גן חללים. מאיזה סוג? על מרחבי זכרון ישראליים.

לאחרונה עברתי רגע הזוי. עמדתי ברמזור היציאה מחניוני רידינג לשדרות רוקח בתל אביב. בעת ההמתנה הארוכה לאור הירוק בהיתי מעט סביב, לא בריכוז מלא כנראה. מולי, מעבר לשדרות, ראיתי קטע קצר של קיר אבן נמוך.

מבט מעבר לכביש

על הקיר היה כתוב "גן חללי המחר".

דעתי נצטללה באחת. התמקדות העיניים גילתה טקסט שונה במעט:

"גן חללי הטרור"

כתוב "גן חללי הטרור".

ט' דמתה ל-מ', ר' ו-ו' התחברו לאות ח'. יכול לקרות.לרגע הזוי התפרעה מחשבתי בפיתוח תזה שאולי הדבר אינו כה מופרך. בישראל בהחלט יכולה להיות היערכות לחללים העתידיים, במיוחד מטרור, בהינתן התפקיד המרכזי של אלה באתוס הלאומי (ולא רק בהכנות פרגמטיות לבתי קברות המוניים). מהלכי קידוש המתים, מאפיין מרכזי של החברה הישראלית, הם חלק מהותי מהבניית זהותה המרכזית (ויצירת ניכור מצד קבוצות מיעוט שונות, השד יודע בשביל מה). הכח הפיזיקלי החזק ביותר המופעל ליצירת לכידות לאומית הוא המאבק לקיום, סכנת האבדון, ובמסגרתם- המתים.

אינני בא לזלזל במתים, ודאי לא באלה שהלכו באופן פעיל ומודע לסיכון עצמי למען קיום המדינה. אני שואל לגבי המידתיות של התרכזות באובדן ולגבי התפקיד החברתי הניתן לו. אולי כמו אדם, חברה המתרכזת בכאבה ואובדנה מתקשה להיות גם פתוחה, מתפתחת ומשתפת. היא מתקשה גם לראות, ואולי לקבל ולהכיל, כאב של אחרים או כאב שאינו נובע מאותו מקום. אולי לא רק הרגש אלא גם המחשבה ננעלת על הכיוון המותווה היטב, ואינה חופשית לבחינה ביקורתית, חופשית ובונה?

החברה עוסקת (עדיין) בהבניית זהותה הלאומית ובהנכחתה באופן משמעותי במרחבים הציבוריים. לחילופין, החברה עוסקת בתחזוקה ושימור של אותה זהות. מוטיבים מרכזיים הם הנושאים הלאומיים והקיומיים: התיישבות, עליה, לחימה – ושכול. יש הטוענים אפילו לנקרופיליה מסויימת. גם אם לא עד כדי כך, אפשר להתלבט בשאלת עוצמת העיסוק במתים (ובעבר) לעומת החיים (והעתיד), ובמידה בה צריך להנכיח את אותו זיכרון מעצב ולקדשו בחיי היום-יום. כאבחנתו של פייר נורה, המאמץ להנצחה גובר ככל שהזיכרון האמיתי פוחת. אולי גם גובר המאמץ להראות אכפתיות וכאב, ככל שאלו האמיתיים פוחתים?

המרחב הישראלי הפיזי גם הוא מגוייס להוות מרחב של זיכרון. הסמנים המרחביים והפיזיים של אותו זיכרון הם מגוונים ורבים: שלטים, אנדרטאות פרטיות וקיבוציות, בתי קברות, מוזיאונים, גנים ומבנים "לזכר" או "על שם", שמות יישובים ורחובות. בחירת אתרים לשימור מעידה על סוג הזיכרון שהחברה מייצרת. גם כאן לראייתי המרחב הולך ומוכפף לטובת הזיכרון המגוייס. "גן חללי הטרור" ושכנו-אביו אליו הוא שייך-לא-שייך- "גן הבנים", הוקמו בשנים האחרונות מאחר ותל אביב לא מיצתה את מידת הזכרון, וגם כמענה לקושי לעמוד מול דרישות שונות להנצחה. כעת הכל מוסדר- יש גן אחד ובו הכל מרוכז. בטרם נמצא "סידור" זה התאפשר סחר-מכר סביב מילוי הציפיות והדרישות להנצחה. היו שקיבלו אנדרטה במקום האירוע (אך לא הבטחה לתחזוקתה); יש שקיבלו גן במקום שבכלל לא קשור- ראה "גן הדולפינריום" ברחוב יפתח ביד אליהו; ויש שלא קיבלו את מבוקשם. העובדה המסתמנת היא שברגע שהנושא הוא לאומי/מלחמתי/טרוריסטי – חלה חובת הנצחה. וצריך לבחון עם עצמנו את ההצדקות, ההנמקות והמידתיות.

