ארכיון פוסטים עם התג "תכנון"

שבת הקרובה, 22 במאי- יום "קחו את ילדיכם לגינה הציבורית והשאירו אותם לבד"

יום שבת, 15 במאי, 2010

רקע כללי

(הרוצים רק את ההסבר לכותרת ידלגו נא לסוף הרשימה)

אחד הבלוגים החביבים עלי, בתוכן וברוח, הוא Free-Range Kids .

עוד לא מצאתי תרגום הולם לעברית, ואשמח להצעות. "ילדות חופשית"? "ילדים החוצה!" הדו-משמעי? "ילדי רחוב" המתחכם? כותרת המשנה שם היא בערך "איך לגדל ילדים עצמאיים ובטוחים (מבלי להשתגע מדאגה)". בקצרה, הכותבת (עיתונאית ניו-יורקית ועם משפחה יהודית טובה, אלא מה,) קוראת לשחרר את החבל, למתן את הפיקוח והליווי הצמוד שילדים בימינו מקבלים מהוריהם. ליווי זה חונק, מעכב התפתחות עצמאית, יוצר תלות, ו"מסנדל" גם את ההורים. יש חשיבות לפיתוח שיקול דעת עצמי, יכולת תפקוד והבנת המרחב. יש חשיבות למפגשים ולקשרים חברתיים אקראיים ולהתנסות הכרוכה בכך. אלה לא מתאפשרים כאשר ההורים מקפידים "לרחף" מעל כל הזמן. הביטוי האנגלי, hovering, מדמה ביתר עסיסיות וציוריות את פעולת ההורים כהליקופטר המצוי במעקב מגונן אחר הילדים כל העת. זהו חלק מתהליך החרפה (או אף היסטריה) באשליה החברתית שיש בכל מחיר להגן ולעטוף, ושיש סכנה בכל זר ובכל רגע בו הילד מחוץ לטווח עין (או יד) של הורה. התממשות האיום האולטימטיבי, של חטיפת ילד ו/או ניצולו מינית, הוא אירוע כל כך נדיר- הרבה יותר משאפשר להעלות על הדעת לפי ההתייחסות אליו. הסיכוי הסטטיסטי לקרות שלל האיומים האחרים- אף הוא לרוב שואף לאפס. ההיסטריה מלובה על ידי מציאות-מדומה בתכניות טלביזיה ובדיווחי חדשות היוצרים עיוות של המציאות.

אין כאן קריאה להפקרות לשמה, אלא לאיזון, מידתיות והפעלת הגיון בריא. ברור שאכן יש סכנות, תמיד היו ותמיד יהיו, אבל צריך להתייחס אליהן במידתיות. דרישות הבטחון-לכאורה הולכות וגוברות כל העת, בחסות ההיסטריה. אם להיגרר לקלישאה, סכנת הפגיעה הגדולה ביותר לילדים מבחינה סטטיסטית היא כנראה סכנת תאונת הדרכים בשל הסעתם האינסופית במכוניות. האשליה שעם מספיק תשומת לב אפשר ליצור בטחון אולטימטיבי גוררת למסע אינסופי ומסרס. אני לא רוצה לתת פה קישורים, אבל גם בישראל מתרבים הארגונים, הכללים והחברות העוסקים בנושא בטיחות. יש הרבה דברים חשובים ומוצדקים, אבל עדיין יש לשמור על מידתיות ופרופורציה. האם באמת צריך מדבקות באמבטיה המחליפות צבע כשהמים חמים מדי? סתם הכנסת אצבע (או מרפק, לגירסת המחמירים) כבר לא עובדת?

אשליה מזיקה נוספת היא שתפקיד הרשויות לוודא בטחון מקסימליסטי זה, לוודא שההורים מקפידים בקיומו, ולהעניש בחומרה כל סטיה קלה ממנו. בהתאם, סוגיית משנה שמופיעה תדיר בבלוג היא הסד ההולך ומקשיח של כללים וחוקים מוסדיים המגבילים את שיקול הדעת של מחנכים, מוסדות ופקידים העוסקים בילדים. עקב נוקשות ממסדית הולכת וגוברת בצד חששות מתביעות משפטיות ההגיון הבריא נאלץ להתכופף בפני כללים מחייבים, גם אם לא תמיד סבירים לכל מקרה ספציפי. הכותבת יוצאת גם נגד מגננת יתר זו, שאף היא מגבילה, מסרסת ומובילה לאבסורדים של ממש. גישת הפיקוח והבקרה הממסדיים אולי הנחתה את בית הספר שחילק לתלמידיו מחשבים ניידים ובעזרת תוכנה לבקרה מרחוק על מצלמת המחשב ניסה בסודיות לפקח על התנהגותם בכל עת ובכל מקום.

