רקע כללי
(הרוצים רק את ההסבר לכותרת ידלגו נא לסוף הרשימה)
אחד הבלוגים החביבים עלי, בתוכן וברוח, הוא Free-Range Kids .
עוד לא מצאתי תרגום הולם לעברית, ואשמח להצעות. "ילדות חופשית"? "ילדים החוצה!" הדו-משמעי? "ילדי רחוב" המתחכם? כותרת המשנה שם היא בערך "איך לגדל ילדים עצמאיים ובטוחים (מבלי להשתגע מדאגה)". בקצרה, הכותבת (עיתונאית ניו-יורקית ועם משפחה יהודית טובה, אלא מה,) קוראת לשחרר את החבל, למתן את הפיקוח והליווי הצמוד שילדים בימינו מקבלים מהוריהם. ליווי זה חונק, מעכב התפתחות עצמאית, יוצר תלות, ו"מסנדל" גם את ההורים. יש חשיבות לפיתוח שיקול דעת עצמי, יכולת תפקוד והבנת המרחב. יש חשיבות למפגשים ולקשרים חברתיים אקראיים ולהתנסות הכרוכה בכך. אלה לא מתאפשרים כאשר ההורים מקפידים "לרחף" מעל כל הזמן. הביטוי האנגלי, hovering, מדמה ביתר עסיסיות וציוריות את פעולת ההורים כהליקופטר המצוי במעקב מגונן אחר הילדים כל העת. זהו חלק מתהליך החרפה (או אף היסטריה) באשליה החברתית שיש בכל מחיר להגן ולעטוף, ושיש סכנה בכל זר ובכל רגע בו הילד מחוץ לטווח עין (או יד) של הורה. התממשות האיום האולטימטיבי, של חטיפת ילד ו/או ניצולו מינית, הוא אירוע כל כך נדיר- הרבה יותר משאפשר להעלות על הדעת לפי ההתייחסות אליו. הסיכוי הסטטיסטי לקרות שלל האיומים האחרים- אף הוא לרוב שואף לאפס. ההיסטריה מלובה על ידי מציאות-מדומה בתכניות טלביזיה ובדיווחי חדשות היוצרים עיוות של המציאות.
אין כאן קריאה להפקרות לשמה, אלא לאיזון, מידתיות והפעלת הגיון בריא. ברור שאכן יש סכנות, תמיד היו ותמיד יהיו, אבל צריך להתייחס אליהן במידתיות. דרישות הבטחון-לכאורה הולכות וגוברות כל העת, בחסות ההיסטריה. אם להיגרר לקלישאה, סכנת הפגיעה הגדולה ביותר לילדים מבחינה סטטיסטית היא כנראה סכנת תאונת הדרכים בשל הסעתם האינסופית במכוניות. האשליה שעם מספיק תשומת לב אפשר ליצור בטחון אולטימטיבי גוררת למסע אינסופי ומסרס. אני לא רוצה לתת פה קישורים, אבל גם בישראל מתרבים הארגונים, הכללים והחברות העוסקים בנושא בטיחות. יש הרבה דברים חשובים ומוצדקים, אבל עדיין יש לשמור על מידתיות ופרופורציה. האם באמת צריך מדבקות באמבטיה המחליפות צבע כשהמים חמים מדי? סתם הכנסת אצבע (או מרפק, לגירסת המחמירים) כבר לא עובדת?
אשליה מזיקה נוספת היא שתפקיד הרשויות לוודא בטחון מקסימליסטי זה, לוודא שההורים מקפידים בקיומו, ולהעניש בחומרה כל סטיה קלה ממנו. בהתאם, סוגיית משנה שמופיעה תדיר בבלוג היא הסד ההולך ומקשיח של כללים וחוקים מוסדיים המגבילים את שיקול הדעת של מחנכים, מוסדות ופקידים העוסקים בילדים. עקב נוקשות ממסדית הולכת וגוברת בצד חששות מתביעות משפטיות ההגיון הבריא נאלץ להתכופף בפני כללים מחייבים, גם אם לא תמיד סבירים לכל מקרה ספציפי. הכותבת יוצאת גם נגד מגננת יתר זו, שאף היא מגבילה, מסרסת ומובילה לאבסורדים של ממש. גישת הפיקוח והבקרה הממסדיים אולי הנחתה את בית הספר שחילק לתלמידיו מחשבים ניידים ובעזרת תוכנה לבקרה מרחוק על מצלמת המחשב ניסה בסודיות לפקח על התנהגותם בכל עת ובכל מקום.
