המדד האולטימטיבי לשכונה טובה – "מבחן הארטיק"

שוב אני חוזר אל הבלוג החביב עלי – Free-Range Kids . עיקרו עיסוק בצורך לעודד עצמאות ילדים, להפסיק את הגנת-היתר שהחברה יותר ויותר מצפה שיקבלו. אותה הגנת-יתר מגבילה אותם ואת התפתחותם, מגדלת דור שרגיל שהכל עושים בשבילו, יוצרת קשיים מרובים להורים ולמוסדות.

הפעם אתרגם כמעט במלואה רשומה שעוסקת למעשה בבינוי ערים. או בתרומת מבנה המקום לקהילתיות. כותבת הבלוג, הניו-יורקרית לנור שכנזי, חוזרת ועוסקת בסביבה המיידית של ילדים ובשאלה למה פעם פרחו חיי החברה הספונטניים ברחובות ואילו היום יש פחד לתת לילדים לצאת בכלל. לתחושתי אנו בישראל עדיין לא במצב של האמריקאים, אבל הרי הם מסמנים לנו את כיווני ההתפתחות, בוודאי בסוגיות אלו. להלן התרגום:

לעבור את מבחן הארטיק

Passing the Popsicle Test , Lenore Skenazy

"כידוע לכם, לדעתי "קהילה" היא התשובה לרוב צרותינו. ככל שנסמוך יותר זה על זה ונהיה קשורים יותר זה לזה, כך נרגיש בטוחים יותר בשחרור ילדינו, יותר נהנה בחיים, רחובותינו ימלאו חיים ונהיה פחות בודדים.

הוסיפו לזה את ההכרה המתפתחת של מתכנני ערים שכאשר שכונה היא טובה לילדים היא טובה גם לכל השאר, ותבינו למה חשוב לבנות ולשנות ערים כך שיעברו את "מבחן הארטיק".

מבחן הארטיק? רעיון גאוני בפשטותו: שכונה היא טובה אם ילד/ה בגיל שמונה יכול/ה לצאת לקנות לעצמו/ה ארטיק ולחזור הביתה לפני שהארטיק נמס לגמרי.

זה אומר שיש נתיב בטוח מספיק להליכה (כולל חציה בטוחה של רחובות, אם צריך) ושהמגורים קרובים מספיק למסחר. כמו כן שהילדים מרגישים בנוח להסתובב בחוץ, וכך גם ההורים (ושוטרים שרואים אותם וכל אדם אחר ברחוב). כאשר כל זה קורה, אזי לא רק הילדים יכולים להסתדר בכוחות עצמם אלא גם כל האחרים, כולל קשישים.

כפי שנאמר במאמר אחר לגבי "מבחן הארטיק": "שימו לב שאין בזה שום מינוח מקצועי עלום: שום דבר לגבי "עירוב שימושים" או "מיתון תנועה" או "צפיפות" היוצרת פיקוח ציבורי-טבעי. אבל בעצם הכל שם."

כפי שציינתי כבר קודם: נוכחות טבעית של ילדים ברחוב מצביעה על מקום טוב לחיות בו. ונוכחות ארטיקים? עוד יותר טוב! וזה מזכיר לי – הגיע הזמן לנשנש משהו…

עד כאן הרשומה. מדד אורבני מצויין. אפשר להוסיף שעל אף המדד של המרחק (המסת הארטיק), אם הילד שוהה בחוץ עד לגמר הארטיק (יושב על ספסל, מרכל עם החבר'ה,….) זה עוד יותר טוב. ודאי חוסך נזילות, כתמים ונקיון בבית….

אם לעשות עוד קישור בין תכנון אורבני לבין חינוך וילדים בסביבה, ברשימה אחרת בבלוג הנ"ל מביאים עדות לכך שעוד בסוף שנות ה-70 ציפו שלילד בגיל שש יהיו כישורים להסתובב בשכונה בעצמו. וזה מזכיר לי שבשנות ה-70 שהוזכרו אני עצמי הייתי אוסף את אחי מהגן בדרכנו הביתה בצהרים, וזאת בשנותי הראשונות בבית ספר יסודי (אולי אפילו בכיתה א', צריך לבדוק). והיו כמה כבישים לחצות. אבל זו היתה תקופה אחרת…..