איך זה קשור לבלוג זה?
לא נראה כל קשר סביר לאדריכל. אז טוב ששאלתם.
ראשית, מסתבר שיש לי גם עוד כמה סטיות בחיים (אם לא מסוכן להשתמש במילה זו לאור החרדות כפי שהוזכרו לעיל).
שנית, יש הקבלה וקשר לאופן תפיסתנו את המרחב הציבורי, כיצד ולמה אמור לשמש, והשאיפה להיותו פתוח ובטוח לכל. חופש התנועה של ילדים, שהוא מרכזי לסוגיה, תלוי בידידותיות וזמינות של מדרכות נוחות להליכה ולשהות, במערכת תחבורה ציבורית נוחה, בעידוד הליכה ורכיבת אופניים לבתי הספר, בהימצאות חנויות במרחק סביר ונגיש מהבית ולא רק במרכזי קניות רחוקים ומוטי-מכוניות, בשטחים ציבוריים פתוחים באמת, ועוד. אורח החיים המגונן והמתכנס מעודד, מלבד סגירות חברתית, את ההתמכרות למכונית ומתחמים סגורים, מבודלים ומאובטחים- ואלה, לתפיסתי, מהלכים מזיקים לעיר ולתושביה. בקיצור- הכל קשור. הנה גם רשימה הקושרת את תפיסת הסביבה, יציאה החוצה, הפרדת שימושים, גישה לאחר, תכנון עירוני, ושאר ירקות

ילדים הם סוג של מוגבלי נגישות, והסביבה צריכה להתייחס לכך. אפשר גם להניח שילדים הגדלים תוך קשר עצמאי לסביבתם המיידית ולאנשים שבה יהיו אזרחים יותר מודעים בבגרותם.

כמובן שאין מדובר על פעוטות, אך כנראה על גיל צעיר יותר משרובנו התרגלנו לחשוב עליו. סיפורה של כותבת הבלוג, Lenore Skenazy (ארשה לעצמי לקרוא לה לינור, למרות שזה לא מדוייק), התחיל לאחר שכתבה על כך שאיפשרה לבנה בן התשע להגיע מחנות במרכז העיר לביתו ברכבת התחתית באופן עצמאי. הסערה שהתלהטה בעקבות הכתבה הבהירה לה שעלתה על משהו.

בפועל, אני כנראה הרבה יותר מאמין מאשר מקיים. אני משתדל, ובינתיים גם ממשיך לקרוא את לינור, להשתכנע וגם להזדעזע מחלק מסיפוריה (דוגמאות בהמשך). אך בהקשר זה אני מציין בגאווה שבני בן ה-12 נסע היום ברכבת לבד, ולא לראשונה (וגם אוטובוסים הוא מכיר מבפנים). היה צריך לקנות כרטיס ולמצוא לבד את הרכבת הנכונה.  אני מודה, הסעתי אותו לתחנה, בתירוץ שיש לו הרבה הליכה אחר כך ושלא יתעייף יותר מדי….

האם תיאור המצב האמריקאי על ידי לינור נכון גם לישראל?

לתחושתי המצב פחות קיצוני, אך הכיוון בהחלט מסומן ככזה. יש לא מעט ילדים בישראל היוצאים לרחוב, הולכים לחבריהם, וכחבורות מבלים בחוץ. ההיסטריה היא לא במימדים אמריקאיים, אבל אין ספק שילדינו נמצאים בחוץ פחות, מוסעים יותר וסדר יומם מאורגן יותר (מדי?). הפיקוח והצורך בשליטה הולכים וגוברים. וכמו בדברים רבים, אמריקה כנראה מסמנת לנו את הכיוון. מצד שני, בישראל נוספת החרדה הבטחונית, ואולי עדיין זכרונות אובדן מטראומות לאומיות קודמות. לכן חשוב לשים לב ולא להיתפס לתהליכים אלו.

ומכאן ליוזמה, נשואת רשימה זו:

יוזמה של לינור, שאני מציע לאמץ: יום "קחו את ילדיכם לגינה הציבורית והשאירו אותם לבד" ביום שבת, 22.5. הקריאה היא ואריאציה היתולית למחצה על יום "קחו את הילדים לעבודה", שגם הוא כנראה יותר ממוסד ורלבנטי בארצות הברית.

