מחשבות של אדריכל

אתמול (21.7.2010) עשיתי לי אחר צהרים של בילוי באירועים תכנוניים-אורבניים. חום יולי-אוגוסט….

בארבע הייתי בישיבת מליאת הועדה המקומית תל אביב – יפו (שהיא מועצת העיר, יענו כל נבחרי הציבור). לא בזכות ייחוס או קשרים- הישיבה פתוחה לכל, ככל ישיבות מועצת העיר (אם אינני טועה).

משם דילגתי לבית קהילת תל אביב – יפו של החברה להגנת הטבע, להצגת תכנית של תושבי דרום העיר לאזורם.

מליאת הועדה המקומית לתכנון ובניה (=מועצת העיר).

זו פעם ראשונה שאני בא לפורום זה. מיעוט האורחים מבחוץ לנושא כה חשוב הוא מטריד מאוד: היו לא יותר מעשרה, רובם ככולם אנשי "הפורום הירוק" של החברה להגנת הטבע.

את סדר היום שהוכן לדיון בעיריה אפשר לקרוא כאן. עד לשעה שבע, בה פרשתי ונראה היה שהדיון לקראת סופו, לא הספיקו להגיע לדיון באזורי הצפון והמזרח, כפי שתוכנן. בעקרון זו נועדה להיות הישיבה הראשונה מתוך ארבע, שבסיומן יצביעו חברי הועדה/מועצה על אישור תכנית המתאר. לראשי העיריה אצה הדרך – עיריה אשר לה תכנית מתאר מאושרת סמכויותיה החוקיות גדלות, ותלויה בפחות דברים בחסדי הועדה המחוזית. בכך כוחם של פרנסי/פולוטיקאי העיריה גדל. חשבון פשוט. לא שבהכרח התהליך או התוצאה לא טובים. הבעיה היא שבאישור התכנית תופעל כמובן קואליציית הברזל של חולדאי באופן אוטומטי – גם מי שהיום הרהיב עוז לומר דברי בקורת ולבקש שינויים. והיו כאלה. חלקם רלבנטיים וחלקם לא. רובם הגדול – קצת הופתעתי- קוהרנטיים ולא פופוליסטיים מדי (היו גם אחרים…). עלו נושאי שטחים פתוחים, דיור בר השגה, אופן ההצגה והדיון, ועוד. לא מעטים אמרו שההליך מהיר מדי, צריך עוד חומר ועוד הסברים. זה נאמר מתוך אמונה/אשליה שיש להם יכולת ממשית להשפעה בשלב מאוחר זה (או לפחות להיראות כמי שניסו). אני מסופק מאוד עד כמה ניתן להסיט ספינה גדולה זו ממסלולה. ולוואי שאתבדה…. בסוף הדיון, לאור הדרישות הרבות, הסכים חולדאי להאריך את משך הדיונים ולקיים גם הצגות מצומצמות יותר של הצוותים המקצועיים בפני חברי מועצה שמעוניינים בכך.

מצא חן בעיני שבהתייחסות לרון חולדאי הקפידו לקרוא לו "ראש העיריה", ולא "ראש העיר" (כך נהגו גם דורון ספיר, מהנדס העיר ואחרים). "ראש העיריה" הוא הנכון עניינית ומעשית. "ראש העיר", הנפוץ יותר, נועד בדרך כלל להאדיר ולכבד שלא לצורך.

תכנית תושבים לדרום העיר

משם במעבר חד לחדר הצפוף (אבסולוטית) והקטן (יחסית) בו הוצגה מחשבה חלופית לגבי דרום העיר, סקיצת-תכנית שגובשה על ידי קבוצת תושבי האזור, אדריכלים ברובם, בזמן שיכלו לפנות וללא תקציב כלשהו. את התכנית הציג שרון רוטברד- אדריכל, תושב שכונת שפירא, ומחבר הספר המרתק והמטריד "עיר לבנה, עיר שחורה". בהינתן הפרסום הנ"ל, נפתחה ההצגה בסקירה הסטורית. לאחר מכן הועלו כמה שאלות נוקבות, בעיקר לגבי ההתייחסות לשכונות קיימות, לרצון הבלתי נלאה של העיריה להוסיף שטחי תעסוקה לאזור זה, שכנראה התדרדרותו נובעת מריבוי שימושי התעסוקה בו כבר היום (ולאורך מרבית שנותיו), להגיון התחבורתי ולמשמעויותיו. שרון אמר באופן גורף (או פרובוקטיבי, לא בטוח שהצלחתי להבחין): איננו רוצים ולו מטר מרובע אחד נוסף של תעסוקה. הדרך למשוך את הדרום למעלה יכולה לבוא רק מתוספת מגורים (ושימושים נוספים באופן מידתי), יחד עם בניית סביבה עירונית ראויה. זו אמירה שאף אחד בממסד התכנוני (וכנראה גם הפוליטי) לא יהיה מוכן לקבל כהנחת יסוד. לכן לא בטוח כמה נבון להציגה כך, גם אם הרציונאל הבסיסי הגיוני. שרון התייחס לאובססיה הבלתי ברורה של העיריה לפתח את "ציר שלבים" כאזור תעסוקה משמעותי, בצד היותו ציר תנועה מרכזי ו/או רחוב עירוני פעיל. מעט יותר בסלחנות התייחס לרעיון פיתוח דומה בואכה צומת חולון (אזור המשופע בערכי טבע והיסטוריה, כגון בתי באר). יפה קונספטואלית (ואולי גם פרקטית) הרעיון של הכרה וחיזוק ארבעת צירי הרוחב ההיסטוריים, שגם להם ערכים שיכולים לתמוך בפיתוח נבון שלהם: דרך פתח תקווה (דרך בגין דהיום), רחוב סלמה, דרך לוד (קיבוץ גלויות), דרך ירושלים (בן צבי). זאת בניגוד לראציונאל השולט כעת, של פיתוח צירי צפון-דרום כדי לאפשר הזרמת יותר תנועה עוברת ללב העיר.

