הברזיה שהתייבשה: לצנן את ההתלהבות מהמים הקרים

24 ביוני, 2013

הרעיון נשמע מעולה – ואז גם די הזוי. הפרטה מוזרה של המרחב הציבורי ומכירת חלק ממנו למיתוג ומסחור מיותר של חברה פרטית, והקלות שבה שירות בסיסי (הראוי לשיפור) הופך תלוי בהזדהות ומסירת פרטים אישיים כשהמטרה והשימוש במידע אינו ברור כלל.

למי שפספס: בתל אביב יועמדו מתקני מים קרים ברחוב, שישה בשלב ראשון כנסיון. המים מהרשת העירונית (החשמל כנראה גם משם). מים תקבל בתנאי שנרשמת אצל החברה המסחרית, או העברת אמצעי זיהוי או כרטיס אשראי. ללא תשלום, בינתיים.

המפרסם המקורי "חדר 404", כתבה ביקורתית ודף פייסבוק (המארגן מחאה) מביאים כל כך הרבה חומר שלא אנסה לחזור עליו כאן.

מים לציבור הוא שירות מבורך שייתכן שהיה על העיריה לספקו בכל מקרה, וחבל שניתן במשורה עוד קודם. בצדק מסוים נאמר שהברזיות הציבוריות אינן נהנות מתדמית טובה וגם לא תמיד מאחזקה מעולה. אלה בעיות שאפשר לפתור. אפשר לעשותן אטרקטיביות. עיריה שהצליחה להפוך שכירת אופניים ורכיבה עליהם לפעולה מקובלת ואף אופנתית (או יציאה לבילוי באמצע הלילה, או שיקום מתחמי בילוי), תוך בניית מערך לוגיסטי מתאים וגם פעולות עיצוב, מיתוג ופרסום – ודאי מסוגלת גם לזה. האמנם הדרך היחידה היא להפריט, להפריט, ושוב להפריט?

היכן מסע הפרסום המתבקש כל כך לשתיית מי ברז? כבר שנים אני מחכה לו. משרדי הבריאות ואיכות הסביבה ודאי מבינים שהדבר חשוב. גם משרדי התחבורה והתשתיות צריכים להיות מרוצים מירידה במספר המשאיות המובילות H2O במקביל לצנרת המים שכבר קיימת. לתאגיד "מי אביבים" זו תהיה הזדמנות לזרקור חיובי עליו, לא רק השמצות על תעריפים ושירות. חוסר התוחלת שבמים מבוקבקים או העוברים מתקנים לשיפורם משוועת להתייחסות. מדהים איך נוצר שוק מיותר ומזיק לסביבתו, ומצליח להשתלט על הווייתנו כהכרח קיומי. אני חושד שגם כאן, כמו בהימורים הממוסדים, זה סוג של הוצאה הפוגע יותר במי שיש להם פחות. האם הכסף מדבר, החסויות לאירועים עירוניים ואחרים, הלוביסטים שכה מפחידים את ח"כ סלומיאנסקי ורעיו?

לדברי היזם באתרו המים יוצאים "טהורים, קרים וטעימים". לא בדקתי אותם, אבל יש לי חדשות מרעישות עבור היזם: המים בתל אביב גם כך טהורים וטעימים. אולי לא לטעמו האישי של כל אחד (על טעם וריח….), אבל באיכות המים מושקע מאמץ רב, ובמבט כולל טרם השתכנעתי שהם פחות טובים ממים מבוקבקים או מסוננים (ראו איך אלה משמיצים את אלה ולהפך – ואם רק חלק מההשמצות נכונות, אזי הנקודה הוכחה…). חסר רק הפרמטר של קרים. אם זה כל כך חשוב (וייתכן מאוד שזה חשוב), אני בטוח שהעיריה היתה יכולה לממן קניית אותם ששה או שבעה מתקני קירור מים (או אפילו שישים או שבעים, אם צריך) לטובת הציבור. במסע הפרסום של היזם העיריה נותנת יד בעקיפין לפגיעה בעצמה ובתפיסת שירותיה והמים שלה כבלתי ראויים.

כולה מים…. הידעתם שאיננו מקבלים בעצם מים, אלא "חווית שתיית מים ייחודית – Positive Drinking " ? נפלאות היצירתיות הלשונית. האמנם כנטען "יחס אישי" ממוחשב לחלוטין הופך שתיה לחוויה? האם באמת אני צריך לדעת כמה שתיתי, איפה ומתי? האם באמת החברה צריכה לדעת?

רחצת בקבוקים: בקטנה, מה קורה לאותם מים המשמשים לרחצת בקבוקים? גם בסוגיה זו, אני תוהה כמה היא אמיתית: אם הבקבוק בשימוש שוטף- אין סיבה שיהיו לכלוכים וטעמי לוואי. ואם כבר התפתחה בו זוהמה – האם שטיפה זו אכן תעזור?

איכות חיי הולכי הרגל- עיין ערך עצים: טוב שעוסקים בדאגה לאיכות חיי הולכי הרגל. אם כך, אזכיר כי אחת הפעולות הראשונות והברוכות של רון חולדאי עם הבחרו לראשות העיריה היה מבצע נטיעות רחב לאורך מדרכות שוממות ברחבי העיר. אותם עצים שניטעו אז מתחילים היום להיות אפקטיביים למתן צל לארוך המדרכות. בדומה למים, אותו צל משפר ללא הכר את איכות החיים על המדרכה תחת השמש הים תיכונית. בשכונתי אפשר לציין את רחובות נגבה והגיבור האלמוני כדוגמא. מאז אותו פרץ נטיעות דומני שהקצב ירד. הלוואי ויחזרו לכך. יש עוד רחובות רבים שבהם הייעור וההצללה נדרשים. ובעיקר ראוי לצאת במבצע להצללת צמתים, שם עומדים הולכי הרגל ומתבשלים בעת שהרמזורים דואגים בעיקר לתנועת המכוניות הממוזגות.

מתקנים בראש העין: לקינוח, בנוסף לברזיות מרחבי העולם שאליהן מפנה יואב לרמן, תופעה שנתקלתי בה לפני כמה שנים בראש העין: יש אנשים המתקינים ברז או מתקן צינון מים בחצרם הפונה כלפי המדרכה, לטובת העוברים והשבים הצמאים. נראה שיש כאן עיבוד מודרני לנושא הרהט ("סביל" בערבית), אותו מתקן מים שבמזרח היבש ניתן לשימוש כל עובר אורח הזקוק לכך.

בכתבה זו מציינים רקע דתי לכך, אך נדמה לי שראיתי גם כאלו ללא הקדשה. כפי שאומרת שם אחת המרואיינות "בשנים האחרונות התופעה הזאת מתרחבת כאן בראש העין וזה יפה, כנראה גילו שיש ביקוש למים ברחוב. אנשים צמאים עוצרים ושותים וזה חשוב".

צריך יותר מזה?

סביל בשיקום עירוני: לסיכום, אני מקווה שהעיריה תדע להוציא את העיקר מתוך התגובות הרבות, שחלקן היתוליות וחלקן נזעמות, ולהיות עניינית – ולא להגיב בגישת "לא רוצים לא צריך" ולשפוך את המים יחד עם הבקבוק.

העיריה יכולה לשאוב השראה מפרוייקט חדש שלה עצמה, שיפוץ  סביל הקיר - "סולימאן", ברח' רוסלאן ביפו. ככתוב בהודעת העיריה "בקרוב יוכלו עוברי האורח להרוות את צימאונם במקום, כמו פעם".

תמ"א 38 ביד אליהו – האמנם סנונית ראשונה?

12 בדצמבר, 2012

השבוע נתקלתי בפרוייקט ראשון של תוספת בינוי לפי תמ"א 38 ביד אליהו שממש נראה יוצא לדרך (אולי פספסתי אחרים). זה קורה בדרך משה דיין 61-63

רבות דובר על תוספות לפי תמ"א 38 ביד אליהו. רבים תומכים ואף מייחלים להתפתחות זו, ורואים בזה את המנוף לתוספת דיור מתונה והדרגתית לשכונה הזקוקה לכך. לפי גירסה זו תוספות מעין אלה מאפשרות גיוון הסוגים והגדלים של דירות בשכונה והגדלת הצפיפות בד בבד עם שמירה על המרקם האופייני, השטחים הפתוחים שבין הבתים, והפרופורציות המתונות של הבינוי. אך יש גם טענות כנגד וחששות, בינהן לגבי הערך האמיתי של חיזוק, לגבי ההגיון שבהותרת בניינים רעועים על כנם, לגבי האופן הגורף וחסר התייחסות ספציפית של התוספות המותרות, לגבי עומס על תשתיות ציבוריות, לגבי יכולת התמודדות דיירים עם יזמים-קבלנים, לגבי בעיות חניה ולחילופין הרס המרחבים שבין הבתים, ועוד.

לאורך השנים האחרונות עלו מספר שלטים עם בשורות על תחילת פרוייקטים כאלו בכמה מקומות בשכונה. שלטים גם כוסו וירדו, וכמה סתם מחלידים בינתיים.

והנה המקום. המתחם מגודר, יש סימני צרת ביוב זמנית. כלומר זה אמיתי.

משה דיין 61-63 - תחילת הפרוייקט

יש גם שלטים (עדיין ללא שם אדריכל, וחבל).

שלט ופרטים

יפה שכל המבנה (48 דירות אם לא טעיתי בחשבון) הצליחו להתארגן.

מהפרטים בשלט ובהדמיה עולים הפרטים המעניינים הבאים (פרשנות שלי):

לדירות לא נוספו חדרים, אלא רק מרפסות.

המעליות נראות כנפתחות ישירות לדירות או למרפסות שלהן, ולא אל חדר המדרגות (שדומני שאין לו קיר חיצוני).