אמנם גני המשחקים בישראל (לפחות באזורי) הומים בדרך כלל, אך אני בכל זאת חושד שבבתים רבים יושבים ילדים שצריכים לצאת הרבה יותר, להתערות בסביבה ובחברה באופן ספונטני וחופשי יותר מאשר חוגים וביקורי בית מתואמים וממונעים.

לכן אני מביא את הצעתה של לינור, הן כקריאה מעשית לאותו יום, והן כחומר מחשבה להורים ובכלל. נראה לי שצריך להיזהר מן המדרון המוביל לחיים סגורים ומפוחדים ולחוקים אבסורדים.

להלן קטעים מן הרשימה של לינור המציגה את האירוע (ועוד רשימת הסבר). לשם הקיצור השמטתי בעיקר את הפסקאות הנוגעות לחשש מפשעים והתנכלויות, דברים שנראים לי פחות רלבנטיים לנו.

If our goal is to get kids back outside (it is), and playing together (it is), and for parents to relax (it is), and to start creating community again (it sure is!!!), then “Take Our Children to the Park… And Leave Them There Day” is a great first step.

Across the country — what the heck, across the world — parents will converge upon local playgrounds and parks with their school-age kids. They will tell them to have fun, make friends and don’t leave with anyone. Then the parents will wave goodbye and the kids will amuse themselves for whatever amount of time they’ve decided with their folks. An hour. A morning. Or maybe even just half an hour, to get used to the whole thing, which, admittedly, sounds radical. But is it?

Most of us used to play outside in the park, without our parents, without cell phones, … and we survived! Thrived! We cherish the memories! And if you believe the million studies that I’m always publishing here, kids are healthier, happier and better-adjusted if they get to spend some time each day in “free play,” without adults hovering.

So spread the word and be not afraid. Free-Range Kids never says there is no risk in the world, only that the risk is small and worth taking, as it always has been. The trade-off is kids who make up games, who solve problems, who discover nature and get moving (to coin a phrase). Kids who don’t need a screen to entertain them. Playing outside, on their own, is what kids all over the world do. We have forgotten how vital and wonderful it is.

כמובן שבהמשך היו התקפות על היוזמה ועל סכנותיה הרבות (כולל הדעה שהצהרה על יום כזה רק תמשוך לגנים הציבוריים את כל המסוכנים למינהם שיידעו שיש שם ילדים ללא הגנה), עד שגם לינור נאלצה להסביר שצריך להתאים את מידת החופש לכל ילד, לגילו, לסביבה, וכו'. וכאן רשימה על הורה שניסה לברר מה מותר ומה אסור, ולא כל כך הצליח.

אינני רואה חובה למהלך זה של שחרור ילדים לגינה דווקא בשבת המדוברת. עדיין אינני רואה שהדבר הופך לאירוע לאומי בישראל (אני מניח שגם לינור לא באמת מצפה לחגיגות בכל חלקי ארצות הברית, אבל אולי בהפתעה תסומן בזאת תחילת המהפכה….). אני מביא את הדברים כי זו הזדמנות טובה לדבר על זה.

הבטחתי כמה דוגמאות לתהליך איבוד הפרופורציות:

1. מגמה להחתמת הורים על הסרת אחריות משפטית מצד המארחים לפני קיום "מסיבת פיג'מות" (ראו כאן).

2. עוברת אורח עזרה לילד בחצר בית ספר לרדת מעץ עליו טיפס, ליותה אותו לדלת בית הספר, ו…מואשמת בהסגת גבול. ולאף גורם אין סמכות לבטל את התביעה השטותית, כי התקנות מחייבות!

3. שוטרים נוזפים באם שילדיה משחקים ללא מבוגר בחצר הקומפלקס בו הם גרים.

4. אולי המופלא מכולם: אם הננזפת (גם על ידי נציג משטרתי) על כך שבנה רכב (מלווה על ידה) לבית הספר, בניגוד לתקנות בית הספר האוסרות הגעה רגלית או על אופניים.

"הליכתיות" (Walkability) כערך תכנוני וכהרגל החל מגיל בית הספר היסודי

יום ראשון, 24 בינואר, 2010

על הרעות החולות הנובעות מהשימוש האובססיבי במכוניות כבר נכתב הרבה. על התלות בנפט, על זיהום האויר, על הנגזרת המקובלת של הרחבת כבישים, על הפגיעה הבריאותית של ישיבה נוספת במכונית במקום תנועה, על פספוס הערכים של קשר לסביבה ולשכנים שנמנעים בתנועה בתוך בועת המכונית, ועוד.