איך זה קשור לבלוג זה?
לא נראה כל קשר סביר לאדריכל. אז טוב ששאלתם.
ראשית, מסתבר שיש לי גם עוד כמה סטיות בחיים (אם לא מסוכן להשתמש במילה זו לאור החרדות כפי שהוזכרו לעיל).
שנית, יש הקבלה וקשר לאופן תפיסתנו את המרחב הציבורי, כיצד ולמה אמור לשמש, והשאיפה להיותו פתוח ובטוח לכל. חופש התנועה של ילדים, שהוא מרכזי לסוגיה, תלוי בידידותיות וזמינות של מדרכות נוחות להליכה ולשהות, במערכת תחבורה ציבורית נוחה, בעידוד הליכה ורכיבת אופניים לבתי הספר, בהימצאות חנויות במרחק סביר ונגיש מהבית ולא רק במרכזי קניות רחוקים ומוטי-מכוניות, בשטחים ציבוריים פתוחים באמת, ועוד. אורח החיים המגונן והמתכנס מעודד, מלבד סגירות חברתית, את ההתמכרות למכונית ומתחמים סגורים, מבודלים ומאובטחים- ואלה, לתפיסתי, מהלכים מזיקים לעיר ולתושביה. בקיצור- הכל קשור. הנה גם רשימה הקושרת את תפיסת הסביבה, יציאה החוצה, הפרדת שימושים, גישה לאחר, תכנון עירוני, ושאר ירקות
ילדים הם סוג של מוגבלי נגישות, והסביבה צריכה להתייחס לכך. אפשר גם להניח שילדים הגדלים תוך קשר עצמאי לסביבתם המיידית ולאנשים שבה יהיו אזרחים יותר מודעים בבגרותם.
כמובן שאין מדובר על פעוטות, אך כנראה על גיל צעיר יותר משרובנו התרגלנו לחשוב עליו. סיפורה של כותבת הבלוג, Lenore Skenazy (ארשה לעצמי לקרוא לה לינור, למרות שזה לא מדוייק), התחיל לאחר שכתבה על כך שאיפשרה לבנה בן התשע להגיע מחנות במרכז העיר לביתו ברכבת התחתית באופן עצמאי. הסערה שהתלהטה בעקבות הכתבה הבהירה לה שעלתה על משהו.
בפועל, אני כנראה הרבה יותר מאמין מאשר מקיים. אני משתדל, ובינתיים גם ממשיך לקרוא את לינור, להשתכנע וגם להזדעזע מחלק מסיפוריה (דוגמאות בהמשך). אך בהקשר זה אני מציין בגאווה שבני בן ה-12 נסע היום ברכבת לבד, ולא לראשונה (וגם אוטובוסים הוא מכיר מבפנים). היה צריך לקנות כרטיס ולמצוא לבד את הרכבת הנכונה. אני מודה, הסעתי אותו לתחנה, בתירוץ שיש לו הרבה הליכה אחר כך ושלא יתעייף יותר מדי….
האם תיאור המצב האמריקאי על ידי לינור נכון גם לישראל?
לתחושתי המצב פחות קיצוני, אך הכיוון בהחלט מסומן ככזה. יש לא מעט ילדים בישראל היוצאים לרחוב, הולכים לחבריהם, וכחבורות מבלים בחוץ. ההיסטריה היא לא במימדים אמריקאיים, אבל אין ספק שילדינו נמצאים בחוץ פחות, מוסעים יותר וסדר יומם מאורגן יותר (מדי?). הפיקוח והצורך בשליטה הולכים וגוברים. וכמו בדברים רבים, אמריקה כנראה מסמנת לנו את הכיוון. מצד שני, בישראל נוספת החרדה הבטחונית, ואולי עדיין זכרונות אובדן מטראומות לאומיות קודמות. לכן חשוב לשים לב ולא להיתפס לתהליכים אלו.