לא ברור איך נפתרת סוגיית החניה לדירות החדשות. כתוב "שיפוץ חניה ותוספת חניות"- למיטב זכרוני יש מגרשי חניה כלליים מאחורי הבניינים, ואינני יודע לאילו בניינים הם שייכים.

בהדמיה לא רואים גדר, ולו נמוכה, עד לבניינים. הרחבת רצועת הדשא הציבורית עד למבנה תהיה נהדרת, אך קשה לי להיות אופטימי שכך אכן יבוצע (במיוחד לאור ציון של דירות גן).

מעניין כמה ייקח ואיך ייגמר. מאחל הצלחה!!

לפני - ואחרי

ולבסוף, סתם סוגיה שמציקה לי בקשר למדרכה זו: כאשר שופץ רחוב משה דיין (ונוסף לו נתיב האופניים שלדעתי מצויין) נעשו תחילה גומות מרובעות להוספת עצים לאורך שפת המדרכה. לאחר זמן רוצפו הגומות. מן הסתם המחשבה היתה שדי בשורות העצים הנאות שבתחום הדשא (ראו בתמונה הראשונה לעיל). אך להולכי הרגל בארץ ברוכת שמש קופחת, עצים אלה אינם מועילים לאורך מרבית היום עד לתחילת אחר הצהרים. לעידוד הליכה (ורכיבה בנתיב מוצל) שורת העצים הנוספת היא חיונית. חבל שבוטלה, מטעמים לא ברורים.

מרכז ופריפריה בתל אביב: "פסנתרים ברחבי העיר". אך מהם רחבי העיר?

18 בנובמבר, 2012

מזהיר מראש: לפניכם רשימה בסגנון "דופקים את הדרומיים". והמזרחיים, במקרה שלי כמביט מכיוון מזרח תל אביב. אבל יש גם יותר מזה (אני מקווה).
במקרה זה מדובר על "הון תרבותי" במרחב העירוני. כבר מוכר ומוסכם כי "הון תרבותי" הוא חלק משמעותי מאוד במכלול נכסיהם של מקומות, בנוסף לגורמים כמו נגישות תחבורתית, ערכי טבע, ועוד. בשאיפתה להיות "עיר עולם" תל אביב מרבה להדגיש אספקט זה של תדמיתה. אך רק חלק מהעיר שותף לכך – וחבל. אפשר לטעון שכל תושבי העיר (וגוש דן ומדינת ישראל) נהנים מזיווה של הקרנת ערך זה מהאקרופוליס שבמרכז העיר, אך לדעתי תושבי העיר ראויים לחוות יותר מהון זה בסביבת ביתם. בקיצור, "להצטרף לחגיגה".

בתחום פיתוח שטחים ירוקים, למשל, מזרח העיר מקבל התייחסות ראויה ביותר בשנים האחרונות (ובתקווה שמגמה זו תימשך). אך בתחום התרבותי – אינני חש בכל שינוי ביחס ובפיזור הטובין, יחס שהייתי מגדירו כהתעלמות (כמעט) מוחלטת.

להלן הדוגמא האחרונה שהפריעה לי. בהמשך הרשימה: תגובת הממסד והתייחסויות כלליות נוספות.

נפגשים עם פסנתר: איפה נפגשים ואיפה לא

פרוייקט "נפגשים עם פסנתר" נערך באביב 2012 בתל אביב. אמנם היוזמה מיוחסת ליקב תבור – חברה פרטית שכמובן אינה מחוייבת לערכים או שיקולים עירוניים. אך המטריה של עיריית תל אביב ושיתוף הפעולה שלה מרכזיים מאוד. על הפרסום הבא, המצולם מגב "עכבר העיר", מופיע סמל שנת האמנות 2012 של העיריה כמקביל ללוגו של החברה היוזמת.

מודעת האירוע בעיתונות

שימו לב למיקום הפסנתרים. מזרח ודרום העיר – כלום. לשם ההגינות יש לציין שגם צפונית לירקון כלום. יפו – באתרים תיירותיים ספציפיים (הנמל, מתחם התחנה).

בשילוט חוצות גם מתהדרים ש"20 פסנתרים מחכים לכם ברחבי העיר, מה בא לכם לנגן?". למה לא ידייקו ויכתבו " ברחבי מרכז העיר"?

מודעת חוצות

להלן חלק מהמידע מאתר העיריה:
…יוצבו 20 פסנתרים מצוירים ברחבי העיר אשר יעמדו לרשות הציבור, שיתקבץ סביבם באופן ספונטני למטרות נגינה ושירה. ביום הפתיחה יגיעו אמנים אל הפסנתרים ויציירו עליהם, ודיילות מטעם יקבי תבור יחלקו טעימות יין לעוברים ושבים.
…בשיתוף עיריית תל-אביב-יפו, פרויקט חדשני ביוזמת יקב תבור, ובהשראת פרויקט האמנות הבינלאומי "נגן עלי, אני שלך " (PLAY ME I'M YOURS" ") .
כתובות (מיקום הפסנתרים)…:
רוטשילד 12, נמל יפו – על הרציף, מתחם התחנה, סוזן דלל, חוף מציצים, גן עצמאות, גני יהושע (מול אוסישקין 72), גני יהושע (מול בני דן 60), כניסה לעיריית תל אביב (בין מעבר החציה לחניית האופניים), רחבת מוזיאון תל אביב, שד' רוטשילד 73, כיכר התזמורת (רחבת הבימה – על הצומת של שד' בן ציון), שד' בן ציון/קינג ג'ורג' (מול מסעדת "ספגטים"), שינקין בסמוך לגינה, כיכר מסריק מרכז (מול קפה מסריק), כיכר רבין (מול בריכת הדגים), מתחם בזל, אבן גבירול פינת פנקס, שד' בן גוריון 34 (על השדרה), רחבת הסינמטק ת"א.

אסף איווניר, סמנכ"ל השיווק של IBBLS ויקב תבור, אמר, "פרויקט 'נפגשים עם פסנתר' הוא נדבך נוסף במימוש המחויבות הערכית של יקב תבור לייצר רגעים של שמחה וקירבה בין אנשים במפגשים שעיקרם הנאה ממוסיקה ויין. יין הוא מחולל שמחה, חברות, מעודד קשר אותנטי בין אנשים ומייצר קירבה. הפרויקט שיזמנו יחזור על עצמו שנה אחרי שנה כפי שקורה בלונדון, ניו יורק, לוס אנג'לס, סידני, ג'נבה, יוהנסבורג, סאן פאולו ועוד".
….
מנחם גולדנברג, שנבחר לאוצר האירוע, בחר אמנים המייצרים עבודות 'נאיביות', ראשוניות, צבעוניות ואופטימיות. לדבריו "בחרתי אמנים המייצרים עבודות שמקורן בשמחת העשייה והמכוונות להציג ולהפיץ את הטעם הטוב כבסיס לחוויה אורבנית משותפת הנוצרת במרחב הציבורי של העיר".
עם תום הפרויקט ייתרמו הפסנתרים למוסדות חינוך ברחבי העיר תל-אביב-יפו.

פרויקט "נגן עלי, אני שלך" מתקיים בערים רבות ברחבי העולם מאז 2008, צבר מעריצים רבים ועורר תגובות נלהבות. במשך שבועיים-שלושה מוצבים כ-20-30 פסנתרים במרחב העירוני המשותף לכולם. במסגרת הפרויקט הבינלאומי הפסנתרים נצבעים ומעוצבים על ידי אמנים מקומיים ולעיתים מתארגנות סביב הפסנתרים פעילויות ייחודיות של מוזיקאים מובילים הבאים לנגן ולשיר עם העוברים ושבים.

עד עתה הוצבו ברחבי העולם במסגרת המיזם כ-400 פסנתרים וחוו אותו למעלה ממיליון איש.

אז מה היה לנו שם:שמחה וקירבה, מוזיקה ויין, מחוייבות ערכית, חוויה אורבנית, צבעוניות ואופטימיות, תרומה למוסדות חינוך, תחילתה של מסורת שנתית. נפלא.

באתר המיזם הבינלאומי (שתל אביב נעדרת ממנו משום מה) מציינים לגבי האירוע בניו יורק שפסנתרים הוצבו בכל חמשת רובעי העיר. מה לגבי רובעי תל אביב – יפו?

רבים מרובעי העיר לא זכו לראות פסנתר, לחוות את ציורו, לקבל את ההזדמנות למפגשים המוזיקליים הבלתי-פורמליים וכל שאר הדברים הנפלאים המתוארים ע"י העיריה והחברה היוזמת. שלא לדבר על היין שמחמיצים (כפל משמעות מרהיב!)…. אם העניין הוא חשיפה תדמיתית-מסחרית, בהחלט יש כמה מוקדים מרובי קהל גם בדרום העיר ומזרחה. חלק מאותו קהל וודאי ידע להעריך גם יין טוב.

מי החליט ולמה

ניסיתי לברר מי החליט ומה היו השיקולים בבחירת מיקומי הפסנתרים. ביקשתי גם לדעת אילו מוסדות חינוך קיבלו פסנתרים בתום האירוע, כמובטח בפרסומים.

כתבתי ל"פניות הציבור" בעיריה ב-28.5.12 כך:

באירוע הפסנתרים בעיר קשה שלא לשים לב לכך שאתרי הצבת הפסנתרים מתרכזים באופן מובהק במרכז העיר. אלה שמעט דרומה יותר נמצאים באתרים תיירותיים-מסחריים מובהקים.

אבקש לדעת מה היו השיקולים בהצבת הפסנתרים, אשר אזורים נרחבים בעיר אינם זוכים ליהנות מהם. אני מקווה שלא תתקבל התשובה הלקונית שכך בחרו אנשי היקב, יוזמי האירוע. לפי הפרסומים עיריית תל אביב שותפה לו ואף מפרסמת אותו באתרה.