השבוע פורסם גם על היתרונות הכספיים-נדל"ניים של אזורים עירוניים בהם קל ונוח ללכת ("שכונות המתאימות להולכי רגל מעלות את ערך הדירה"). אין ספק שתכנון טוב מגדיל את תכונת ה"הליכתיות" של סביבה. אבל צריך שיהיה גם לאן ללכת. שהשירותים הדרושים יהיו זמינים. כלומר, בשפתנו המקצועית, לאפשר "עירוב שימושים". להתיר מרכזים מסחריים קטנים, מבני משרדים נגישים, סוכנויות דואר קטנות ורבות, וכן הלאה. זה חלק מהתכנון האורבני, גם אם חלק נסתר מעין המתבונן רוב הזמן.

גורם אחד שכמעט תמיד נמצא בטווח הליכה הוא בית הספר היסודי. והרגל ההליכה (או התנועה הבלתי ממונעת בכלל, הכולל אופניים) צריך להיקנות החל מגיל מוקדם. הרגל ההסעה לבית הספר הוא רע ומקלקל. כבדברים רבים, עינינו נשואות מערבה, לארצות הברית, שם תרבות המכונית וההסעה מפותחת יותר. אך שם יש מקומות בהם פועלים לשינוי המגמה, כפי שאפרט בהמשך. גם אביב לביא מתייחס לעניין.

מה גישת בתי הספר? האם גם הם תומכים בכך, הצהרתית ו/או מעשית? לאחרונה יש פה ושם הכרה בנושא ואף פעילויות. "יום הליכה לבית הספר", שמקורו ככל הנראה בארצות הברית, מופיע גם בישראל ויש יוזמות מקומיות יפות. ארגון "מגמה ירוקה" מתייחס לנושא במסמך ממצה. וכאן מסמך מפורט יותר, יוזמת מספר גופים, המציע גם שאלונים ופעילויות. כך גם "תחבורה היום ומחר". יש גם פעילות בנושא באירופה.

לפי נתונים אמריקאיים, בשנת 1969 הלכו רגלית לבתי הספר היסודיים 40% מהתלמידים. בשנת 2003 – 13%.

להלן מספר דוגמאות, שוב מארה"ב, באדיבות האתר המאוד חביב עלי, Free-Range Kids , שעיקרו הייחסות שפויה וחופשית יותר בגידול ילדים.

בצד הדוגמאות הטובות, בית ספר שתוכנן וגם פועל למיגור התופעה של פקקי התנועה הנוצרים ממכוניות של הורים כל בוקר וצהרים.

ואמא ש"נפל לה האסימון" וגם עשתה משהו בנושא.

ויש גם האוסרים הגעה עצמית ועצמאית של ילדי בית ספר, עם או בלי קשר למידת הסכנה. ראו בתגובה השלישית לקישור הקודם, או במקרה הביזרי של הסתבכות עם שוטרים (!!!), כפי שקרה לאם שרכבה עם בנה על אופניים לבית הספר. אותו מקום גם אוסר על הליכה לבית הספר, אם כי יש ניצני שינוי ממסדי בזכות אותו "מרי אזרחי" של אם ובנה שבכיתה ז'. ויש האוסרים על רכיבת ילדים שמתחת לכיתה ד'.   יש מקומות שבהם צריך למלא טפסים בשביל הזכות לרכב על אופניים לבית הספר.

לאן אנו הולכים בנושא זה? קודם כל צריך פשוט ללכת.

"הורדת" כיכר דיזינגוף – קריאה למחשבה יצירתית לפני הבולדוזרים

יום חמישי, 3 בדצמבר, 2009

מתגברות הקריאות וההפגנות למען הריסת ככר דיזינגוף הקיימת והשטחתה למתכונת העבר. זה נשמע כל כך נכון, והפך ל"בון-טון" של השיח האורבני. לכן בחשש מסוים אני רוצה לבקש לעצור רגע ולעשות חשיבה יסודית- הפעם לפני קבלת ההחלטה, ולא אחריה. הורדת המפלס לכשעצמה אינה ערובה למקום טוב יותר- וכדאי לדעת קודם לטובת מה מורידים, מה החלופה שתיווצר. הנוסטלגיה לכשעצמה לא תחזיר את הקסם שהיה בככר לפי עדויות הותיקים.

אין ספק שכעת הככר אינה מתפקדת: אינה יפה, אינה מושכת אנשים לשהיה, אינה מתוחזקת יפה (על אף המאמץ), אינה יוצרת חלל של ככר. הכל נכון ומצריך שינוי. אני לא בטוח שהשינוי של השטחה מוחלטת הוא הטוב ביותר. אולי כן. במקרה זה, מכיוון שהשינוי דרסטי ויקר מאוד, כדאי לבדוק את החלופות התכנוניות האפשריות לפני ההחלטה העקרונית. ראוי לגבש את הרצונות והכוונות- וגם להשקיע בתכנון אדריכלי ותחבורתי ראשוני. ואם תכנון כזה נעשה, ראוי לחשוף אותו לכל.