ומכאן לשכונה שלי- יד אליהו: האם היינו עוברים את המבחן? מבחינת מבנה, תחושת בטחון ומרחקים לקיוסקים/מכולות – הייתי נותן ציון טוב אם לא למעלה מזה (צריך לקבוע קריטריונים כדי להגיע לתוצאה מדורגת וממוספרת). המכשלה היא בסוגיית הגיל. לאחרונה נחשפנו לקמפיין אגרסיבי על כך ש"ילד עד גיל תשע- לא חוצה את הכביש לבד". במעט שחיפשתי לא מצאתי שיש חוק כזה, אבל אחרי קמפיין זה אף אחד לא יעז לתת לילד קטן מזה לחצות רחוב. כך שהיכולת להרחיק לבלוק הסמוך, שבהגדרה נמצא מעבר לרחוב – בעייתית. אבל אני יכול להעיד מנסיון שלילדה בת עשר אין שום בעיה ללכת לקנות ארטיק או מחברת שחסרה לה, או גומיות לשיער, או לחברה, או לאסוף את אחותה הקטנה מהגן.


תגים: , , ,

2 תגובות לפוסט "המדד האולטימטיבי לשכונה טובה – "מבחן הארטיק""

  1. מאת מיכל:

    איזה מבחן גאוני. אני חיה בשכונה שממש לא מתאימה להגדרות הללו וזה כל כך מורגש.
    למעשה אני מחפשת את המקום שנכון יהיה לנו לגדל את ילדותינו (8.5, 4.5, כמעט 2) והמדד הזה משקף בפשטות את מה שאני מחפשת, מקום שיהיה נעים ובטוח לילדה בת שמונה לצאת החוצה בלי ההורים. ללכת לחברה ולקנות ארטיק.
    הענין הזה עם הצרך ללוות שלוש ילדות לכל מקום מכביד כל כך. שלא לדבר על ההסעות.
    וגם תחושת העצמאות שלהן נפגעת. בעצם זו לא רק תחושת עצמאות זה באמת העצמאות שלהן שנפגעת.
    תודה

  2. מאת admin:

    מיכל-
    יפה אמרת שגם העצמאות עצמה נפגעת, ואיתה הבטחון העצמי והכרת הערך העצמי.
    אוטוטו ילדתך הגדולה עוברת את "מחסום גיל תשע" לחציית כביש.
    בלי קשר לחיפוש מקום מתאים אחר, אפשר לנסות בהדרגה ובתבונה לבחון מה כן אפשר לעשות כדי להתחיל לעודד עצמאות זו במרחב. ראשית צריך היכרות של הילדה עם הסביבה ונכונות לצאת. גם אם עוד אין בטחון, שלא יהיה פחד. שנית- מוטיבציה ורצון מצידה, למצוא משהו שהיא תרצה לעשות (בין אם זה מקום מסוים להגיע אליו, או התחושה שסומכים עליה, או משהו אחר). שלישית – לעשות. מן הסתם יש (או אפשר למצוא) חבר/ה בטווח כמה בתים, או מתקן מחזור שאפשר לשלוח אותה לזרוק אליו בתור "נאמנת מחזור" משפחתית, או תיבת דואר, או קיוסק, או גינת משחקים שהיא יכולה לצאת אליה קצת לפניכם, או חבר/ה של האחות הקטנה יותר שאפשר להביא או לקחת משם. צריך לחשוב ולחפש. בגיל 10-11 אפשר לדעתי כבר לשלוח לבד בתחבורה ציבורית. גם כאן צריכה להיות מוטיבציה וסיבה. אולי חוג קבוע שיכולה להגיע אליו עצמאית, מן הסתם אחרי נסיעה ראשונה משותפת.
    ותנוח דעתך – אמנם לא גלובלית, אבל גם אני מלווה ומסיע….
    איתי

כתיבת תגובה

Follow Me