עוד יותר מן התוכן סיקרן אותי התהליך. לפני כמה שנים, עת נפגשנו כמה אדריכלים ופעילים תושבי יד אליהו, מסלול כזה של עיסוק בחשיבה תכנונית היה אחת האפשרויות שעמדה באויר. זה לא קרה, ולא נראה שיקרה. גם עניין של חוסר יוזמה מספקת, אך כנראה גם בשל "שביעות רצון בורגנית" יחסית. כלומר יחסית לדרום העיר – יפו, שכונת שפירא, פלורנטין, ועוד- אין לנו צרות רציניות ולתקוותנו גם לא איומים של ממש. צוות זה בדרום עשה עבודה רצינית וראויה להערכה, גם אם אינה שלמה ואולי היא אף בוסרית. כפי שאמר שרון בתגובה להערה ברוח דומה, כנראה יש הרבה יותר חשיבה משניתן להראות כעת על הנייר. נראה שגם לקבוצה לא ברור איך בדיוק ימשיכו, במיוחד לא איך להתייחס לסד של לוח הזמנים הקצר (חודשים ספורים) עד לאישור תכנית המתאר.

האם יש סיכוי לפעילות ציבורית(/פוליטית) כדי שמדיניות התכנון לדרום העיר תיבחן שוב ברצינות? האם יש טעם בפיתוח התכנית הכללית הזו לתכנית של ממש, הנותנת תשובות בכלל הנושאים המצריכים פירוט (תחבורה, שטחים פתוחים, ייתכנות כלכלית,….)? האם יימצאו המשאבים לכך? האם יש סיכוי לרב-שיח מקצועי ואזרחי אמיתי? האם בידי הקבוצה יש כלים ו/או משאבים לפעילות רצינית בכיוונים אלה או חלקם? האם תקדים עין כרם של קידום תכנית חלופית על ידי תושבים יכול להיות מיושם כאן? האם תכנית זו היא באמת של הקהילה(/קהילות), או מייצגת רק קבוצה מסויימת וקטנה? ימים יגידו.

בסוף הערב עלתה גם בקשה וקריאה לעזרה מכל המוכן לעזור, תושב הדרום או אוהד, בעל מקצוע או מתעניין. אין ספק שזו מטרה ראויה ומשהו מעניין ללוות.

אינני זוכר לאיזה קומיקאי מיוחסת הבדיחה על כך שמי שמחפש דירה טוב לו שיתמקד דווקא בעמודי מודעות האבל בעיתונים ויפעל לפי המידע שם….

שוב המציאות נוקבת לא פחות. הנה צירוף המודעות שראיתי בפינת מודעות עממית בקרן רחוב. "לא נגעתי":

מודעה (דרך ההגנה, תל אביב)

"להשכרה בתקוה" פירושו כמובן "להשכרה בשכונת התקוה", אבל כפי שנכתב יש לביטוי דו-משמעות מעניינת ולירית משהו.

רק שסבתא עליה השלום תהיה מרוצה שם למעלה….

הביטו וראו מה קרה ל- John Monash:

שלט רחוב מונש - על קיר בית

אותי מאוד שיעשע השם הפרטי באנגלית. באופן ברור המקור הוא השם הנפוץ ומוכר מאוד John . אך נראה שהשם באנגלית נכתב בהשראת אופן הכיתוב בעברית: האות "ג" תורגמה ל-G ואחריה הושם גרש. אולי בשלב הבא יעבור השם עברות מלא בתרגום חוזר ל"גאון מנשה"?

לפחות יש עקביות כי גם בפינת הרחוב זה כך. בשלט זה, עקב הצפיפות, הותכו התואר והשם הפרטי ליחידה אחת מוזרה עוד יותר ומוזיקלית לא פחות- "סר'גון". התעתיק האנגלי נשמר….

רחוב מונש - שלט בפינת רחוב

איזור זה של שכונת יד אליהו בתל אביב משופע בעוד שמות קצינים זרים-יהודים למינהם (פטרסון, קיש, ובהקשר דומה: החי"ל, לוחמי גליפולי. מעניין ש"הגדוד העברי", הקשור לאותו נושא, הונצח בשם רחוב באזור אחר- אני מנחש שמוקדם יותר מהאחרים). בהקשר הצבאי, סופר לי לאחרונה שרחוב מונש היה גבול הפרדסים שנותרו עם תחילת הבניה באזור באמצע-סוף שנות ה-40. לעתים נורו מן הפרדס יריות על הבתים שנבנו בין רחוב מונש לקיש. על גג הקומה השניה של הבית ברחוב מונש 3 היתה לפני קום המדינה עמדת שמירה של חברי "ההגנה".

לכל אותם קצינים סיפור חיים מעניין. מתוך השעשוע לגבי שלט זה חיפשתי מעט על ג'ון מונש. מוצא חן בעיני שעל אף שנודע בזכות הקריירה הצבאית, אפשר לומר שהיה הומניסט במחשבתו, וראייתו המערכתית היא מרשימה. שתי תכונות אלה, בהקשר צבאי ואזרחי כאחד, היו ייחודיות עוד יותר בתקופתו.