בהזדמנות זו אשמח לדעת לאילו מוסדות חינוך ייתרמו הפסנתרים בתום האירוע.

המחשב אישר מיידית קבלת פנייתי:

פנייתך הועברה לעיריית תל-אביב-יפו בתאריך 28/05/2012.
לשכת פניות ותלונות הציבור תעשה את מלוא המאמצים לזרז את הטיפול בפנייתך.
תודה על ההבנה והסבלנות.

אכן נדרשה סבלנות, משום שלקח חודשיים לברר ולשלוח לי ב-30.7.12 את התשובה העניינית, המלאה, המפורטת, המחכימה והמפרגנת הזו:

מר הורביץ איתי הנכבד שלום רב,

בהמשך לפנייתך בנושא הנדון, נבקש להשיבך כלהלן:

הפסנתרים במסגרת הפרויקט: "נפגשים עם פסנתר",  הוצבו ברחבי העיר תל-אביב – יפו.

בתום הפרויקט, נתרמו חלקם ע"י "יקבי תבור", למוסדות חינוך ותרבות בעיר.

אנו מודים לך על טרחתך ועל תשֹוּמת הלב!

בכבוד רב,

מיכל- המחלקה למופעים

לאור שפע המידע החדש שכללה התשובה שבתי ופניתי בנוסח זה ב-7.8.12:

גברת משורר שלום רב,
תודה על תשובתך.
לצערי עלי לציין שהתשובה אינה מוסיפה כל מידע מעבר לזה שהיה בפרסומים לגבי האירוע או באתר העיריה באותה עת.
בפנייתי נאמר כך:

"באירוע הפסנתרים בעיר קשה שלא לשים לב לכך שאתרי הצבת הפסנתרים מתרכזים באופן מובהק במרכז העיר. אלה שמעט דרומה יותר נמצאים באתרים תיירותיים-מסחריים מובהקים.

אבקש לדעת מה היו השיקולים בהצבת הפסנתרים, אשר אזורים נרחבים בעיר אינם זוכים ליהנות מהם. אני מקווה שלא תתקבל התשובה הלקונית שכך בחרו אנשי היקב, יוזמי האירוע. לפי הפרסומים עיריית תל אביב שותפה לו ואף מפרסמת אותו באתרה.

בהזדמנות זו אשמח לדעת לאילו מוסדות חינוך ייתרמו פסנתרים בתום האירוע."

לנוחותך הדגשתי את השאלות.
בהתחשב בתודה שקיבלתי ממך על טרחתי ותשומת לבי, אנא שיקלי להתייחס שוב לסוגיה.

על כך לא קיבלתי כל תשובה, אם כי חלפו רק שלושה חודשים אז אולי עוד תגיע.

ליקב תבור כתבתי פעמיים לפי אימייל אליו מופנים מאתרם. לא קיבלתי תשובה.

למה זה חשוב?

כבר נכתב ע"י חכמים ממני לגבי מזרח העיר:

"היתה הסכמה על מחסור מוקדים לפעילות תרבות. עלה הצורך במוקדי תרבות עירוניים שימשכו תושבים מתוך האזור ומחוצה לו וכן הסכמה על הצורך לנצל הזדמנויות ולעודד פעילויות הקשורות בתרבות, אמנות והשכלה כמנופים לחיזוק האזור ושיפור דימויו." לקוח מתוך דיון של " קבוצת חברה תרבות וחינוך" בדיון מסכם לגבי מזרח העיר במסגרת הכנת התכנית האסטרטגית לתל אביב – יפו. הדיון נערך ב-2.7.2001 וסיכומו זמין לקריאה כאן (או בחיפוש בגוגל של "סיכום דיון – מזרח העיר – עיריית תל אביב"). אמנם מסקנה זו נועדה לצורך התכנית האסטרטגית ואולי באה לידי ביטוי שם. אך בשאר מישורי החיים אינני חש הבדל או שיפור בנוכחות אירועי תרבות או מוקדי תרבות במזרח העיר – ואשמח אם יתקנו אותי.

ב"תכנית מדיניות למרכז רובע 9" (כלומר יד אליהו ומזרחה לה), מסמך מקיף ויסודי שנערך ע"י אגף הנדסה בעיריית תל אביב בשנת 2010, צויינה כנקודת חולשה כי "מגוון השימושים הקיים אינו נותן מענה לפעילות חברתית, מסחר, בילוי ופנאי- חוסר במוסדות תרבות לשימוש השכונות." (הדגשה אינה במקור). כמו כן נכתב כי "למרות ריבוי השטחים החומים (שטחים שנועדו למבני ציבור – א.ה.) …. קיים מחסור בולט בשירותים קהילתיים חברתיים ביחס לאחוז האוכלוסייה וצרכיה."

אני יכול להישמע כטרחן ששוב בא עם טענות הקיפוח של הדרום, וכמי שמסרב להבין עקרונות של מרכז עיר גלובלית לעומת פרברי שינה או שכונות חלשות שבמקרה משוייכים לאותה רשות ארנונה. אך לא כך הוא כאשר גם עיריית תל אביב – יפו מדברת על קידום ופיתוח הדרום והמזרח כיעדים מרכזיים.

במבט רחב יותר (אם גם בהקשר שונה לגמרי) הציעה זאת גם לאחרונה גם ד"ר טלי חתוקה כחלק מסל כלים ליצירת שינוי עירוני ("חולדאי, הדרום בוער", "הארץ" דעות, 7.6.12): "מתג מחדש את המקום, צור תוכניות למשיכת אוכלוסיה של צעירים, שיקדמו תמהיל של אוכלוסיה של מהגרים ותושבים, הגבר את הבטיחות ברחובות. צור מלאי חדש של מגורים בשכונות, הקם ועדות לקידום של פרויקטי מגורים בהליכים מזורזים, צור מגוון של אירועים עירוניים שימשכו קהלים ממקומות שונים. הסט את מסיבות הרחוב משדרות רוטשילד, לתחנה המרכזית הישנה." (ההדגשה אינה במקור).

מקרים אחרים והזדמנויות אחרות

לפני כמה שנים החל פרוייקט יפה של תליית שירה בשדרות העיר (ובהמשך בתחנות אוטובוס, ועל משאיות איסוף אשפה). הפרוייקט החל כמובן בשדרות לב העיר. לאחר שנתיים-שלוש, אולי גם בעקבות פניות לעיריה הורחב המעגל. היה נפלא לראות כרזות שירים גם בשדרות החי"ל ביד אליהו. דומני שהדבר קרה פעמיים ומאז דעך (ואולי כל הפרוייקט דעך, למרות שהשנה ראיתי בשדרות בן ציון?).

בשדרות בן גוריון ראיתי תזמורות ביום שישי. גם מפעילות זו יכולים ליהנות בשדרות נוספות בעיר.

קונצרטים בפארק: ברירת המחדל היא פארק הירקון. אבל פארק דרום (פארק בגין), המנוהל גם הוא על ידי חברת גני יהושע, יכול היה להיות במה לא פחות ראויה. והיו מקרים מעטים מעולם: חיפוש מצא מופע פופ חינם שנערך שם ב-2006 (משהו לא ברור לטובת שכונות הדרום), קונצרט (!!) הזדהות עם גלעד שליט ב-2010, עיר ערוץ הילדים. לא המצאתי את הסוגיה: נעמי רמתי, פעילה מכפר שלם, מעלה את הנושא כבר כמה שנים ועשתה זאת ביתר שאת לקראת שנת ה-100 לתל אביב.

ואפשר לפנטז יותר בגדול. ננסה לדמיין שבמקום להקים מבנה נוסף למוזיאון תל אביב באותו מתחם תרבות מקודש, היו מקימים את המבנה כשלוחה בשכונת הארגזים. או בתחנה המרכזית הישנה. או לוקחים לשם כך קמצוץ משטח התחנה המרכזית החדשה. קשה לדמיין…. זה לא יהיה המוזיאון הראשון בעולם שיש לו שלוחות ברחבי העיר (שלוחה אחת כבר יש – ביתן הלנה רובינשטיין).

בשנים 2008-2012 נבנה קונסרבטוריון חדש במגרש בו הרסו את הקודם (רחוב לואי מרשל פינת שטריקר, "הצפון הישן"). אולי בהזדמנות זו אפשר היה לנצל מגרש יקר ערך זה למגורים אקסקלוסיביים כצו האופנה והכלכלה, ולהעביר את הקונסברטוריון למקום אחר בעיר כדי שזיוו יאיר שם ויאזן מעט את הריכוזיות התרבותית ברחבי העיר?

גם במסגרת אירועי "שנת האמנות" יש המעלים שאלות על המטרות והעשייה. לא אפרט, ניתן לקרוא כאן.

לסיכום:

בכתבה על אירוע הפסנתרים בלוס אנג'לס נכתב:

The point is simple: Bring communities together through random acts of public music.

ראוי שאירועים קטנים כאלה (ואירוע זה מוצג בעיקר כמשל), יוצרי-קהילה ויוצרי-מקום, יפעלו וישרתו את כל רחבי העיר. זה כל הסיפור.

לקראת חג האופניים – לימוד רכיבה לילדים

24 בספטמבר, 2012

לבחירתכם איזה חג אופניים. האם זה יום כיפור שערבו מחר? או סובב תל אביב שבחול המועד המתקרב? או אולי הסימנים בשטח לתחילת ביצוע חלקים מהציר הירוק להולכי רגל ואופניים במזרח תל אביב (משהו בוצע ברחוב בת-ציון אם כי לא סומן עדיין לאופניים, פורצים מעבר צמוד לבית ספר רוקח)? למצער, פרוייקט כתבות "עולים על אופניים" ב"הארץ"?

