנות שהתייחסה לציור. כיום מתכננים להורסו לבניית דיור, ויש דיונים לגבי העברת יצירה זו או אפשרות של  דרך אחרת לציון או שחזור הציור המקורי. אתר אינטרנט יפה מתעד את סיפורו של ציור הקיר ומפתח אפשרויות להתייחסות אליו כיום.

Wall of Respect

הפסיפס הבא נעשה ביוזמת עיריית אוסטין כמוקד לשיקום האזור. אך מאפייניו הם של האמן John Yancey , שקרא ליצירה “Rhapsody”.

יַנסֵי בחר לציין מוטיבים תרבותיים ויום-יומיים של השכונה בציור קיר העשוי משברי אריחים צבעוניים ואורכו כ-17 מטר. הוא חקר עמוקות בארכיון העירוני, עד למידע מן המאה ה-19 ותמונות. השבועות שבילה באתר, בין היתר בבניית הקיר כבסיס לפסיפס, היו גם זמן לשיחות עם עוברים ושבים, החלפת דעות ושמיעת סיפורים מקומיים. בפסיפס מוצגים זקנים וצעירים בני תקופות שונות (גם עכשוויים), מוסדות מקומיים והמוזיקה שאפיינה את האזור. המטרה המרכזית, לדברי האמן, היא לעשות משהו של הקהילה, שאנשים יאמצו אותו:

“When a piece of public art works… they take ownership of it. It becomes their mural on their block in their neighborhood that talks about things that they know and they are interested in. When that dynamic works, it’s great”.

פסיפס קיר באוסטין, טקסס

בנסיון "להאניש" מעבר עילי ענק ולהקל את קבלתו על ידי הסובבים, שולבה פעילות אמנותית-קהילתית במהלך בנייתו – ובתוצאה הבנויה.

התושבים סָביב ושיתופם, בהנחיית האמנית, בעיצוב ובעבודה עצמה. נבחר חומר האַדובֶּה (Adobe), המאפיין את הבניה המסורתית באזור ונוח לפסל בו. המוטיבים הגרפיים בחלקם אומצו מחרסים קדומים שנמצאו בחפירות ליסודות הגשר. התושבים הוזמנו ליצור באדובה, לחרוט (שמות, ציורים) ולהטביע חפצים שלהם בחומר בעודו רך (מפתחות, סמלים, כלים…) וכך ליצור שכבה של "ארכיאולוגיה עתידית".

גשר בפיניקס, אריזונה

האמנית, Marilyn Zwak אומרת:

“Borrowing past ideas to bring into the future, a shared environment reminds residents… that collectively we can make our mark in history.”

בהתחשב בעלויות האדירות של עבודות תחבורה וכבישים, העלות הנוספת של פרוייקט אמנות כמו זה היא שולית לחלוטין. לעומת זאת הערך המוסף שלו כלל אינו שולי.

ולסיום, לא-בדיוק-אבל-בערך (ועל תקן קוריוז), שלט חביב מאוד שהגה נשיא רובע ברוקלין (יהודי, מן הסתם). הוא שיכנע את רשויות התחבורה לשים שלט הנפרד מן היוצאים מהרובע, שבו קהילה יהודית גדולה, בביטוי השבר היידישאי האופייני "!Oy Vey”. לדבריו זהו מאפיין מקומי מובהק המוכר לכל, גם ללא-יהודים. ככל הנראה לאור מחאת האיטלקים, יש גם שלט דומה בדיאלקט אמריקנו-איטלקי.

שלט ליוצאים מברוקלין

כאמור מבוסס על פרק מתוך פרוייקט התזה שלי לתואר שני בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. העבודה קרויה "ביטוי הזהות המקומית בנוף העירוני: ראש העין הותיקה כמקרה לדוגמא". הושלמה בשנת 2006, בהנחיית פרופ"ח איריס ערבות. למען נוחות הקריאה השמטתי מראי מקום, אך ככל שיכולתי הוספתי הפניות אינטרנטיות.

אמנות ציבורית – מה זה ולמה זה טוב?

יום חמישי, 2 בספטמבר, 2010

סקירה המתבססת על פרק מתזה (פרטים בסוף הרשימה):

הקדמה

אמנות ציבורית הינה כח משמעותי, משתנה ומרתק בשדה השיח הציבורי-מרחבי.  אמנות ציבורית היא בין האמצעים (בצד עיצוב עירוני, ריהוט הרחוב, ועוד) המסייעים בהגדרה, גילוי, הרחבה, העשרה והנגשה של משמעויות בסביבה. אמנות ציבורית יכולה להיות גורם יעיל ופעיל בביטוי הזהות המקומית, או להיפך- גורם מרדים, מתעלם ומשכיח. אך האפשרות הראשונה היא הנפוצה יותר ויותר. אמנות ציבורית (פלסטית ואחרת) נותנת בידי קהילות אמצעים לביטוי עצמי, גיבוש והַעצמה, הפגנת נוכחות במרחב הציבורי. אמנות ציבורית גם מעוררת קונפליקטים ומחדדת חילוקי דיעות.  כאן אתרכז באמנות ציבורית חומרית (פלסטית), כיוון שהיא הגורם הסביבתי הרלבנטי.