כדי לעשות מעט צדק עם ג'ון מונש להלן קצת מידע:

מתוך "מדריך רחובות תל אביב" (המצוי גם באתר העיריה)

כדרכנו אנו מנכסים לנו כל איש ודבר. במידע שעל השלט בכחול אפילו לא טרחו להזכיר שמונש היה אוסטרלי, . באוסטרליה הוא דמות ידועה. נולד למהגרים ממוצא גרמני. הוכר כעילוי בלימודיו מגיל צעיר. כמהנדס פיתח קריירה נאה והיה מחלוצי השימוש בבטון מזוין באוסטרליה. במקביל שימש כקצין בצבא. יכולתו השכלית וראייתו ההנדסית באו לידי ביטוי בתפקודו הצבאי המרשים, באשר היה גם מארגן לוגיסטי מעולה, ופיתח את החשיבה לגבי שילוב פעולת חילות שונים לתמיכה זה בזה ולסיוע להתקדמות חיל הרגלים (כדי שזה לא יתפקד בעיקר כ"בשר תותחים"). נודע בפיתוח אחריות הקצין גם לרווחת חייליו. כאנקדוטה, נודע גם בכך שחייליו זכו כמעט תמיד לארוחות חמות מדי יום, גם בקו החזית. לאחר המלחמה עסק במגוון פעילויות הנדסיות ואזרחיות באוסטרליה. "אוניברסיטת מונש" טוענת באתרה ש-

The University is named after him, not because of his fame but because of the many and important ways in which he contributed to the community. בין היתר מציינים כי דמותו ומוצאו האירופאי-יהודי, יחד עם האהדה הרבה אליו באוסטרליה בזמנו, עזרו לעצב את דמות החברה האוסטרלית כרב-תרבותית ופתוחה (על אף נסיונות לשימוש במוצאו כדי לנגח אותו במסלול קידומו הצבאי).

כיום ניתנות על שמו מלגות מנהיגות ומצויינות. יש עיר בת כ-175,000 תושבים הקרויה בשמו. בעיירה בה גדל בספר האוסטרלי עדיין זוכרים היכן עמדה החנות שניהל אביו החל משנת 1874, ומציינים לזכות מנהל בית הספר בזמנו שהבחין בכשרונו של מונש ודחק במשפחתו לעבור למלבורן, שם יוכל לקבל השכלה כראוי לו. בשנת 1996, עם הוצאת שטר של 100 דולר אוסטרליים, הוטבע עליו דיוקנו. בשנת 2008 ניסה סגן ראש ממשלת אוסטרליה ליזום את העלאתו בדרגה לאחר מותו. קצת באיחור, הייתי אומר…..

שטר 100 דולר אוסטרליים

רקע כללי

(הרוצים רק את ההסבר לכותרת ידלגו נא לסוף הרשימה)

אחד הבלוגים החביבים עלי, בתוכן וברוח, הוא Free-Range Kids .

עוד לא מצאתי תרגום הולם לעברית, ואשמח להצעות. "ילדות חופשית"? "ילדים החוצה!" הדו-משמעי? "ילדי רחוב" המתחכם? כותרת המשנה שם היא בערך "איך לגדל ילדים עצמאיים ובטוחים (מבלי להשתגע מדאגה)". בקצרה, הכותבת (עיתונאית ניו-יורקית ועם משפחה יהודית טובה, אלא מה,) קוראת לשחרר את החבל, למתן את הפיקוח והליווי הצמוד שילדים בימינו מקבלים מהוריהם. ליווי זה חונק, מעכב התפתחות עצמאית, יוצר תלות, ו"מסנדל" גם את ההורים. יש חשיבות לפיתוח שיקול דעת עצמי, יכולת תפקוד והבנת המרחב. יש חשיבות למפגשים ולקשרים חברתיים אקראיים ולהתנסות הכרוכה בכך. אלה לא מתאפשרים כאשר ההורים מקפידים "לרחף" מעל כל הזמן. הביטוי האנגלי, hovering, מדמה ביתר עסיסיות וציוריות את פעולת ההורים כהליקופטר המצוי במעקב מגונן אחר הילדים כל העת. זהו חלק מתהליך החרפה (או אף היסטריה) באשליה החברתית שיש בכל מחיר להגן ולעטוף, ושיש סכנה בכל זר ובכל רגע בו הילד מחוץ לטווח עין (או יד) של הורה. התממשות האיום האולטימטיבי, של חטיפת ילד ו/או ניצולו מינית, הוא אירוע כל כך נדיר- הרבה יותר משאפשר להעלות על הדעת לפי ההתייחסות אליו. הסיכוי הסטטיסטי לקרות שלל האיומים האחרים- אף הוא לרוב שואף לאפס. ההיסטריה מלובה על ידי מציאות-מדומה בתכניות טלביזיה ובדיווחי חדשות היוצרים עיוות של המציאות.

אין כאן קריאה להפקרות לשמה, אלא לאיזון, מידתיות והפעלת הגיון בריא. ברור שאכן יש סכנות, תמיד היו ותמיד יהיו, אבל צריך להתייחס אליהן במידתיות. דרישות הבטחון-לכאורה הולכות וגוברות כל העת, בחסות ההיסטריה. אם להיגרר לקלישאה, סכנת הפגיעה הגדולה ביותר לילדים מבחינה סטטיסטית היא כנראה סכנת תאונת הדרכים בשל הסעתם האינסופית במכוניות. האשליה שעם מספיק תשומת לב אפשר ליצור בטחון אולטימטיבי גוררת למסע אינסופי ומסרס. אני לא רוצה לתת פה קישורים, אבל גם בישראל מתרבים הארגונים, הכללים והחברות העוסקים בנושא בטיחות. יש הרבה דברים חשובים ומוצדקים, אבל עדיין יש לשמור על מידתיות ופרופורציה. האם באמת צריך מדבקות באמבטיה המחליפות צבע כשהמים חמים מדי? סתם הכנסת אצבע (או מרפק, לגירסת המחמירים) כבר לא עובדת?