ואפשר שכל התשובות יהיו נכונות.

בתנו הצעירה עברה את גיל ארבע, ובהחלט הגיע (או אף עבר) הזמן ללמדה רכיבת אופניים עצמאית, על אף הנאתה ברכיבת לוקסוס על הסבל:

אין כמו נהג פרטי

איך מלמדים לרכב? השיטה הוותיקה היא של הורה (אב על פי רוב) הרץ אחרי הילד, כפוף כקוף, תומך ומרפה לסירוגין, עד אשר מופנמים רזי שיווי המשקל. זהו טקס חניכה חשוב ומרכזי ביחסי הורים-ילדים. אני זוכר היטב את אבי רץ בעקבותי במורד רחוב הדר בהרצליה. אני גם זוכר שבאחת הפעמים בהן כבר תפסתי ממנו קצת מרחק נתקלתי בהולך רגל שהלך לפני. אני נפלתי, להולך שלום.

נחזור לענין: יש המאלתרים מקל מטאטא המחובר לסבל כדי שלא יצטרכו להתכופף. זה לא רע.

גלגלי עזר מאפשרים להקדים את גיל הדיווש, אך לרוב אינם מורידים מהקושי בשלב של לימוד שיווי המשקל כדי להיפטר מגלגלי העזר. יש הטוענים שגלגלי העזר אפילו פוגמים בתהליך.

בחרנו בשיטה אחרת עליה שמענו, אך הוספנו לה "טוויסט" משלנו. השיטה גרסה שאפשר קודם ללמד בהדרגה שיווי משקל, על ידי נטרול פעולת הדיווש, שהיא סוגיה שיכולה להילמד בנפרד ובכך להקל. את שיווי המשקל יסגלו בהדרגה כאשר יושבים על אופניים (דו-גלגליים) אך מתקדמים על ידי דחיפה של הרגליים על הקרקע. בגבור מעט הבטחון העצמי, ובמהירות מתאימה, יחל הילד להרים רגליים מהקרקע לפרקי זמן מתארכים והולכים. כך ילמד שיווי משקל.

יש אפילו מוצרים שמתהדרים בכך שעושים זאת (בצד עיצוב מקסים). בלוח קח-תן מצאתי את התיאור הבא: "אופני עץ יפים, קלים ונוחים. ידיות ומושב בצבע אדום. מתאימים לילדים מגיל שנתיים וחצי ועד חמש פלוס. מעולים ללימוד רכיבה על אופניים, בלי הצורך לרוץ אחרי הילד. מחיר: 200 ש"ח." ומובאת התמונה הזו:

אופני עץ לדחיפה בלבד

יש גם חברה ישראלית אחת לפחות המוכרת מוצרים דומים.

אך במחירים אלה כבר עדיף לקנות אופניים של ממש, לא? ובכן, אין סתירה. ניתן לעשות באופניים "אמיתיים" שימוש דומה בפשטות רבה על ידי פירוק הדוושות:

אופניים שדוושותיהם פורקו

עלי להתנצל על כך שהאופניים חדשות "מהניילון". הפעם לא מצאנו בקרב המשפחה והחברים אופניים בירושה. להגנתנו מובאת תמונת האופניים הראשונים של בננו הבכור, שלא רק שהיו משומשים אלא גם צבענו אותם בעצמנו בשיתוף פעולה עם הפעוט.

אופניים של פעם (אבל עם גלגלי עזר....)

אגב, באופניים החדשים ביקשנו כבר מהמוכר לפרק את הדוושות וכל המנגנון, והן שמורות בצד עד למועד בו יידרשו שוב.

כך זה נראה מקרוב:

פשוט בלי דוושות

אוקיי, הילדה דוחפת ונעה קדימה בחדווה רבה. עכשיו להחזיר הדוושות? או. פה היינו יצירתיים בהמצאת שלב ביניים שיאפשר לה להתחיל בהדרגה להרים רגליה ולשייט בשיווי משקל.

רצינו שתוכל להניח את רגליה על משהו, מבלי להידרש לסיבוב הרגליים על הדוושות. האלתור שלנו כלל ברזלים מכופפים ששייכים למערכת גלגלי עזר ז"ל (בשימוש יעיל יותר הפעם) ומחוזקים מצידי האופניים ע"י שני ברגים ארוכים:

רגליות מהודקות ע"י ברגים

השלב הבא כלל קיצוץ הבורג הארוך מדי (ע"י דיסק שיוף שבמקרה יש לנו), סיבוב הרגליות מעט אחורה כדי שפחות יפריעו, והגנה משריטות הקצוות בעזרת רגליות גומי שנועדו לרגלי שולחן:

פה יכול כל אחד לאלתר לפי המצוי בהישג ידו: מקל מטאטא מקוצץ, מסקינטייפ, שייבות גדולות עם מוט הברגה,…..

הרגליות ששמנו בולטות לדעתי מעט יותר מדי. משהו קצר יותר היה מפריע פחות ועדיין מאפשר להניח רגל. אולי. אבל גם זה עובד, והילדה לומדת ליהנות מהשיוט החופשי בהרמת רגליים לאחר דחיפה הגונה (ורצוי מאוד בשיפוע יורד ומתון):

בשימוש בפועל

כאמור אנו בתחילת ההפנמה. עכשיו הטריק הנלמד הוא הרמת הרגליים + בחירת כיוון רצוי בעזרת הכידון. גם זה קורה בהדרגה. ראו ההתחלות בסרטון:

ותחושת הנצחון:

מתוקה היא ההצלחה

עדיין לפנינו עבודה עד לרכיבה מלאה, אבל אנחנו בכיוון… בתקווה שגם היא תלמד לנווט יותר טוב מאשר בסרטון.

אגב, עם ילדינו האחרים נעזרנו בהמשך ב"מוט גרירה", שמתחבר ומתפרק די במהירות ובקלות. כך הילד יכול לדווש עד שמתעייף ואז להתחבר לגורר (ששוב עובד קשה…. צער גידול….).

אני מכיר מוט עשוי היטב ומקצועי של חברת Trail-gator, שאפשר להשיג גם בארץ:

מוט גרירה מתפרק. התמונה מאתר החברה

בברכת רכיבה נעימה וחופשית!

העיר ניו יורק בין ג'יין ג'ייקובס לרוברט מוזס

17 בספטמבר, 2012

ברשימה שכתבתי על ג'יין ג'ייקובס הזכרתי את כוונתי לקרוא את The Battle For Gotham: New York in the Shadow of Robert Moses and Jane Jacobs , מאת Roberta Brandes Gratz

ובכן – קראתי.

הספר מציג חלקים מההיסטוריה האורבנית של ניו-יורק במחצית השניה של המאה העשרים, על בסיס הבדלי הגישות בין שניים:

האחד, רוברט מוזס – איש הממסד הניו-יורקי רב העוצמה, המקדם ביעילות כבישים מרובי נתיבים החוצים את העיר והריסת אזורים הנתפסים כירודים לטובת בינוי חדש או לטובת כבישים. ידוע בציטוט "when you operate in an overbuilt metropolis, you have to hack your way with a meat ax".

השניה, ג'יין ג'ייקובס – כותבת, הוגת דעות ופעילה ציבורית חוץ-ממסדית למען עירוניות אחרת, אינטנסיבית ומעורבת שימושים, הרואה ברחוב הקטן עמוס האנשים את האידיאל. הידועה בספרה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות".

אף אחד מהם אינו אדריכל או מתכנן ערים. אך לשניהם השפעה רבה על התפתחות ניו יורק של המאה ה-20.

שם הספר ניטראלי לכאורה. אך ככל שמתקדמים בקריאה מסתבר שהמחברת היא, על פי הודאתה המלאה, חברה ומעריצה של ג'ייקובס ז"ל. הן אף שיתפו פעולה במאבק נגד אוטוסטרדת Westway בשנות ה-80. זה כנראה לא סוד, אך אני לא ידעתי.

מכאן שהגישה מוטה מלכתחילה. על אף זאת, הספר מעניין ומעשיר. הקריאה זורמת, המידע היה עבורי חדש ומרתק. אפשר לראות בספר מעין השלמות היסטוריות מהשטח לספריה של ג'ייקובס.

על המחברת והספר

המחברת היא ניו-יורקית בלב ונפש, והדבר ניכר בכתיבתה: ידע והיכרות ממקור ראשון ומחיי היום-יום שלה משך עשרות שנים. זהו רובד המעשיר את הספר ואת חוויית הקריאה.

היא גדלה בניו יורק עד גיל 10, אז גלתה עם משפחתה לפרברים. חזרה כסטודנטית ומאז היא שם. עבדה כעיתונאית בסיקור מקומי עשרות שנים. למשפחת בעלה מפעל מתכת ותיק הנמצא בעיר. כמה שנים גרה ב- West side והתמודדה עם בעיות המקום טרום-ג'נטריפיקציה. היתה פעילה בכמה סאגות בנושא פיתוח העיר. לכל מהלכי חיים אלה, המסופרים באופן אישי ביותר, נקשרים מהלכים אורבניים, חברתיים וכלכליים, וכך העדות הופכת חיה ורלבנטית יותר. לעיתים הפירוט רב מדי לטעמי, אך הוא מעניין ואינו הופך לעיקר הספר.

"מוזס רע"

הספר הוא במוצהר אנטי-מוזס ופרו-ג'ייקובס. מוזכרים ומצוטטים באריכות מספר ראיונות של המחברת עם ג'ייקובס. ממוזס יש רק כמה ציטוטים שאינם עושים לו חסד. על שני הגיבורים איננו מקבלים פרטים ביוגרפיים רבים, אך על מוזס ממש כלום. בהינתן כותרת המשנה של הספר, המעמידה אותם זה לצד/נגד זה, זה חסר לי. נותרתי סקרן לגבי מוזס. כמעט חשתי אליו אהדה כנרדף… ג'ייקובס, לעומת זאת, מתוארת בצבעים אנושיים, כולל תמונה שלה על מרפסת ביתה עם כוסית מרטיני.