ומכאן ליוזמה, נשואת רשימה זו:
יוזמה של לינור, שאני מציע לאמץ: יום "קחו את ילדיכם לגינה הציבורית והשאירו אותם לבד" ביום שבת, 22.5. הקריאה היא ואריאציה היתולית למחצה על יום "קחו את הילדים לעבודה", שגם הוא כנראה יותר ממוסד ורלבנטי בארצות הברית.
אמנם גני המשחקים בישראל (לפחות באזורי) הומים בדרך כלל, אך אני בכל זאת חושד שבבתים רבים יושבים ילדים שצריכים לצאת הרבה יותר, להתערות בסביבה ובחברה באופן ספונטני וחופשי יותר מאשר חוגים וביקורי בית מתואמים וממונעים.
לכן אני מביא את הצעתה של לינור, הן כקריאה מעשית לאותו יום, והן כחומר מחשבה להורים ובכלל. נראה לי שצריך להיזהר מן המדרון המוביל לחיים סגורים ומפוחדים ולחוקים אבסורדים.
להלן קטעים מן הרשימה של לינור המציגה את האירוע (ועוד רשימת הסבר). לשם הקיצור השמטתי בעיקר את הפסקאות הנוגעות לחשש מפשעים והתנכלויות, דברים שנראים לי פחות רלבנטיים לנו.
If our goal is to get kids back outside (it is), and playing together (it is), and for parents to relax (it is), and to start creating community again (it sure is!!!), then “Take Our Children to the Park… And Leave Them There Day” is a great first step.
Across the country — what the heck, across the world — parents will converge upon local playgrounds and parks with their school-age kids. They will tell them to have fun, make friends and don’t leave with anyone. Then the parents will wave goodbye and the kids will amuse themselves for whatever amount of time they’ve decided with their folks. An hour. A morning. Or maybe even just half an hour, to get used to the whole thing, which, admittedly, sounds radical. But is it?
Most of us used to play outside in the park, without our parents, without cell phones, … and we survived! Thrived! We cherish the memories! And if you believe the million studies that I’m always publishing here, kids are healthier, happier and better-adjusted if they get to spend some time each day in “free play,” without adults hovering.
So spread the word and be not afraid. Free-Range Kids never says there is no risk in the world, only that the risk is small and worth taking, as it always has been. The trade-off is kids who make up games, who solve problems, who discover nature and get moving (to coin a phrase). Kids who don’t need a screen to entertain them. Playing outside, on their own, is what kids all over the world do. We have forgotten how vital and wonderful it is.
כמובן שבהמשך היו התקפות על היוזמה ועל סכנותיה הרבות (כולל הדעה שהצהרה על יום כזה רק תמשוך לגנים הציבוריים את כל המסוכנים למינהם שיידעו שיש שם ילדים ללא הגנה), עד שגם לינור נאלצה להסביר שצריך להתאים את מידת החופש לכל ילד, לגילו, לסביבה, וכו'. וכאן רשימה על הורה שניסה לברר מה מותר ומה אסור, ולא כל כך הצליח.
אינני רואה חובה למהלך זה של שחרור ילדים לגינה דווקא בשבת המדוברת. עדיין אינני רואה שהדבר הופך לאירוע לאומי בישראל (אני מניח שגם לינור לא באמת מצפה לחגיגות בכל חלקי ארצות הברית, אבל אולי בהפתעה תסומן בזאת תחילת המהפכה….). אני מביא את הדברים כי זו הזדמנות טובה לדבר על זה.
הבטחתי כמה דוגמאות לתהליך איבוד הפרופורציות:
1. מגמה להחתמת הורים על הסרת אחריות משפטית מצד המארחים לפני קיום "מסיבת פיג'מות" (ראו כאן).
2. עוברת אורח עזרה לילד בחצר בית ספר לרדת מעץ עליו טיפס, ליותה אותו לדלת בית הספר, ו…מואשמת בהסגת גבול. ולאף גורם אין סמכות לבטל את התביעה השטותית, כי התקנות מחייבות!
3. שוטרים נוזפים באם שילדיה משחקים ללא מבוגר בחצר הקומפלקס בו הם גרים.
4. אולי המופלא מכולם: אם הננזפת (גם על ידי נציג משטרתי) על כך שבנה רכב (מלווה על ידה) לבית הספר, בניגוד לתקנות בית הספר האוסרות הגעה רגלית או על אופניים.