אשליה מזיקה נוספת היא שתפקיד הרשויות לוודא בטחון מקסימליסטי זה, לוודא שההורים מקפידים בקיומו, ולהעניש בחומרה כל סטיה קלה ממנו. בהתאם, סוגיית משנה שמופיעה תדיר בבלוג היא הסד ההולך ומקשיח של כללים וחוקים מוסדיים המגבילים את שיקול הדעת של מחנכים, מוסדות ופקידים העוסקים בילדים. עקב נוקשות ממסדית הולכת וגוברת בצד חששות מתביעות משפטיות ההגיון הבריא נאלץ להתכופף בפני כללים מחייבים, גם אם לא תמיד סבירים לכל מקרה ספציפי. הכותבת יוצאת גם נגד מגננת יתר זו, שאף היא מגבילה, מסרסת ומובילה לאבסורדים של ממש. גישת הפיקוח והבקרה הממסדיים אולי הנחתה את בית הספר שחילק לתלמידיו מחשבים ניידים ובעזרת תוכנה לבקרה מרחוק על מצלמת המחשב ניסה בסודיות לפקח על התנהגותם בכל עת ובכל מקום.

איך זה קשור לבלוג זה?
לא נראה כל קשר סביר לאדריכל. אז טוב ששאלתם.
ראשית, מסתבר שיש לי גם עוד כמה סטיות בחיים (אם לא מסוכן להשתמש במילה זו לאור החרדות כפי שהוזכרו לעיל).
שנית, יש הקבלה וקשר לאופן תפיסתנו את המרחב הציבורי, כיצד ולמה אמור לשמש, והשאיפה להיותו פתוח ובטוח לכל. חופש התנועה של ילדים, שהוא מרכזי לסוגיה, תלוי בידידותיות וזמינות של מדרכות נוחות להליכה ולשהות, במערכת תחבורה ציבורית נוחה, בעידוד הליכה ורכיבת אופניים לבתי הספר, בהימצאות חנויות במרחק סביר ונגיש מהבית ולא רק במרכזי קניות רחוקים ומוטי-מכוניות, בשטחים ציבוריים פתוחים באמת, ועוד. אורח החיים המגונן והמתכנס מעודד, מלבד סגירות חברתית, את ההתמכרות למכונית ומתחמים סגורים, מבודלים ומאובטחים- ואלה, לתפיסתי, מהלכים מזיקים לעיר ולתושביה. בקיצור- הכל קשור. הנה גם רשימה הקושרת את תפיסת הסביבה, יציאה החוצה, הפרדת שימושים, גישה לאחר, תכנון עירוני, ושאר ירקות

ילדים הם סוג של מוגבלי נגישות, והסביבה צריכה להתייחס לכך. אפשר גם להניח שילדים הגדלים תוך קשר עצמאי לסביבתם המיידית ולאנשים שבה יהיו אזרחים יותר מודעים בבגרותם.

כמובן שאין מדובר על פעוטות, אך כנראה על גיל צעיר יותר משרובנו התרגלנו לחשוב עליו. סיפורה של כותבת הבלוג, Lenore Skenazy (ארשה לעצמי לקרוא לה לינור, למרות שזה לא מדוייק), התחיל לאחר שכתבה על כך שאיפשרה לבנה בן התשע להגיע מחנות במרכז העיר לביתו ברכבת התחתית באופן עצמאי. הסערה שהתלהטה בעקבות הכתבה הבהירה לה שעלתה על משהו.

בפועל, אני כנראה הרבה יותר מאמין מאשר מקיים. אני משתדל, ובינתיים גם ממשיך לקרוא את לינור, להשתכנע וגם להזדעזע מחלק מסיפוריה (דוגמאות בהמשך). אך בהקשר זה אני מציין בגאווה שבני בן ה-12 נסע היום ברכבת לבד, ולא לראשונה (וגם אוטובוסים הוא מכיר מבפנים). היה צריך לקנות כרטיס ולמצוא לבד את הרכבת הנכונה.  אני מודה, הסעתי אותו לתחנה, בתירוץ שיש לו הרבה הליכה אחר כך ושלא יתעייף יותר מדי….

האם תיאור המצב האמריקאי על ידי לינור נכון גם לישראל?

לתחושתי המצב פחות קיצוני, אך הכיוון בהחלט מסומן ככזה. יש לא מעט ילדים בישראל היוצאים לרחוב, הולכים לחבריהם, וכחבורות מבלים בחוץ. ההיסטריה היא לא במימדים אמריקאיים, אבל אין ספק שילדינו נמצאים בחוץ פחות, מוסעים יותר וסדר יומם מאורגן יותר (מדי?). הפיקוח והצורך בשליטה הולכים וגוברים. וכמו בדברים רבים, אמריקה כנראה מסמנת לנו את הכיוון. מצד שני, בישראל נוספת החרדה הבטחונית, ואולי עדיין זכרונות אובדן מטראומות לאומיות קודמות. לכן חשוב לשים לב ולא להיתפס לתהליכים אלו.

ומכאן ליוזמה, נשואת רשימה זו:

יוזמה של לינור, שאני מציע לאמץ: יום "קחו את ילדיכם לגינה הציבורית והשאירו אותם לבד" ביום שבת, 22.5. הקריאה היא ואריאציה היתולית למחצה על יום "קחו את הילדים לעבודה", שגם הוא כנראה יותר ממוסד ורלבנטי בארצות הברית.