כדי לסבר בקצרה את האוזן, רוברט מוזס היה למעשה אדמיניסטרטור, איש ממשל שהגיע לעוצמה בלתי רגילה בעיר ובמדינת ניו יורק והיה ידוע בהצלחותיו "To get things done". יש המשווים את יכולתו או פעולותיו לאלו של בארון האוסמן, בונה פריז העכשווית. יש המתפלצים ממעשיו וגישתו, אך יש המוצאים גם נקודות זכות לאיש. בנוסף ל-"projects" ולאוטוסטראדות (שהתווה גם עבור ערים אחרות וקידם מול המערכות הפדראליות כגישה האורבנית) היה אחראי גם לפיתוח פארקים רבים, בריכות שחיה ציבוריות, ועוד.

מה בספר

הספר מתאר את היטלטלותה של ניו יורק בעיקר לאחר מלחמת העולם השניה בין פיתוח מוטה מכוניות לבין פיתוח תחבורה ציבורית, ובמקביל בין פיתוח מוטה פינוי-בינוי ("The Projects", בינוי חדשני של מגדלים בפארק, שביסודו מחיקת הישן הנתפס כרקוב) לבין פיתוח "ג'ייקובסי" מעורב: מעורב שימושים, מעורב קני-מידה, ומעורב גילאית. לכך נקשרות ומתוארות בפירוט סוגיות אורבניות נוספות: חשיבות השימור ומשמעותו; חשיבות הימצאות אמצעי ייצור בעיר; התייחסות העיר לחופים.

כל אלה נידונים תוך תיאור הכוחות הפוליטיים הפעילים וסכומי הכסף המעורבים.

מפעלי הענק של רשת הדרכים הארצית (Interstate Highways) היו תוצרי הלך החשיבה ואפשרויות הייצור של אחרי מלחמת העולם השניה. בהשלכתם על מרקמים עירוניים רואה המחברת אסון אורבני.

אולי התמה המרכזית של הספר היא בחוט המקשר בין שני מאבקים ציבוריים עיקשים, ארוכים ובסופו של דבר מוצלחים: האחד, המאבק נגד Lower Manhatten Expressway בשנות ה-60, מאבק שהציל את Soho ואת Greenwich Village. השני, המאבק נגד הכביש המהיר Westway בשנות ה-70/80, מאבק ששמר על השכונות והחופים הדרום-מערביים כעירוניים, נגישים יחסית וניתנים לפיתוח (שאכן הולך ומתרחש, על פי הספר).

ג'ייקובס אבחנה את המאבק על Westway כנקודת הכרעה לעתיד העיר: האם תמשיך ברישות ופיתוח אוטוסטרדות עתירות מכוניות פרטיות, או תפנה לנתיב של פיתוח תחבורה ציבורית ועירוניות עשירה.

הפתיע אותי מאוד שחלק ניכר מההצלחה במאבקים אלה נסמך על תקנות למניעת זיהום אוויר. הטיעון כנגד זיהום האוויר מהתנועה הפרטית הגוברת היה שיקול מרכזי בהחלטה לבטלם. האם בישראל יש תקנות דומות? האם הבדיקות הסביבתיות מתייחסות ברצינות לסוגיה זו?

תחבורה, תחבורה, ושוב תחבורה

הספר מציג עמדה חד משמעית שהשיפור במצב התחבורה הציבורית בניו יורק לא היה מתרחש אילו האוטוסטראדות היו נבנות כולן, ומדגים יפה את המאזן הכלכלי בין השקעות (פדראליות/לאומיות ועירוניות) בתחבורה ציבורית לעומת כבישים. לפי עדות המחברת, בשנות ה-70 הרכבת התחתית העיר היתה במצב קטסטרופאלי: ציוד ישן, מתקלקל ומסוכן; קרונות עמוסי גרפיטי; איחורים וביטולים רבים; תחושת חוסר בטחון לנוסעים. הממשל המרכזי איפשר למדינה ולעיר להשתמש בכסף שיועד לאוטוסטראדות לצורך שיפור מערכת התחבורה הציבורית – אם כך יבחרו. זה הכיוון שהחל בו ראש העיריה אד קוץ' בשנות ה-80. מכמה אמירות אפשר להבין שבהקשר זה המחברת מפרגנת ומחמיאה גם לראש העיריה הנוכחי, בלומברג.

אפשר לראות הדים עכשוויים לכך ברשת שבילי האופניים המתפתחת, בסגירת חלק מברודווי לתנועה ממונעת, ובהתקדמות חפירת קטע חדש של רכבת תחתית.

תל אביב, תל אביב….

אינני יכול להימנע מהשוואות לתל אביב. איפה העיר ואיפה מגמות הפיתוח במתח שבין מוזס לג'ייקובס?

יש סימנים "ג'ייקובסיאניים": מפתחים תחבורה אלטרנטיבית (אופניים יותר מהר, רכבת תחתית יותר לאט, משנים קווי אוטובוסים בנסיון לא ברור לייעל פעולתם). בשיח המקצועי והציבורי יש שינוי מגמה "ג'ייקובסיאני". או שאולי אני רק רוצה לזהות כזה. משום שבמגמות התכנון והפיתוח אני לא חש בשינוי כזה. עדיין מגמות פיתוח התחבורה הן בדגש על תחבורה אישית ממונעת. אמנם לא משטחים שכונות לצורך אוטוסטראדות, אך בהחלט שואפים להעביר אוטוסטראדות בתפרים שבין שכונות (ציר המסילה). מלבד נתיבי איילון יש פיתוח זוחל של אוטוסטראדות תומכות סביב: דרך בגין, יגאל אלון, קפלן, מחלפים ושיקועים קיימים ועתידיים. עושה רושם שלא תש כח הדחף ליצור רשת אוטוסטראדות – והתחושה שבכך ייפתרו בעיות רבות. החזון לפיתוח דרך שלבים מהדהד את כוונות ה- Lower Manhatten Expressway . כל קטע אוטוסטראדה הופך לכאורה את הקטע הבא לחיוני. דרך בגין… דרך יפו / ציר המסילה… רחוב שלבים… וכן הלאה. עבודות שספק אם יפתרו את צרותיהן של נוה צדק, פלורנטין, או יפו.

השוק הסיטונאי הוא דוגמא מסוג אחר. בסך הכל היתה שם רקמת בינוי, היתה טיפולוגיה מוכרת של מרווחי תנועה בין מבנים. מבני השוק (או אחרים המתייחסים לצורתם של אלה) יכלו לתפקד אחרת. אולי המשך טבעי היה "שוק איכרים". הזיכרון העירוני נושא את מושג השוק שם. לא צריך להמציא אותו כפי שמנסים במקומות אחרים. להערכתי, המתחם גדול דיו לתוספת מבני תעסוקה ודיור בכמה פינות מבלי לפגוע במכלול. הזיכרון העירוני היה עוזר ליצירה הטבעית של מקום מיוחד. הון רב ומאמץ מושקעים ביצירת אווירה דומה לזו ב"מתחם גבעון הסמוך", ע"י הטמנת החניון ופיתוח חזיתות מסחריות שיאריכו את אלו המוצלחות שלאורך רחובות החשמונאים, הארבעה וקרליבך. כל זה יכול היה להיעשות באופן אמיתי יותר ובמאמץ קטן יותר במגרשי השוק הסיטונאי. נמל תל אביב מראה שאפשר לעבוד עם הקיים ולפתח אותו- כאן אפשר היה לבחון איך לעשות זאת תוך עירוב שימושים.

סוגיה נוספת שטרם הצלחתי ללמוד מספיק טוב כדי לחוות דעה: האם תכנית צפון מערב העיר ("תכנית 3700" ההולכת ומתאשרת) יוצרת עירוניות של ממש או משכפלת דגם פרברי, מופרד שימושים ותלוי מכוניות פרטיות?

ולשאלות התחבורה, כפי שמסופר על ניו-יורק: מה היה קורה אילו הנתח הנכבד של כספי פיתוח התחבורה, שכיום משמעם בעיקר סלילת כבישים, היה מושקע בפיתוח תחבורה ציבורית? אם לפנטז על אופציות מעבר לאילו שנעשו בניו יורק אך בהלך מחשבה זה: מה היה קורה למשל, אילו תדירות כל האוטובוסים היתה מוכפלת והיו נוסעים בנתיבים ייחודיים בתיאום עם פעולת הרמזורים? מה היה קורה אילו כל (או לפחות חלק) מקווי התחבורה הציבורית היו חינם?

לסיכום

ספר מעניין, לבעלי מקצוע וגם להדיוטות, פעילי ציבור, ואחרים. נותן מבט רחב (אך בפירוש מוטה) על סוגיות עירוניות שרלבנטיות בכל מקום, יחד עם סיפורים ניו-יורקיים אמיתיים. וכידוע ניו יורק יש רק אחת.

האדריכל ורעידת האדמה בתכנון: תערוכה על תמ"א 38

18 ביולי, 2012

ברצוני להמליץ על התערוכה שנפתחה בגלריית בית האדריכל ביפו: "תמ"א 38 : דעות + עבודות".

אפשר לקרוא על התערוכה בבקורת של אסתר זנדברג ב"הארץ ("כששלום הציבור מופקד בידי יזמי נדל"ן" , 12.7.12).

אוצר התערוכה, ידידי ערן טמיר-טאוויל, מספר גם הוא על התערוכה.