יש גם דברים להגיד בזכות הפרדה (מפלסית או אחרת): המשתמשים הלא-ממונעים, מכל הסוגים, מרגישים בטוחים יותר ולפיכך רגועים ונהנים יותר. אפשר לקוות לפחות רעש וזיהום אויר בקירבת האנשים. אין גם פסול ב"הזרמת התנועה" לכשעצמה. ומכאן לנקודה בעלת השלכות: האם חלק ממסלולי התנועה שבכיכר יכולים להתבטל? אולי נפח התנועה כיום מאפשר גם סגירה של היציאה לפינסקר, למשל? ויש עוד צירופים אפשריים. שאלות אלה, והנגזרות התכנוניות שלהן, צריכות להיבדק לפחות באופן ראשוני כדי לבחון את איכות המרחב שיכול להתקבל.

כאמור יש דברים לומר בזכות ההפרדה, וגם בזכות נקודת מבט מוגבהת לכיכר, גם אם זו חוסמת מבטים ארוכים. לנקודות תצפית יש משיכה משלהן, וכך גם לאזורים המהווים במה. במרחב התל-אביבי השטוח ברובו הגבהה יוצרת מוקד ומקום מיוחד. במקומות רבים יוצרים טופוגרפיה כדי ליצור עניין ונקודות להשקיף מהן. כאן קיבלנו זאת- אולי תוך טעות, אולי בצורה לא מוצלחת. אבל אולי אפשר למנף את המצב ולא להעלימו. אולי אפשר לבנות מפלסי ביניים שיהיו גם אזורי שהייה ועניין- לא המעבר החד-משמעי הקיים היום: מדרכה – מדרגות/רמפה – מפלס עליון.

דווקא קיומו של המשטח המוגבה פותח פתח לאפשרויות תכנוניות מעניינות. לא בהכרח "טבולה רסה" מוביל לתכנון טוב יותר. וזאת מבלי להתייחס לשאלה אם כיוון זה יוביל לפרוייקט זול יותר או יקר יותר. (דוגמא המעסיקה אותי: פארק גלית ביד אליהו הוא פרק מקסים וייחודי. האם לא היה יוצא נשכר ומיוחד יותר אילו השתמשו בחלק מן האלמנטים הבנויים שהיו קודם ב"בריכת גלית"? אני מניח שכן. ויש כמה דוגמאות). אצל רובנו דפוס העליה לככר דיזינגוף הוא הטבוע בנו ומוכר לנו. אולי לא חייבים לאבד אותו. עוד דוגמא שכמובן אינה דומה: גן לונדון שברחוב הירקון (שבאופן פרדוקסלי הפך ל"גן ההעפלה") שמר על מאפייני מסלול הטיפוס והעליה מן החוף אל הרכס (או להיפך- הירידה הזהירה אל החוף) שהיה קיים בו קודם. בעיני זה מאוד מצא חן.

מתבקשת ההשוואה לככר המדינה. אמנם ככר המדינה בסדר גודל שונה, ונפחי התנועה שונים, אבל המאפיינים הגאומטריים הבסיסיים דומים. האם נוח ונעים להגיע ללב הככר? האם נוצר בה מרחב עירוני טוב? האם הדפנות והככר מתייחסים זה לזה? ככר דיזינגוף "סגורה" יותר בגלל שהיא קטנה יותר, על אף שגובה הבניינים בהיקף אינו נמוך בהרבה מזה של ככר המדינה. לככר המדינה יש ערכים של פארק- גדול, פתוח, פה דשא ושם עצים, שבילים. התמונות הנוסטלגיות של ככר דיזינגוף מציגות אופי דומה לזה הנצפה בככר המדינה. האמנם זה מתאים לדיזינגוף של היום והעתיד? לתחושתי בככר דיזינגוף מתבקש משהו עם שונה. אורבני יותר, מבונה יותר, צפוף יותר.

לסיכום, עם כל האהדה ונטיית לבי אחר הקריאות להורדת ככר דיזינגוף, צריך להיות תהליך של בחינת רצונות, אפשרויות וחלופות- ואחריו החלטה. ומן הראוי שבתהליך זה ישתתפו רבים ככל האפשר. בסופו של דבר חייב להיות שינוי, ולא קוסמטי בלבד.