אמנם גני המשחקים בישראל (לפחות באזורי) הומים בדרך כלל, אך אני בכל זאת חושד שבבתים רבים יושבים ילדים שצריכים לצאת הרבה יותר, להתערות בסביבה ובחברה באופן ספונטני וחופשי יותר מאשר חוגים וביקורי בית מתואמים וממונעים.

לכן אני מביא את הצעתה של לינור, הן כקריאה מעשית לאותו יום, והן כחומר מחשבה להורים ובכלל. נראה לי שצריך להיזהר מן המדרון המוביל לחיים סגורים ומפוחדים ולחוקים אבסורדים.

להלן קטעים מן הרשימה של לינור המציגה את האירוע (ועוד רשימת הסבר). לשם הקיצור השמטתי בעיקר את הפסקאות הנוגעות לחשש מפשעים והתנכלויות, דברים שנראים לי פחות רלבנטיים לנו.

If our goal is to get kids back outside (it is), and playing together (it is), and for parents to relax (it is), and to start creating community again (it sure is!!!), then “Take Our Children to the Park… And Leave Them There Day” is a great first step.

Across the country — what the heck, across the world — parents will converge upon local playgrounds and parks with their school-age kids. They will tell them to have fun, make friends and don’t leave with anyone. Then the parents will wave goodbye and the kids will amuse themselves for whatever amount of time they’ve decided with their folks. An hour. A morning. Or maybe even just half an hour, to get used to the whole thing, which, admittedly, sounds radical. But is it?

Most of us used to play outside in the park, without our parents, without cell phones, … and we survived! Thrived! We cherish the memories! And if you believe the million studies that I’m always publishing here, kids are healthier, happier and better-adjusted if they get to spend some time each day in “free play,” without adults hovering.

So spread the word and be not afraid. Free-Range Kids never says there is no risk in the world, only that the risk is small and worth taking, as it always has been. The trade-off is kids who make up games, who solve problems, who discover nature and get moving (to coin a phrase). Kids who don’t need a screen to entertain them. Playing outside, on their own, is what kids all over the world do. We have forgotten how vital and wonderful it is.

כמובן שבהמשך היו התקפות על היוזמה ועל סכנותיה הרבות (כולל הדעה שהצהרה על יום כזה רק תמשוך לגנים הציבוריים את כל המסוכנים למינהם שיידעו שיש שם ילדים ללא הגנה), עד שגם לינור נאלצה להסביר שצריך להתאים את מידת החופש לכל ילד, לגילו, לסביבה, וכו'. וכאן רשימה על הורה שניסה לברר מה מותר ומה אסור, ולא כל כך הצליח.

אינני רואה חובה למהלך זה של שחרור ילדים לגינה דווקא בשבת המדוברת. עדיין אינני רואה שהדבר הופך לאירוע לאומי בישראל (אני מניח שגם לינור לא באמת מצפה לחגיגות בכל חלקי ארצות הברית, אבל אולי בהפתעה תסומן בזאת תחילת המהפכה….). אני מביא את הדברים כי זו הזדמנות טובה לדבר על זה.

הבטחתי כמה דוגמאות לתהליך איבוד הפרופורציות:

1. מגמה להחתמת הורים על הסרת אחריות משפטית מצד המארחים לפני קיום "מסיבת פיג'מות" (ראו כאן).

2. עוברת אורח עזרה לילד בחצר בית ספר לרדת מעץ עליו טיפס, ליותה אותו לדלת בית הספר, ו…מואשמת בהסגת גבול. ולאף גורם אין סמכות לבטל את התביעה השטותית, כי התקנות מחייבות!

3. שוטרים נוזפים באם שילדיה משחקים ללא מבוגר בחצר הקומפלקס בו הם גרים.

4. אולי המופלא מכולם: אם הננזפת (גם על ידי נציג משטרתי) על כך שבנה רכב (מלווה על ידה) לבית הספר, בניגוד לתקנות בית הספר האוסרות הגעה רגלית או על אופניים.

נועם דביר הציג לאחרונה ב"הארץ" את "בית המגירות" שתכנן משרד מן-שנער בחולון.

בית בחולון (מן-שנער אדריכלים)

בית בחולון (מן-שנער אדריכלים)

הכותרת, שאינני בטוח שנוסחה על יד נועם, מדברת על " 'בית המגירות': מודל שונה ומקורי לבתי מגורים".

הכתבה קושרת בין בית זה לבית המגירות הבאר-שבעי המפוסם משנות ה-60, שתכנן גיורא גמרמן ועליו מספר יותר ערן טמיר.

מגדל בבאר שבע (אדריכל גיורא גמרמן)

מגדל בבאר שבע (אדריכל גיורא גמרמן)

בכתבה של נועם מוצגת יומרה (מסוייגת מעט) לראות בזה דגם מגורים חדש ביחס לקופסאות המגורים הנפוצות כל כך. לדעתי אין בזה הרבה יותר ממשחק גאומטרי, מבורך לכשעצמו. אין כאן בשורה של תרבות מגורים חדשה. המעלה העיקרית המוצגת היא של מרפסות גדולות מאוד. בבאר שבע המרפסות הגדולות לא הוכיחו עצמן במבחן הזמן, לפי תיאורו של ערן. מלבד זאת מתואר הבנין בחולון כשונה ויזואלית מן המקובל.

לבנין בבאר שבע מוצגת הנמקה אקלימית. לזה בחולון ניתן רציונאל כלכלי-שיווקי.