מהי אמנות ציבורית?

"אמנות ציבורית" (public art) היא אמנות המוצגת באופן נגיש לכל (ללא קשר למיקומה, מחירה, הבעלות עליה, וכו'). אמנות ציבורית, כפי שהיא מוכרת היום, הינה תחום חדש (או מקצוע חדש), בן עשורים ספורים בלבד. למרות היותו דיסציפלינה מוכרת ונפוצה, היא חסרת הגדרות ברורות ומוסכמות. הגדרת ה"ציבוריוּת" יכולה לנבוע רק ממיקום פתוח לכל. אך "ציבורי" באמת שואב את "ציבוריוּתוֹ" מהתייחסותו לסוגיות חברתיות ותרבותיות אקוטיות. אפשר לראות אמנות ציבורית כנמצאת על רצף: בקצה האחד תפיסה טהורה של "אמנות גבוהה" (fine art) במקום ציבורי; בקצה השני "אמנות קהילתית" שבה התהליך והפעילות יותר חשובים מן התוצר.

התפתחויות באמנות הציבורית

לפי ניתוח אחד, למן שנות השישים של המאה העשרים עברה האמנות הציבורית שלוש פאזות התפתחותיות, המשקפות מגמות רחבות יותר בשדה האמנות:

1. אמנות בְּמָקום ציבורי (Art in public places): על פי רוב פסל מודרניסטי-אבסטרקטי, ללא קשר לאתר הספציפי, המושם בחוץ כדי "לקשט" או "להעשיר" כיכרות עירוניות שוממות או חזיתות סתמיות של מבנים משמעותיים. לעתים גם מיועד ליצור דימוי למקומות הנתפסים כחסרי זהות.

2. אמנות כְּמקום ציבורי (Art as public spaces): אמנות יותר מודעת לאתר הספציפי ומתייחסת אליו ולקהל המשתמשים במקום. יותר שיתוף פעולה בין האמנים למתכננים ולדרגי המינהל המקומי.

3. אמנות לטובת האינטרס הציבורי (Art in the public interest): אמנות המתייחסת לסוגיות חברתיות יותר מאשר לבינוי עצמו ולאתר. אמנות העוסקת בקבוצות שוליים חברתיות ומעורבת עימן יותר מאשר עם גורמי תכנון או מימסד. האמנות נתפסת כמחוייבת לחברה, לא עוד כאמצעי ניטראלי לשידרוג פיזי או ויזואלי של מקום.

מגמות אלו חופפות ומתמשכות, ולא מובחנות בחדות או מבטלות אחת את קודמתה. יש הטוענים כי עדיין אמנות ציבורית משמשת על פי רוב כדי לייפות או להחיות מקום, לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר – מטרה רדודה, לא יומרנית ולעתים ריאקציונרית.

התפתחויות נוספת המובחנות (אולי בהמשך הסולם שלעיל):

1. דגש גדל והולך על התהליך, יותר מאשר על עצם ייצורם של חפצים.

2. אמנות-ציבורית קצרת מועד, זמנית. עבודות במרחב הציבורי אשר משך נוכחותן מוגבל, לעתים קבוע מראש ולעתים תלוי בנסיבות ובכוחות הסביבתיים הפועלים. אמנות זמנית עשויה לעתים להיות ערה, עדכנית ומעניינת יותר מכזו אשר מחייבת גם לעמידות פיזית וקונטקסטואלית לאורך זמן.

3. תת-מגמות המובחנות בהתפתחות האמנות הציבורית מתוארות במונחים מורכבים כמו”situational aesthetics” , "critical aesthetic strategies", "contextualist art practices", "critical public art", ועוד. במגמות אלו עולה החשיבות של המסר, התוכן והתהליך על פני הערך האמנותי או האסתטי. באופן מעט פרדוקסלי, אפשר לראות בזה מעין מעגל למצב כפי שתואר לגבי המונומנטים: הערך האמנותי או האסתטי שוב משני לעומת התוכן.

מחוייבות חברתית

מגמה נוספת, אולי התפתחות של הקודמות, היא של אמנות מכוּוֶנת-קהילה. בלב התהליך נמצאת האינטראקציה עם הקהילה ומעורבות הקהילה בתהליך היצירה. אמנים אינם חוששים להיות מעורבים פוליטית (במובן הרחב של המילה), לעסוק בסוגיות שנויות במחלוקת ולהעלותן לשיח הציבורי בדרכם-שלהם. בכך מאפשרים הנכחתם (מחדש) של ציבורים שונים וקיום חשיבה חברתית ביקורתית, שונה מזו המוצגת בכלים המסורתיים של דיון וייצוג ציבורי.