טרם ביקרתי בתערוכה, ובכל זאת אמליץ. אני ממליץ ולו רק בזכות הסרט "מבצע נפתלי" (שהכתבה מדברת על הקרנתו, וההזמנה וערן כותבים על הקרנת חלקים ממנו).

אינני יודע אם המוצגים מעניינים או אם הם שווים לכל נפש ולכל מתבונן. אך הסרט ודאי זה וגם זה.

ראיתי את הסרט לפני כמה חודשים בטלביזיה. הסרט מעניין מאוד ופונה לכל, בהחלט לאו דווקא לבעלי מקצוע. הסרט מציג את הפנים האנושיות והתהליכים שמאחורי ריקודי הטנגו רבי המשתתפים סביב אפשרויות השיפוצים והתוספת שפותחת התכנית – דיירים מסוגים שונים, יזמים מסוגים שונים, מתכננים (מסוגים שונים…), עיריה, וכן הלאה – כולם ב"צעד קדימה, צעד אחורה" וסחור-סחור. הסרט חשוב גם לבעלי מקצוע אך לא פחות חשוב לכל מי שעשוי למצוא עצמו כפעיל או סטטיסט ב"סרט" אחר בהפקת תמ"א 38, ולקהל הסקרנים. והרי כל בנין הוא סרט אחר לגמרי. אולי יותר נכון יהיה לאלתר על המשוואה ש"כל הבניינים המאושרים דומים זה לזה, ואילו הבניינים האומללים – אומללים כל אחד על פי דרכו שלו" (הזכויות לטולסטוי). להלכה האדריכל הוא ממובילי מהלכי התוספת והחיזוקים, אך למעשה האדריכל, כבמקרים רבים מדי אחרים, הוא שותף זוטר או כלי עזר לכוחות חזקים יותר, בעיקר המאזן הכספי-יזמי, הפוליטיקה של הבית המשותף,  אגפי ההנדסה ברשויות, ותקנות וחוקים רבים.

עולות שאלות רלבנטיות ומטרידות: האם אפשר להכין תכנית ארצית שמתאימה לכל מקום ("בכפוף לאישור מהנדס העיר…")? האם הצנחת שתיים וחצי קומות (בקרוב) מתאימה לכל בנין, לכל שכונה ולכל עיר? האם יש כאן סיכוי אמיתי להצלת חיים רבים? מה לגבי שיקולי התכנון וההיערכות של הרשות המקומית? ובקטנוניות אדריכלית: מה לגבי הזכות לשנות לחלוטין יצירה אדריכלית (גם אם, כמו חלקים ניכרים מהנוף הבנוי, אינה יצירת מופת)? האם אנו אדריכלים איננו מזנים את עצמנו בחדוות ההתנפלות על עבודות אלו? או שמא להפך- אנו תורמים למהלך חיובי של שיפור הסביבה ואיכות המגורים? האם אפשר היה לתת לתהליכים הטבעיים של תחלופת בניינים מזדקנים בחדשים (המחוייבים מזה כ-30 שנה לעמוד בתקן נגד רעידות אדמה) ליצור במהלך העשורים הקרובים מצב בו הרוב הגדול של הציבור יהיה מוגן יחסית, ולהימנע מהטלטלות ומהמינוף הכלכלי הלא-שיוויוני שמעוררת התמ"א?

אכן סוגיות מרתקות. אני מניח שבתערוכה חלקן נבחנות, בצד אחרות.

ציר ירוק, המרחב הציבורי ללא-ממונעים

7 ביולי, 2012

לאחר הרשימה הקודמת עלי לעדכן.

באותה רשימה קראתי לבוא ולתמוך ב"ציר הירוק של מזרח העיר" בכנס הצגת התכנית שהתקיים בבית בארבור ע"י נציגי העיריה. את הכנס יזמה סגנית ראש העיריה, מיטל להבי, שגם הציגה את התכנית (תוך הפגנת התמצאות יפה בפרטים ובעדכונים) והובילה את הדיון (ביד רמה כמתחייב אך גם ברגישות כראוי). גם כאן הובעו לא מעט התנגדויות וחששות. חלקן בהחלט של נקודות ראויות לתשומת לב ומחשבה ונסיון לשיפור הן בתכניות ובביצוע והן בהמשך חיי הציר (למשל בחיפוש דרכים למניעת מעבר אופנועים בנתיבים אלו). גם התומכים (ועבדכם בינהם) הצליחו להשחיל כמה מילים. לצערי עדיין התמיכה לא היתה נרחבת כראוי להצעת פרוייקט מסוג זה. לדעתי ניכר שהעיריה עושה לשיפור התכנית בהתאם להערות ספציפיות ולחששות וטענות ממוקדות ומקומיות. קיבלתי תחושה ש"שיתוף הציבור" במקרה זה הוא יותר מאשר סיסמא והצגה ריקה.

אחזור על כמה מהנקודות שאני העליתי וגם ארחיב מעט.

ציר תנועה חופשית ביד אליהו

תהיה זו טעות לראות בפרוייקט ציר אופניים. למרות שהאופניים מקבלים את חלק הארי מתשומת הלב. יש כאן מהלך הבא לעזור לשנות הרגלי תנועה וחיים שנדמים כחוקי טבע שאין בלתם. עדיין לא ברור אם דרכי התנועה החלופיות יכולות להביא לשינוי משמעותי (והסוגיה הבעייתית ביותר היא התחבורה הציבורית, אך בה לא אדון כאן). יש נסיון לשינוי תפיסתי לגבי דרכי ההתנהלות היום-יומית במרחב.

ניכר שיש עוד מהלכים שנועדו לשנות את הגישה כלפי תנועה במרחב הציבורי בשימוש מגוון אוכלוסיות קיימות, ומעט גם לשינוי ההרגל (או ההכרח) של היושבים מאחורי ההגה.

למשל, לאחרונה בוצעו הרחבות של המדרכות לאורך שדרות החי"ל בסמוך למעברי חציה.

מעבר חציה סטנדרטי, לא משודרג:

מעבר חציה רגיל

מעבר חציה רגיל

מעבר החציה לאחר הרחבת המדרכות:

הרחבת מדרכות בתחום מעבר החציה

מבט מצד שני. לא בטוח שזה המיקום האידיאלי למתקן איסוף הפלסטיק, אבל ניחא.

המעבר המשופר - מבט מצד שני. לא בטוח שזה המקום האידיאלי למתקן איסוף פלסטיק למחזור, אבל ניחא.

הולכי הרגל החוצים מקבלים עמדת מבט טובה יותר וגבוהה יותר אל הכביש בעודם עומדים בבטחון על מדרכה ולא מציצים מקצה של מכונית חונה. השלטים הכחולים המדגישים את מיקום מעבר החציה בולטים יותר לעיני הנהגים. לנהגים הצרת המיסעה משדרת, אפילו ברמה תת-הכרתית, צורך להאט ולשים לב. השלטים הכחולים, המסמנים את מעבר החציה, ניכרים לעין הרבה יותר טוב. לא ידוע לי על אילוץ כלשהו שדחף לביצוע עבודות אלו והן אינן משולבות בעבודות תשתית אחרות. זה נראה כמהלך יזום לטובת הולכי הרגל. אולי נובע מהקירבה לבית ספר יסודי.

כמו כן, ברחבי יד אליהו הוצבו שלטי הגבלת מהירות מכוניות ל-30 קמ"ש, בהתאם לראייתה כ"אזור מיתון תנועה" (למעט צירים ראשיים). שלטים כאלו הם אמצעי מפוקפק מעט, בעיקר כאשר יש הרגלים קודמים ואין אכיפה, וכן בשל הריבוי הבלתי טבעי של שלטים מורים/מנחים הצצים בסביבה. יותר יעילים, נעימים ופחות סמכותיים ושתלטניים הם אמצעים תכנוניים כמו הצרת המיסעה או הסטת התנועה מצד אחד לצד שני מדי פעם. ה"במפרים", המהמורות היזומות, גם הן אמצעי כזה, אם כי בעייתי מעט מכמה סיבות.

כשילוב של שתי הנקודות שלעיל, אני מקווה שייושמו גם מעברי חציה מוגבהים ומרוצפים, המשנים את מאזן הבעלות על רצועה זו בין הולכי הרגל לבין נוסעי המכוניות:

מעבר חציה מוגבה ומרוצף (המקור)

מעבר חציה מוגבה ומרוצף

מעבר חציה מוגבה ומרוצף

תרשים לביצוע מעבר חציה מוגבה ומרוצף. מתוך "פתרונות תשתית לשיפור בטיחותם של הולכי הרגל בתנאי הארץ"

תרשים למעבר חציה מרוצף ומוגבה. מתוך "פתרונות תשתית לשיפור בטיחותם של הולכי הרגל בתנאי הארץ" (קישור)

אצטט כמה פסקאות מכתבתה של ורד לי ב"הארץ (27.3.12, "מרחב ראוי להולכי הרגל"):

"בעשור האחרון התעורר שיח תכנוני אורבני חדש, שתכליתו להחזיר את הולך הרגל – "אמצעי התחבורה הוותיק והזמין ביותר בעולם" – למרחב הציבורי. ערים כמו לונדון, קופנהגן וברצלונה החלו לעשות שינויים מרחיקי לכת לטובת פיתוח המרחב של הולכי הרגל. כפי שדיווח קירק ג'ונסון ב"ניו יורק טיימס", החלו באחרונה גם תושבי דנוור בארצות הברית לפעול להחזיר לעירם את תרבות ההליכה. אזרחים החלו לייצג את עניינו של הולך הרגל אצל מתכנני הערים ולפעול להעלאת המודעות ליתרונות שבהליכה.

הולך הרגל אמנם נחשב "אמצעי תחבורה" פגיע ואטי (3-5 קמ"ש בממוצע), אבל אינו מזהם, אינו צורך דלק ולא תופס חניה. להליכה יש יתרונות לבריאות, לסביבה, לחברה ולכלכלה.