בשני המקרים (ובאחרים שבהמשך פה) לדעתי המוטיבציה היא עיצובית בעיקרה. יש משהו מושך באפשרות זו "לפרק את הקופסא מבלי לשבור את הכלים", ללכת על קצה תפיסתי כלשהו. הבלטות זיזיות מעין אלו פועלות כנגד הגיון עין המתבונן ומגרות מבלי דעת את הסקרנות לעמידתן. יש כאן משחק צורני חופשי ומיוחד, אך בלי לאתגר את הזויות הישרות ואת הפשטות היחסית של תבניות ליציקת בטון. אותו משחק של שיווי משקל רופף יש בו קסם למעצב ולמתבונן, ואם הוא נעשה טוב אזי מתח מובנה זה מאפשר יצירה של ממש. רעננות זו, גם אם היא אסתטית בעיקרה, מבורכת לכשעצמה.

באמירה חתרנית משהו אצהיר כי אני לא בטוח שיש מרחק כה גדול בין מגירות אלו, שעינינו המודרניסטיות נוטות לאהוב, לבין חלק מבנייני המרפסות המדלגות הפוסט מודרניסטיים והמושמצים תדיר.

להלן עוד כמה דוגמאות, הן בשביל היופי והן כדי לעזור לבחון את התזה שהעליתי.

מזה כמה זמן צדה עיני בנין "מגירתי" בכפר סבא, בפינת רחוב ויצמן (הרחוב הראשי של העיר) ורחוב ברנר או המעפילים:

בית מגירות בכפר סבא (אדריכל לא ידוע לי)

בית מגירות בכפר סבא (אדריכל לא ידוע לי)

המגירות כאן פחות מובהקות מאלו שהובאו לעיל, אך עדיין ברורות. גם בבניין זה ניכרת הכוונה לתת מרפסות רבות וגדולות, אך התריסים ואפשרויות הסגירה ניצחו, וחזות הבנין כמובן סבלה קשות.

ובבנין ציבורי, מרכז קהילתי בית בארבור בתל אביב, שאני אוהב את עיצובו (כולל הקוים המתעגלים בשובבות בקומת הגג).

בית בארבור, תל אביב

לא ממין העניין, אך אני חייב להראות איך הרסו חזית אחרת של הבנין עם מעלית ומבואת מעלית שנסגרה באלומיניום זול, ללא טיפת מחשבה עיצובית, כאחרונת מרפסות הכביסה. גם הפלקטים לא במיוחד מוסיפים.

בית בארבור, תל אביב

מיכאל יעקובסון מציג את "בית כהנא" ברמת גן, שגם בו יש מנסרות-קוביות זו על גבי זו לכאורה כנגד ההגיון של הנחתן.

"בית כהנא", רמת גן (אדריכל יעקב רכטר)

"בית כהנא", רמת גן (אדריכל יעקב רכטר)

מיכאל מסביר שיעקב רכטר "הצליח כאן ליצור יצירה ייחודית ושלימה וזאת באמצעות הבחירה בצורת והצבת המסות זו על גבי זו, כך שהוא יצר מעין משחק של מכולות המונחות לצד הדרך".

וגם מיכאל  מביא דוגמא עכשווית, על גבול הגרוטסקה אם כי אסתטית להפליא, של מוזיאון ויטרה החדש (אדריכלים Herzog & de Meuron):

מוזיאון "ויטרה"

דוגמא נוספת להזחה "מגירתית" בבנין מעבדות חדש במקסיקו (תכנון TEN Arquitectos):

מבנה אקדמי, מקסיקו

מבנה אקדמי, מקסיקו

ובעולם אפשר להיתלות באילן הגבוה של ההביטאט במונטריאול (של משה ספדי), שם יש הבלטות ואף תליה של קוביות כמעט באויר:

הביטאט, מונטריאול (משה ספדי)

הביטאט, מונטריאול (משה ספדי)

בהביטאט היה גם נימוק תעשייתי, ברוח אבני הלגו: האפשרות לשנע ולהרכיב את אשר יוצר במפעל, עם האפשרות (התיאורטית למדי) להוסיף ולגרוע במשך הזמן. הוצגו יתרנות של ייחדיות כל דירה ומצבה יחסית לאחרות, שטחי מרפסת פרטיים, וכדומה.

רציונאל דומה מציג ערן טמיר לגבי בנין יפני:

בנין ביפן

כותב ערן: "יש (במגדל בבאר שבע) מין רמז למטבוליזם של קישו קורוקאווה שיצר את מגדל הקפסולות בטוקיו, שנבנה בראשית שנות ה-70: מגדל העשוי מגופים שהתחברו והיו אמורים גם להתנתק באופן עצמאי מן הבניין.
הדמיון (של הבנין בבאר שבע – א.ה.) למגדל הקפסולות הוא בצורה בלבד ולא במהות, שבדוגמא היפנית מייצגת רמה טכנולוגית שלא מצויה במקומותינו, טכנולוגיה שגם ביפן לא עמדה במבחן הזמן."

השערת הבסיס שלי היא שרבים מאיתנו, הן אדריכלים והן בני אדם, בהזדמנויות שונות וברמות שונות מנסים לחזור לחוויות הבסיסיות של העמדת בלוקי עץ זו על גבי זו, הזזה, הסטה, ניסוי וטעיה- לראות כמה אפשר, איך זה נראה- ומתי זה ייפול.

קוביות עץ - משחק לילדים בני כל הגילאים

לגו

הפנטזיה המושלמת אולי נראית משהו כזה (המקור כאן):

פנטזיה של חופש

הבלטות וריחוף אחר מציגים "בנייני הגשר", שזכו לכותרות רבות לאחרונה. בכתבה בעקבות פרש(יו)ת הולילנד, מביאה כתבתה של דאה הדר "אנקת גבהים" מבט אנתרופולוגי ואירוני על אותם בנייני גשר, ובעיקר על חלקי הגשרים עצמם, שבהם חיים מעל תהום למעשה.

