כבישים, קפיטליזם, ומה שבינהם

ב"הארץ" ביקשו משישה אנשים לציין מהם המקומות המייצגים בעינהם את כלכלת השוק בישראל (השבוע, עמ. 7, יום שישי 25.12.09). אצל כולם הופיע המילה "קפיטליזם. אצל רובם היה זה כבר במשפט הראשון, כמאפיין המשמעותי לכלכלה הישראלית, אם לא ממש שם חלופי.

קטונתי, כמובן, אך אני רוצה לספר על המקום המסמל עבורי את הקפיטליזם. זהו הכביש. או מערכת הכבישים. או האוטוסטרדות. ובזמן האחרון: אותם "כבישי רוחב" (471, 431,…) שסגולתם המובטחת להיטיב זרימת התנועה בכל המדינה.

למה הכבישים?

הכבישים אילפו אותנו לאפשרות לנוע לפי חלילו של הכסף. כשצריך ליסוע שעתיים לעבודה, כל יום או באופן חד פעמי, כי כך המערכת עובדת – זהו הכלי המאפשר זאת.

כאשר ההגיון הכלכלי מכתיב שהבורג שנשבר וצריך להחליפו נמצא במרחק שלוש שעות נסיעה – הכבישים מאפשרים הגעתו.

הכבישים הם הסמל והחזות של חזון "התשתיות", אותם כלי דם וורידים אשר ריבויים, גודלם ויעילותם אמורה להבטיח את אותו "פיתוח המשק" הכל כך נחפץ אלבא דקפיטליזם.

אותה "השקעה בתשתיות" לכשעצמה, כך מבטיח לנו הקפיטליזם, אף היא תשמן את גלגלי המשק ותבטיח תעסוקה, צמיחה ושגשוג (או משהו כזה, יסלחו לי הכלכלנים אם המושגים אינם במקומם). (במאמר מוסגר ארוך – אכן סלילת כבישים נעזרת בהרבה תהליכי ייצור, חומרי גלם ועבודה, ובכך "מייצרת משרות", אך לתחושתי עדיין יש מספר מצומצם של אנשים וחברות שהם המרויחים הגדולים מכל זה. לי הקטן נראה שהתשתית האנושית היא היותר חשובה. השקעה בה תניב תשואה גדולה פי כמה, הן בצד הפיתוח, הידע והתרבות, והן בצד הקטנת חלקם של הנזקקים הנגררים מאחור. אישית הייתי תורם עוד רבע שעה מיומי בפקקים לטובת עוד 5,000 ₪ למשכורת מורה או לטובת כיתות של 20 תלמידים. סוף מאמר מוסגר).

הכבישים- במיוחד אותם אלו החדשים- גם חוזרים ומציגים את פני הייצור התעשייתי שביסוד כלכלת השוק- מראה כולם סטרילי ואחיד, חלקים למשעי ומבודדים היטב מסביבתם, מורכבים ותפלצתיים בתסבוכות מחלפיהם, וכל תיקון טעות ניווט הוא מורכב, ארוך ויקר.

מהלכם של הכבישים כוחני (וככל שהם חדשים יותר- הוא כוחני יותר), בחינת ייקוב הכביש את ההר, תרתי משמע: משופע פחות, מתעקל פחות, "לא סופר" אף אחד בדרכו ליעד.

בכביש, ועוד יותר מכך במכונית, מתגלים ומיוצגים גם הפערים הקפיטליסטיים הן בעין והן באורח החיים: מי נוסע ברכות, באויר ממוזג, במהירות, תוף הפגנת עושרו; ומי נוסע באיטיות, תוך טרטורי רעש, בחום, בחשש תמידי לתקלה; ומי יכולת התנועה שלו פגומה מיסודה בהיותו חסר מכונית ותלוי בתחבורה ציבורית שיעילותה אינה מהמשובחות.

הכבישים והשינוע של אנשים וסחורות הוטמע כה עמוק בחיינו ובמהלכינו כהכרח קיומי ורצוי, שאנו עיוורים למחיר שאינו מתכמת כלכלית: לשעות המבוזבזות והמענות, למשאבים הרבים המוקרבים על מזבח זה, לנזקים הנגרמים לבריאות, לסביבה. כמובן שיש להזכיר את התמונה הגדולה יותר, שבה לפי אותו הגיון משונעים צעצועים מסין, קטשופ מארצות הברית, ועובדים מהפיליפינים.

העובדה שהמדינה לוקחת על עצמה את האחריות לאפשר יכולת השתנעות זו (גם אם נעזרת לאחרונה במנגנונים פרטיים יותר או פחות לשם כך) באה בעודה הולכת ומתנערת מאחריותה בתחומים אחרים: הבריאות, התעסוקה, הבטחון התעסוקתי והפנסיוני.

תרבות הכביש, בדורסנותה שתלטנותה ותיאבונה הבלתי נגמר, באה בהכרח על חשבון צעדים אחרים. צעדים מדודים יותר, חכמים יותר, מן הסתם רווחיים פחות במאזנים הקפיטליסטיים: חיפוש דרכים לצמצום מרחקי נסיעה ושינוע, פיתוח אמצעי תחבורה המוניים ברשת צפופה ואפקטיבית, עידוד תחבורה בלתי ממונעת.

אם אואשם בנימה צינית או מוקצנת פה ושם- אודה באשמה. לשאלת החלופה או המסקנות צריך עוד לתת את הדעת.

2 תגובות לפוסט "כבישים, קפיטליזם, ומה שבינהם"

  1. [...] 2. איתי הורביץ מהרהר על הכבישים. [...]

  2. הביקורת המרכזית שלי על הכבישים היא בכך שהיא מעודדת שימוש ברכב פרטי ובאה על חשבון השקעה בתחבורה ציבורית בת-קיימא.

    יתרה על כך, רק לשישה עשירונים העליונים במשק יש רכב פרטי – ארבעת העשורים התחתונים כלל לא נהנים מאותם כבישים.

כתיבת תגובה

Follow Me