בישראל רואים עדיין בהולכי הרגל מטרד ומכשול בדרכן של המכוניות. ישראל היא מהמובילות בעולם המערבי בשיעור הולכי הרגל הנפגעים בתאונות. בחברה הישראלית בעלות על כלי רכב ושימוש בו מזוהים עם הצלחה ומעמד חברתי מבוסס, ואילו הליכה ברגל מזוהה עם עוני ונחשלות. על פי ההערכות, כעשירית מהנסיעות העירוניות למרחק של פחות מקילומטר נעשות במכונית הפרטית. עם זאת, התהייה למה הולכי רגל אינם הולכים ברגל מתחילה להזדחל באיחור אופנתי גם לישראל.

חסרה עדיין התבוננות על המרחב מנקודת מבט של הולך הרגל: תחזוקה של רחובות נקיים, מוארים, בעלי מדרכות רחבות, תקינות, מוצלות וחופשיות ממכשולים; פיתוח מדרחוב במרכזי הערים; תכנון מעברי חצייה ורמזורים המקנים עדיפות להולכי הרגל.

הרחוב איננו רק תוואי דרך למכוניות, והולך הרגל אינו "אמצעי תחבורה מיושן"; הוא הפעימה האנושית של העיר, ותנועתו היא הביטוי החזק ביותר לקשר בין הסביבה לקהילה."

לאור זאת נחזור ל"ציר הירוק": הסיפא של הכתבה אולי מסביר את הנסיון של עיריית תל אביב לתת לציר את השם הפלצני-לכאורה "ציר קהילה". חשוב להתייחס לציר כאל "ציר חיים" שכונתי-רובעי ולא כשביל אופניים (כך אמרו גם אחרים). לא פחות מאשר רוכבי אופניים הציר אמור לשמש אחרים שאינם במכוניות, בתווך בטוח, נעים ומוצל: ילדים בדרכם לבתי הספר ולשאר פעילויות, מבוגרים שגוררים עגלה לשוק, מבוגרים יותר שאחרים דוחפים על כסא גלגלים, הורים או אחאים בוגרים עם עגלת פעוט לפניהם – כל אלה טיפוסים שרואים בשכונה לא מעט.

אך צריך לא רק שיהיה נוח ללכת. צריך שיהיה גם לאן ללכת. כלומר יותר דברים בטווח הליכה: יותר אפשרויות לקניות, יותר אפשרויות ל"סידורים" (דואר, רפואה,…), ויותר אפשרויות לעבוד קרוב לבית. לשם כך צריך לאפשר ולעודד פיזור של "דברים" אלה בחרבי העיר כולה, גם בשכונות המשמשות כעת כמעט אך ורק למגורים.

הליכה ורכיבה כהרגל מוקנה

(ולא מגונה…, על אף שאפילו נציגי החוק גם במקומות מתוקנים יחסית לעיתים חושבים אחרת)

לפני כמה שנים, כמעט בגלגול אחר של תכניות האופניים (אופס, שוב המילה הזאת…) בתל אביב, הוכרזו מספר מסלולים ביד אליהו כשבילי אופניים, ונערכה בבית ספר עירוני ט' (ו/או סינגלובסקי, לא בטוח) תכנית לעידוד תלמידים לרכיבה לבתי הספר. מכיוון שהרגלי המבוגר מושפעים מאוד מהרגיל והמקובל לילד, אני מקווה שתכנית מעין זו תשוב ותיושם גם בבתי הספר היסודיים. לא בהכרח לרכיבת אופניים מכיתה א': גם הליכה היא הרגל מצויין, מעודדת לעצמאות, להיכרות עם הסביבה ואנשים ("קהילה" כבר אמרתי?), ומפחיתה את פקקי התנועה והסכנות הנוצרות מהם בפתח בתי הספר מדי בוקר וצהרים.

שמחתי לגלות בעוברי ליד בית ספר רוקח באקראי הגעה רכובה של שני ילדים לבית הספר.

מגיעים לבית הספר עם אופניים

מתקן הקשירה שנאלצו להשתמש בו הוא זה:

מתקן קשירת אופניים

כדי להימנע מהפללה לא אפרט מה קרה לאחר הקשירה: היכן חצו את הכביש ובאיזו מהירות תנועה רגלית…. לא ראיתי עוד זוגות אופניים סביב. מודה שלא חיפשתי. על מה זה מצביע? על כך שכולם גרים כה קרוב שאופניים אינם נחוצים ובאים ברגל? אם כך – נפלא. אך אולי זה מצביע על הבעייתיות שבשימוש בכלי זה. אני מקווה ששיפור התשתיות (שבילים, מתקני קשירה) והצעת האפשרות בתכנית חינוכית יעזרו לשינוי ההרגלים. אותם הרגלים שהועלו על ידי כמה ממתנגדי הציר כסיבה לא לבצעו.

נחזור לצד החינוכי. אפשר לקבל השראה מכמה פרוייקטים וגופים העוסקים בעידוד הליכה ורכיבה:

בארצות הברית- National Center for Safe Routes to School , International Walk to School Month , Walk to School Day & Bike to School Day וגם המרכז הממשלתי למניעת מחלות מצא שחשוב שיתייחס לנושא. גם בבריטניה (כאן), ואפילו באתר ממשלתי בריטי (כאן). גם באוסטרליה יש Walk Safely to School Day .

כתבה קצרה מציגה מחקר המאשר ש"הליכתיות" טובה תורמת לסביבה עירונית טובה ולערכי נדל"ן גבוהים יותר (אך כפי שגם נאמר שם, לא בטוח שערכי נדל"ן גבוהים פועלים לטובת כולם).

ובהקשר של הליכה מקומית ומסחר מקומי, שמחתי למצוא הצדקה להרגל שלי ללכת מדי יום שישי לשוק התקווה, כאשר נבדק ונמצא שהשווקים זולים משמעותית מהסופרמרקטים (הכתבה). להתראות בשוק!

ציר ירוק במזרח העיר – קריאה לתמיכה

8 ביוני, 2012

מזה זמן שבלוג זה השתתק, לאכזבתם הקלה של שלושת קוראיו (נדמה לי שאפרים קישון נהג לעיתים להגיד משהו על שלושת קוראיו בפתח תקווה, או משהו כזה. וראו לאן הוא הגיע….). רק חוסר זמן, לא יותר מכך. אולי מתוך הדחיפות שברשימה זו אחזור להרגל, לא מבטיח.

היום על הפרק: ביום ד' הקרוב, 13.6.2012, בשעה 16:00, מתקיים מפגש להצגת תכניות העיריה לציר ירוק במזרח העיר בפני תושבי האזור. המפגש במתנ"ס בית בארבור, דרך ההגנה 135, תל אביב. אני מעלה את הדברים כאן מתוך קריאה לבוא ולתמוך בקידום ציר זה. לדעתי זהו פרוייקט נפלא שיתרום הרבה לאיכות החיים בשכונה ולתדמית הפנימית והחיצונית שלה.

התמיכה חשובה במיוחד לאחר שבמפגש קודם להצגת הפרוייקט בפני תושבי יד אליהו (בבית ספר רוקח בתחילת אפריל) הפרוייקט קיבל ביקורת שלילית והותקף קשות על ידי תושבים, מרביתם מסיבות זרות ומוזרות. בוודאי שיש בתכניות נקודות לשיפורים והתאמות, אבל רוח התגובה ואופן ההתייחסות היו כל כך שליליים, שאני מרגיש שחייבים לתקן את הרושם ולאזן את התגובות – וזאת במפגש הקרוב.
כמה מילים למי שאינו מכיר את הענין:
כללית העיריה מקדמת תכנון וביצוע של רשת "צירים ירוקים" בעיר. במזרח העיר יש שרשרת של מתחמים ירוקים ומוסדות ציבור אשר הותוותה בתכניות השכונה מראשיתה, אך לא מומשה כציר שלם וממשי. חלקים משמשים למעברים שונים, אך יש גם חסימות ומכשולים שתכנית זו פותחת. מצפון לדרום מדובר על (מספרים מתייחסים לתרשים שלמטה): שדרות ההשכלה (11) – מעבר לרחוב יצחק שדה – רחוב בת ציון (10) – משעול שירה (9) – "גן ההרפתקאות" – בי"ס גיבורי ישראל" – גינה שצפונית ללה-גוארדיה (8) – חורשה בין יפתח ליגור  (7) – בי"ס רוקח (6) – גן גונדה-גולדשטיין על שדרות החי"ל (5) – רחוב צ'רצ'יל – רחוב גבעתי – גן התקווה  (4) (ובעתיד חיבור דרומה עד פארק דרום (1) ). לכל אורך הציר יבוצעו או ישודרגו מעברים להולכי רגל ולאופניים.
על הציר והפוטנציאל הטמון בו ניתן לראות במצגת כאן (שקופיות 14-28), שהועלתה לבלוג של יואב לרמן ב-2008 (וגם ישירות כאן). את המצגת הכנתי לכנס מזרח העיר של הפורום הירוק של קהילת החברה להגנת הטבע.