בנין עם גשר, גבעתיים (צילום: דודו בכר, "הארץ")

בנין עם גשר, תל אביב (צילום: דודו בכר, "הארץ")

לדברי דייר זה "מלחיץ. כל פעם שאני עובר שם אני מפחד שהגשר ייפול עלי…". ודיירת עם מרפסת-גשר: "אני כמעט לא דורכת בגשר. אומרים שזה יציב אבל קצת מפחיד שם, אין תחתית, את כאילו באוויר. אני מרגישה יותר בטוחה כאן. אף אחד לא יוצא לגשר חוץ מהנכדים. רציתי לקנות להם בריכה שישחו שם, אבל פחדתי."

גם בתכנון גשרים ניכר המתח בין הצורך ליציבות (והרצון להקרין יציבות ובטחון) לבין הקסם של הקלות, תדמית של נטול-מאמץ יחד עם אומץ הנדסי.

וכך גם במרפסות שלעיל. לקינוח דוגמא קיצונית של הפגנה וירטואוזית של אתגור כח המשיכה, בולטת מעל 20 מטר מהצוק ומרחפת 1,200 מטר מעל תחתית הערוץ, עם רצפה ומעקה זכוכית.

Grand Canyon skywalk, USA

Grand Canyon skywalk, USA

Grand Canyon skywalk, USA

לסיכום וחזרה:

יש כמה הצדקות אפשריות ל"בתי מדרגות": אקלימיות, אסתטיות, תיעוש הבניה. אני טוען שזה גם ביטוי לשאיפה לשחק בקוביות וכן לרצון לאתגר את היכולת ההנדסית-תפיסתית לגבי הנכון והאפשרי. ועדיין, כהכללה- אני בעד.

ולסיום-סיומת: בערב שנערך על "הבלוגוספירה האדריכלית הישראלית" עלה גם נושא הבלוגים כבמה לרב-שיח מתמשך ומתפתח הדדית. אני שמח למצוא כאן דוגמא לכך, בהמשיכי את מורי ורבותי שהוזכרו לעיל, בעיתונות ובבלוגיה, ואשר גם יצרו אצלם חיבורים בין רשימותיהם: נועם (העיתונאי ולא בלוגר, אני יודע…), ערן, מיכאל, וכל שאר העולם שכתבו על הולילנד. סתם מצא חן בעיני לראות זאת כך…..

באירוע "בתים מבפנים 2010" (בסוף שבוע הבא, 7-8/5, מומלץ בחום!) אני שותף זוטר לארגון סיור ביד אליהו. כמוגדר באתר "בתים מבפנים" בתיאור הסיור (סיור מספר 101, יום שישי, שעה 9:00, מפגש ע"י בית השריון, לוחמי גליפולי 51):

"יד אליהו היא שכונת המגורים הגדולה בעיר ומהווה מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות של המאה ה-20. הסיור – בהנחיית האדריכלים אודי כרמלי מצוות תכנון מזרח, דורון מינין ממחלקת שימור מבנים בעיריית תל אביב-יפו ודני לזר עורך תוכנית המדיניות ליד אליהו – יציג את גישות התכנון החדשות ליד אליהו הנבחנות בימים אלה ומבוססות על שימור מרקמִי וקהילתי ככלי לפיתוח מבוקר. בסיור ישולבו מפגשים עם ותיקי השכונה ויוצגו מגמות התכנון של אגף התכנון העירוני לעתיד השכונה."

הרעיון לשלב איש שימור היה של אודי כרמלי, אדריכל וחבר צוות תכנון מזרח במינהל ההנדסה. גם אני סקרן לשמוע את התייחסותו של דורון מינין לנושא, כבעל מקצוע וכאיש העיריה. הבחירה מה לשמר ומאילו סיבות כלל אינה טריביאלית. יש לה השלכות כבדות כאשר מתווספות לה משמעויות כלכליות, אם של פגיעה בזכויות בניה לצורך השימור, אם בעליית ערך כתוצאה של שימור, ואם באפשרות של השקעה ציבורית לטובת השימור (התיאורטית למדי, לצערנו, למעט ועד להכרזת משרד ראש הממשלה על תכנית מקיפה לשימור "תשתיות מורשת לאומית", מוחשיות ובלתי-מוחשיות).

קצת על שימור

שימור הוא גם בחירה של הסיפור, הנרטיב הנבחר להצגה ולקידוש מסוים על ידי החברה. ככזה השימור הוא בעל השלכות על דמות החברה בעיני עצמה ובעיני אחרים – ובהתייחסות לעתיד. מכיוון שלא מעשי לשמר הכל צריך להיות סדר עדיפויות וצריכות להיעשות בחירות כואבות.

וכאן עולות שאלות מכמה כיוונים:

האם משמרים את היפה? את יוצא הדופן? את הישן ביותר? את הנושא סיפור מיוחד? אישיות מיוחדת?

"בית הפגודה", רחוב נחמני, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

בית דוד בן גוריון, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת", יד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

האם משמרים את בתי החלוצים? את בתי פקידי הברון? את בתי הבאר הערביים? את הבית בו נרצח יוסף חיים ברנר? את בתי אחוזת בית – או בתי נוה צדק? את בית דיזינגוף – ו/או את בית עקיבא וייס? את בית אליהו גולומב – ו/או את הבית בו נורה "יאיר"? ומה עם בתי מלאכה? בתי חרושת? בתי תמחוי? משרדים ומוסדות קהילתיים? בתי כנסת שכונתיים? האם "מעונות עובדים" ראויים לשימור בגלל ערכיהם האורבניים-אדריכליים, או בגלל שיקוף חיי מעמד הביניים של תקופתו? ואם כך- האם סתם "בתי רכבת", צריפי מעברות וכדומה ראויים גם לשימור כמשקפי זמן ומקום, גם אם לא תוכננו על ידי אדריכל מפורסם?