הגדרה נוספת וקרובה של אמנים היא כ"אמנים קהילתיים" (או "אמנים-מארגנים") שתפקידם מוגדר כ"פיתוח תרבות קהילתית":

“…Artist-organizers ("community artists") collaborate with others to express identity, concerns and aspirations through the arts and communications media, while building cultural capacity and contributing to social change. (They) use their artistic and organizing skills to serve the emancipation and development of a community, whether defined by geography (e.g., a neighborhood), common interests (e.g., members of a union) or identity (e.g., members of an indigenous group)”

מגמות אלו מעלות שאלות ביקורתיות: האמנם יש בכך העצמה קהילתית תוך התייחסות ספציפית למקום ולקהילות? או שמא זהו ניצול המשאבים המקומיים של ידע, זיכרון, ומעורבות לטובת אותה אמנות- לעתים בשירות מטרות קפיטליסטיות ואחרות? האם שעתוקו של תהליך היצירה המשתף אינו מרדד את המעשה האמנותי ופוגע בעקרון ה- Site-specificity ?

אמנות, אדריכלות וערים

הקשר ההיסטורי בין בנייה (וארכיטקטורה) לבין אמנות הוא ארוך ומורכב: הגותיקה והבארוק שילבו אלמנטים ציוריים ופיסוליים בבנייה; ארט-נובו וה"ססשיון" הוינאי הציעו אחדות של אמנות, אומנות וארכיטקטורה; מרבית אדריכלות המאה ה-20 (המודרניסטית, ובמידה רבה גם הפוסטמודרניסטית) שאפה לחפץ אדריכלי שלם, אלמנט אמנותי לכשעצמו- ולאמנות אין מקום בחזון זה.

באופן מסורתי, מעשי האמנות שהוצגו במרחב הציבורי היו מונומנטים ואנדרטאות, שנועדו להעביר מסר חברתי מרכזי או להזכיר דבר מה בעל חשיבות. ערך אמנותי, אסתטי, גיל או שימוש היו גורמים משניים בלבד, אם בכלל. שינוי קל אפשר לזהות בהופעתן (בארה"ב- מסוף המאה ה-19) של אנדרטאות "אנונימיות" ("החייל האלמוני", "הדייג האלמוני",…).

אזכיר כי לאמנות (אמנים, רובעי אמנים, מוזיאונים) חשיבות רבה ביצירת דימוי ומיתוג תרבותי, במערך ההון התרבותי והכלכלה הסימבולית של חברות ומקומות, ובמשיכת פעילות והון. עלייתה של האמנות הציבורית בכלל משתלבת במהלך תרבותי מהותי, שבו האדריכלות ותכנון הערים אינם נתפסים עוד ככלי המרכזי להבעת דימוי וחזון של עיר; היורשים הם תחומים המקושרים טוב יותר לשיווק ולפרסום- ביניהם האמנות הציבורית.

במהלך המאה ה-20 חלו שינויים רבים גם במערכות המוסדיות הקשורות ליצירת אמנות- גלריות, מוזיאונים, ומערכות שלטון. נושא האמנות הציבורית התפתח מאוד מאז שערים שונות, בארה"ב בעיקר, אימצו חוקים של "percent for art". לפי כלל זה חלק מסויים  מתקציבו של כל פרוייקט בנייה ופיתוח (לרוב אחוז אחד) מיועד לאמנות ציבורית באתר. תקנות מעין אלו תרמו לריבוי משמעותי בהיקף האמנות הציבורית, עם מעורבות ציבורית בבחירתן ומחלוקות עקרוניות וספציפיות הנוצרות בשל כך. אך יש גם טענות שהליכים אלו מעודדים אמנות פושרת, המכוונת לקונסנזוס, ותהליך הבחירה המורכב מסנן אמנות ייחודית או אמנים שאינם יעילים ביחסי-ציבור. שבות ועולות שאלות של תקינות פוליטית, אמת היסטורית, תפקיד האמנות, שימוש ראוי בכספי ציבור- ומהו אותו "ציבור". התרבות המערבית היא ביסודה מילולית-טקסטואלית, לא ויזואלית. על אף מכשול זה, ובהתחשב בעליית חשיבות התרבות וזרימת המידע, מנסה האמנות (לא רק הציבורית) להתפתח למרחב דיון חברתי-פוליטי משמעותי.

סיכום

תחומי תכנון ועיצוב הסביבה יכולים ללמוד הרבה מן השינויים שחלו בפעולת האמנות הציבורית, ובעיקר הגישה הפתוחה, החברתית והמקומית, הבוחנת גבולות ומציבה אתגרים בפני אזרחים וממסד. שימוש בתהליכי העבודה האמנותיים-קהילתיים ובדרכי הביטוי האמנותיים עשויים להיות בסיס טוב או תוספת שלא תסולא בפז לפרוייקטים של פיתוח סביבתי. במקרים רבים מתוך התקדימים שמצאתי (ומוצגים בהמשך) אמנים הם גורם מרכזי או מוביל בפרוייקטים סביבתיים של ביטוי זהות.

כאמור מבוסס על פרק מתוך פרוייקט התזה שלי לתואר שני בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. העבודה קרויה "ביטוי הזהות המקומית בנוף העירוני: ראש העין הותיקה כמקרה לדוגמא". הושלמה בשנת 2006, בהנחיית פרופ"ח איריס ערבות. למען נוחות הקריאה השמטתי מראי מקום.