מן הסתם העלאת רשימה זו זורזה, במודע או בתת מודע, מיום הזכרון. או בשמו המלא "יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל". עדיין הרגשתי שלא ראוי להעלותה בימים הרגישים שלפני יום הזכרון.

התחלתי בכתיבת הרשימה עוד לפני יום הזכרון. מסתבר כי קלעתי לדעת גדולים, כי הנה ממשיכים ביצירה וחיזוק של מקומות ואובייקטים מרחביים בנושא הנצחה: אהוד ברק, כשר הבטחון, מכריז על הקמת "היכל זכרון לאומי" . על פי המצוטט, "בהיכל החדש יצוינו שמותיהם של כל הנופלים, כשלצד כל שם תודלק נורת זיכרון ביום בו נפל החלל וביום הזיכרון. בנוסף, תוצב במקום עמדת מידע עם פרטים על כל חלל. העבודות להקמת ההיכל צפויות להיפתח כבר בקיץ הקרוב.". עוד בטון ואבן, המוגדרים כ"היכל", למען הזכרון. אפשר לציין לטובה במקרה זה שהדבר נעשה במתחם קיים. לא נכבש ונסלל למענו עוד אתר פתוח כפי שהתכוונו לעשות, למשל, במוזיאון למערכות ישראל בהר איתן (שגם הוא חלק מהנחלת הזכרון), או באתר טבעי אחר בו צויינה ההתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק, ובוצע מהלך הנצחה זר שאנו מגוייסים לטובתו, מן הסתם כזה התומך באותו אתוס המתקדש בהנצחה המקומית.

ברק אומר כי "הקמת היכל הזיכרון הינה נדבך נוסף בהנצחת מורשת הנופלים וזכרם". לא סתם משתמש ברק בדימוי מתחום הבניה.

עוד מספרים ש"לפני הטקס, הניח ברק זרים על קברו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, על קברה של חנה סנש, על האנדרטה לזכר חללים שמקום קבורתם לא נודע, אנדרטה לזכר חללי הצוללת "דקר", על קברו של נחמיה כהן, שהיה החייל הכי מעוטר בצה"ל ונהרג במלחמת ששת הימים, ועל קברו של אברהם ארנן שהקים את סיירת מטכ"ל". אכן מישמש של נופלים, סלט של זכרון. מדוע שורבבו יצחק רבין ואברהם ארנן ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל? עם כל הכבוד לשניהם- הם לא מתו בקרבות. ו"סיפוח" הצנחנים באירופה לנושא (חנה סנש) מזכיר את ההחלטה השרירותית למנות את מניין קורבנות הטרור החל מן המאה ה-19.

בהקשר של "שרים בכיכר" בערב יום הזכרון (שהוא מחוז זכרון נוסף)  שואל שי גולדן לגבי הזכרון, המסקנות שאפשר או ראוי להסיק, והמתכונת המחייבת של פעולת מעשי הזכרון:

"ונזכור את כולם? גם את אלה שצפויים ליפול השנה? גם את אלה שעדיין לא התגייסו ושלבטח ייפלו? גם את אלה שטרם נולדו ולבטח יצטרכו גם הם להילחם? גם את אלה שמתו לשווא? גם את אלה שניתן היה לחסוך את מותם, לו רק נהגנו בפחות בזבזנות בחייהם של אלה שבאנו הערב לשיר לזכרם בכיכר? יום זיכרון עצוב שיהיה לכולם. אנו מתחייבים לזכור את כולם – גם את אלה ששכחנו מזמן על מה ולמה שלחנו אותם בעצם למסור את נפשם…. ונזכור את כולם? גם כשעל הבמה עומדת ישראל החדשה, זו שמאמינה בטקסים, אבל לא מאמינה בחיים? זו שמחליפה את זמרי המלחמות שלה אבל לא את מלחמותיה?"

אולי גם אותי בעצם זו השבלוניות שמטרידה? המשך ייצור אתרי הזכרון, פיזיים ואחרים, ללא חשבון אמיתי באשר לנחיצותם, משמעותם והשפעתם? גם האדריכל חיליק ערד, שעיצב אנדרטאות רבות, מהרהר ש "אולי מספיק, אולי יש יותר מדי אנדרטאות. את המשפחות זה ממילא לא מנחם, ואני את החוויה הזאת עברתי בעצמי, לצערי".

- – - – -

בעיריית תל אביב  התלבטו והתפתלו קצת בניסוח היחס לגן: מצד אחד זה גן- צריך להסתובב, אולי אפילו להשתובב מעט וליהנות. במעבר לאורך פארק הירקון לא אמורים להחליף הבעה בעת המעבר בגן. או שאולי כן?

לכן הנוסח יוצא בבקשות שמתאימות והגיוניות לגנים רבים, אבל בכל זאת מבקש זאת גם כי זה "גן הבנים".

שלט

כתיבת תגובה

Follow Me