כיצד מתרגמים ומפרשים בפועל את המקום הפיזי בהתייחס לסיפורו (ואולי יותר מדוייק- סיפוריו, סיפורי מכלול האנשים והתקופות הנוגעים למקום)? בכך אגע ברשימה נפרדת, שתציג למה צריך וכיצד אפשר להציג את "הסיפור" ולא ליצור מבנים משוחזרים כחפצים יפים בלבד.

מהו היחס הנכון בין הסיבות לבחירת אתר לשימור- בין הפיזי-מבני-אסתטי לבין התרבותי-חברתי? במהלך תהליך ניפוי ובחירה ראוי לקבוע קריטריונים בנסיון להערכות מבוססות, גם אם אין אפשרות לאובייקטיביות מדעית חד משמעית. ערכתי השוואה בין הקריטריונים לשימור של עיריית תל אביב לבין אלו של עיריית סיאטל שבארצות הברית:

טבלת השוואה בין קריטריונים לשימור - תל אביב וסיאטל

הצבועים בגוון זהה דומים בתוכנם, גם אם לא זהים. ניתן לראות את המשקל הנכבד בתל אביב לערכים מבניים, לעומת הדגש בסיאטל על קריטריונים תרבותיים-חברתיים (ובזה נכלל היסטורי). אני חושב שבתחום זה אנו בישראל צריכים להתקדם לכיוון החברתי-תרבותי. יש סימנים מעודדים לכך, למשל בהתרחבות ההתייחסות למוגדרים כ"נופי מורשת תרבותית" כמושא לחשיבה על שימור. כמו כן, אני מצדד בגישתו של הרברט גנץ, המוצגת בסיפור הבא, לגבי הראוי והחשוב לשימור:

ויכוח נוקב התנהל מעל דפי הניו יורק טיימס ב-1975. הסוציולוג האורבני הרברט גנץ (Herbert J. Gans) תקף את "הועדה לשימור אתרים" בטענה שהם מעוותים את ההיסטוריה בכך שמייעדים לשימור בעיקר אחוזות עשירים ומבנים בתכנון ארכיטקטים מפורסמים, תוך דאגה רק לרובד דק ואליטיסטי של העבר הבנוי. המשמעות, לדבריו, היא גם זילות ההווה והבינוי הפשוט. ענתה לו Ada Louise Huxtable, מבקרת האדריכלות המכובדת של העיתון. הקסטבל טענה שמצויינות אסתטית ואורבנית אכן תלויה בכסף ובכשרון המעצבים הגדולים, ויוצרת ערכים תרבותיים נשגבים, שהם מרכזיים לשימור. לדבריה גישתו של גנץ מעוותת. גנץ ענה ששימור הוא מעשה ציבורי, וככזה צריך לתת מענה לַעבָר של כל האזרחים. גנץ סָפַר והוכיח חוסר איזון בולט בין סוגי האתרים שהוכרזו לשימור. ( הסיפור מובא בספר המרתק "The Power of Place", של Dolores Hayden )

ויכוח זה, בצורות שונות, חי ובועט גם כיום (דוגמא לקונפליקט עכשווי כזה- כאן ). עם זאת, ברור כי המגמה השתנתה- יש יותר התייחסות לסביבות יום-יומיות המייצגות דפוסי חיים מגוונים. ארגון ניו-יורקי העוסק בשימור אומר בהקדמה לדו"ח שלו לשנת 2001:

.Yet, perhaps now more then ever, the Landmarks Conservancy is also aware of the bits of history and the personal memories and meanings that exist within every piece of the built environment

נחזור ליד אליהו:

גישתו של הרברט גנץ, שהוצגה לעיל, פותחת כיוונים לחשיבה על בתי יד אליהו כאתר אפשרי לשימור.

כהגדרתו של אודי כרמלי יד אליהו היא "מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות". מודרניזם זה הוא אבן יסוד של תכנון המדינה, מאפיין של חלקים נרחבים ממנה, היה ועודנו סביבת החיים של מרבית תושביה. אם כך – ראוי לשימור? כיצד? כמה? ואיך? האם ניתן לעשות זאת ללא הערך הכלכלי המוסף הנוצר מהצמדת המושגים "באוהאוס" ו"עיר לבנה"? כיצד משפיעים ערכי הקרקע של המקום? וכיצד יתקבל הרעיון על ידי בעלי דירות? האם ייראה להם מופרך מיסודו ו/או פוגע בהם? אולי כהערכה לסביבתם וכגורם חיובי?

הרקמה החברתית של יד אליהו כבריאה וחזקה ביסודה. כמסקנה מכך, זה מקום שבכללו אינו מתאים לפתרונות קיצוניים של שינויים פיזיים, קרי "פינוי-בינוי". מה המשמעויות של עידוד האוכלוסיה והחברה הקיימים? האם יש לכך נגיעה לסיוגיות של שימור פיזי? האם שימור פיזי כלשהו יתמוך בכך- או יפגע במילוי צרכי האוכלוסיה הזו על ידי פיתוח ובניה מתבקשים?

אני מקווה שהסיור יעזור לליבון השאלות הרבות והפתוחות שלעיל.