מבט ציפור על הציר הירוק במזרח תל אביב

פיתוח הציר יכול להיות נכס לשכונה, לאפשר יעילות, בטיחות והנאה בתנועה בלתי ממונעת מכל הסוגים בתווך שקט ומנותק ברובו מקירבת מכוניות. זו תנועה נעימה יותר לכל, נוחה ובטוחה יותר לילדים לבתי ספר ולפעילויות אחר הצהרים, עידוד לתנועה של כולנו ללא מכוניות, ויישום של אלמנט פיתוח מודרני ואופנתי. אם יש טענות על אופן או מידת ההשקעה העירונית – זו הזדמנות להביא הנה ניחוח של עירוניות עכשווית ואטקטיבית וגם קצת "צפונית" במובן החיובי של הביטוי. מדהים אותי שגם כנגד זה עלתה האשמה במפגש הקודם (אחד המשתתפים ממש אמר שזה "מתאים לצפון העיר, לא לנו").
ראו עוד מידע וכמה הדמיות כאן .
ומעט גם כאן (בתגובת הקוראים לכתבה זו אפשר להתרשם מאופי וסגנון הטענות שהועלו נגד הציר בפגישה שהיתה. אציין שחלק מהנאמר בתגובת הקוראת הוא נכון, חלק הוא מוטעה לגמרי, חלק בא מנימת התנגדות אוטומטית, וחלק הוא דיעות שאני חולק עליהן).
הדמיות (שפורסמו בעיתונות בקישורים שלמעלה, לדעתי מתוך התכנית של העיריה:
ציר ירוק – בחורשה דרומית לרחוב לה-גוארדיה

ציר ירוק - רחבת בת-ציון

לסיכום, לא כל מה שהעיריה עושה הוא שלילי – וזו דוגמא לכך. לכן קריאתי לבוא לכנס הקרוב או לתמוך בדרכים אחרות. מקווה שרוח הדברים במפגש הקרוב תהיה חיובית יותר, ובבנין ציון (ותל אביב – יפו) ננוחם.

מחאת הבלוגרים: התיקון לחוק לשון הרע

28 בינואר, 2012

באיחור לא אופנתי אני מצטרף למחאה כנגד נגד מגמת החוקים העלולים להגביל את חופש הביטוי והיצירה. כרגע על הפרק תיקון "חוק לשון הרע".

לא ארחיב ולא אפרט על הנושא עצמו. בין היתר כי עשו זאת מבינים גדולים ממני, כמו יהונתן קלינגר, שוקי גלילי, אבנר פינצ'וק, אורן פרסיקו (המתאר את הדיון בועדת חוקה חוק ומשפט), ועוד.

אולי עכשיו הזמן לומר זאת, כי הרשימה הקודמת שלי בהחלט עלולה לחשוף אותי לתביעה של ענק שוטף-מוחות ודואג לתדמיתו, כך שאולי לא לאורך זמן אוכל להביע דעתי. כפי שנאמר, מי שצריך להיות מודאג מתיקון זה הם בעיקר כותבים קטנים כמוני המשחררים את להגם והגיגיהם לחלל העולם.

בהזדמנות מסוכנת זו אספר לכם שאני משתדל שלא לקנות מוצרים מיהודה ושומרון. בכסף שלי (מה שנשאר אחרי מיסוי כבד המממן בין היתר את התחזוקה היקרה ולדעתי מזיקה של אזורים אלה) אני מעדיף לתמוך ביצרנים אחרים. לא שאני אומר למישהו מה לעשות, אני רק משתף אתכם במשהו מחיי. אני מקווה שזה עדיין מותר, לא קראתי את "האותיות הקטנות" של החוק שנחקק בנושא זה, ואף הוא אינו מקדם את חופש הביטוי ואת זכותו של מיעוט לקדם את דעתו בחברה.

בהקשר לרשימתי שהזכרתי לעיל, על אף הזעזוע שלי מהשלט שבנדון, אני לא מצפה שיקום חבר כנסת משועמם ויציע "חוק איסור קללות ותנועות מגונות". זה לא מהדברים שצריך להסדיר בחוק. בהמשך לכך, לאסור בחוק שימוש בסמלים נאציים אף הוא צעד בלתי ראוי להגבלת חופש הביטוי. זו תגובה לא מידתית. גם אם השימוש בסמלים נאציים הוא טאבו חמור בישראל, הרי הבסיס לכך אינו צריך להיות חוק. אם מישהו שובר את המוסכמה הזו – לא מכך יבוא חורבן על החברה, גם לא על הרגישים שבה. מותר לי לומר זאת, בהיותי צאצא ישיר לנספי שואה…. גם על נושא זה קראו את יהונתן קלינגר.

דגל ישראל הופך אף הוא לסוגיה שנתלים בה בשם הכבוד הלאומי. הדגל בהחלט ראוי לכבוד. אך גם ראוי שפגיעה בסמל זה תהיה בטווח האפשרויות של חופש הביטוי והחופש האמנותי. הנושא הגיע לאחרונה לדיון משפטי. בשלב זה, למיטב הבנתי, השופט לא פסל את התביעה באופן מקדמי כפי שביקש הנתבע, והמשפט ימשיך להתקיים ומן הסתם יטפס בערכאות השונות. נראה כי העובדה שהשופט מחפש בעצמו טענות מקוריות להרחבת הטענה על פגיעה בדגל אינה מבשרת טובות לנתבע. זאת בלי קשר לכך שמעשהו של הנתבע ודיעותיו לחלוטין אינם אהודים עלי. כחברה, אנו צריכים להיות מסוגלים להתמודד ולהכיל מעשה זה, גם אילו היה תופר צלב קרס על הדגל ואז שורף אותו.

האם שום סמל וחפץ אינם קדושים? על כבוד מי צריך לעמוד בחוק ובאכיפה תקיפה? אינני יודע. שווה לחשוב על זה עוד. כרגע חש שצריך קצת פחות לדאוג לכבוד הסמלים, וקצת יותר לדאוג לאנשים ולכבודם, וכן לערכים שמאחורי הסמלים.

יש לזכור: "רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו" (נאום בכנסת, מנחם בגין).

שלט – פשוט מגעיל. לפעמים באמת צריך לעצור בזמן.

16 בינואר, 2012

בשבת נתקלתי בשלט כזה ברחוב אבן גבירול בתל אביב:

שלט: כמה נמוך אפשר לרדת

לא ידעתי איך לפרשו. אפשרויות:

1. האצבע המובלטת היא תוספת של גרפיטאי מוכשר על שלט "רציני". בתור שכזה הייתי נותן לו נקודות על הביצוע.

2. מכיוון שלא ראיתי עוד שלטים כאלה, אולי זו יוזמה פרטית של מישהו שיכול לממן שלט אחד כדי להעלות מנהמת ליבו המוזרה (יש העושים זאת בדרכים אחרות. למשל כותבים בלוג). אם כך – יבושם לו.

היום ראיתי עוד שלט כזה ברחוב לה גוארדיה, והבנתי שהאפשרות השלישית היא הנכונה: זה קמפיין פרסומי אמיתי שנועד להגברת הבטיחות בדרכים ("מלחמה" בתאונות, כפי שאוהבים להסלים כל דבר).

ברור לי שאצטייר כחסר פרופורציות, חסר חוש הומור וצדקני להחריד באומרי שזה פשוט מגעיל. מילא אם זה היה גועל אישי. לא זכורה לי העלאה כל כך בוטה של ביטוי הנחשב גס ומקלל על שלטי חוצות, כלומר לחלק מהשיח במרחב הציבורי (1). תחושתי היא שזה מסוג הדברים שפשוט אינם ראויים להיעשות, מבלי שאפשר לנמק בדיוק את הטענה. אמירה כמו בשלט הופכת לבסיס להמשך העיסוק בתחום – שצריך לרדת לרמות עוד יותר וולגריות. ובכלל, "אם בשלט מותר – למה לי אסור?".

כתמיד מטרידה השאלה: האם בכותבי על כך לא השיג המפרסם את מטרתו?

אם לרדת לרמה קטנונית, אפשר לשאול אם תמרור עצור באמצע הכביש לא עלול לגרום ולו לנהג אחד להתבלבל ולגרום לתאונה. אפילו ממשיכים את העמוד כדי להטעות ככל האפשר!

הטקסט שבשלט אינו כותרת, אך גם אינו משפט בעברית. אין שום סימן פיסוק.

שלטי הפרסום, ההופכים צעקניים ונפוצים יותר ויותר ודאי אינם תורמים ליכולת הנהג להתרכז בנהיגה. הרי כל מטרתם הפוכה: למשוך את תשומת הלב. לכן יש משהו אבסורדי בכך שחברת פרסום ושילוט מעלה קמפיין כזה "לטובת הציבור".

חיפוש בגוגל לפי הטקסט שבשלט מוצא את הסיפור: זו יוזמה של חברת השילוט (שמה מופיע מתחת לשלט, לא מגיע לה אזכור פה). זו ההצעה שזכתה בתחרות שערכו לפרסום על שלטים בנושא תאונות דרכים. המשך חיטוט בקישורים למידע על התחרות הביא להצעה אחרת (שגם הפרטים שלה נראים לי מיותרים פה) שאומרת כך: "לכתוב במודעה 'אמא שלך זונה' זו חציית קו. יש קוים שפשוט לא חוצים. לא חוצים קו הפרדה רצוף". מעניין למה הצעה זו לא זכתה. האם ההומור העצמי של המציע היה יותר מדי עבור חברת השילוט? אולי זו היתה בכלל הצעת מחאה? בכל אופן זה תומך בטענה שהמשך ההידרדרות בוא יבוא.

אגב, זו אותה חברת שילוט שעל נפלאותיה מספר יואב לרמן.

קשה לי להתרשם מהתרומה לציבור כשנעשית בצורה כזו. עכשיו הם יוזמים מסע פרסום בנושא איכות הסביבה. יש לי רעיון להצעה שבטח תזכה: אדם עומד ומשתין על כדור הארץ. אפשר לחבר לשלט צינור מים ולהוסיף ממטרה.

הערות: (1) זה שלא זכור לי לא אומר שלא היה…. היה פעם קמפיין של קורסי הכנה לפסיכומטרי עם הסיסמא "לך תצטיין". אבל שם האזכור היה רק אסוציאטיבי, על אחריות המפרש וגם משעשע.