ארכיון פוסטים עם התג "תזה"

אמנות ציבורית מעורבת ומקומית – הדגמות

יום רביעי, 29 בספטמבר, 2010

זו רשימת המשך לרשימה ששאלה "אמנות ציבורית – מה זה ולמה זה טוב?". אם לסכם במשפט אחד, הרשימה הקודמת הציגה את הקו המתפתח של אמנות ציבורית ממעשה אמנות המוצב במקום נגיש, אל מורכבות העשויה לשלב מעורבות קהילתית, אחריות חברתית, פעולות ומעשים (לעומת דגש על חפצים), ארעיות והשתנות, ועוד.

לבקשות הקהל אני מביא להלן כמה דוגמאות מעניינות בשדה האמנות הציבורית. אינני מתיימר להציג תמונה שלמה או עקבית, אלא מקרים של אמנות מעורבת באופן מקורי, אשר מתייחסת למאפייני המקום בדגש על חברה ותרבות – ופעולה איתם בשדה האמנות הציבורית. גם כאן הדברים מתוך התזה (פרטים בסוף הרשימה). למה כל הדוגמאות מארצות הברית? הטייה מחקרית, לשונית ותרבותית, מן הסתם (וגם בשל זמינות מידע באינטרנט). רשימה זו נותרת בגבולות העיצוב הפיזי במרחב הציבורי, ואינה מרחיקה לפעילות ממש (אפשרויות שהוזכרו ברשימה הקודמת) או לתחומי אמנות אחרים המגלים אף הם מעורבות קהילתית.

עד כאן הקדמה והתנצלויות. לעסק:

REPOhistory , ארגון ניו-יורקי של אמנים (ואחרים), מעלה אל המרחב הפיזי-אמנותי היסטוריות אלטרנטיביות וזכרונות מקומיים שלדעתם הם בעלי ערך ציבורי, בעיקר בסוגיות כואבות ובשֵרות אוכלוסיות מיעוטים או קבוצות מקופחות. דרכי הביטוי הסביבתי שלהם מקוריות ויפות, ופעילותם משלבת תמיד את הקהילה.

לדוגמא, בפרוייקט Entering Buttermilk Bottom תועד סיפורה של שכונה שנהרסה במסגרת בינוי מחדש של אזור באטלנטה, ג'ורג'יה. בני השכונה שעדיין גרים בסביבה שותפו. בין היתר נתלו שלטים אינפורמטיביים ואמנותיים על עמודים; סומנו על הקרקע קוי מתאר של בתים ורחובות שנהרסו, עם שמות הרחובות ושמות המשפחות שגרו בבתים; "שלטי כניסה" הוקמו בהיקף השכונה שאיננה. מפגש שנערך הפך למסורת שנתית.

REPOhistory, "Entering Buttermilk Bottom"

פעילות אחרת של הארגון הציגה שלטי מידע וציוני מקומות בניו יורק- אך של סיפורים ואירועים חתרניים או של "קבוצות שוליים". זאת כהשלמה והנגדה לשלטי המידע, ברובם בעלי אופי תיירותי וקונסנזוסיאלי.

REPOhistory , שלטים בניו יורק

שילוט של אמן אחר, ממוצא ילידי, יוצר בלבול מושגי של שם המקום ועברו, ומציין שמות השבטים המקומיים. האמן עושה שינוי טיפולוגי-גרפי בשם העיר או בצורת השלט המוכר-לכאורה, ומעלה שאלות בעלות ונוכחות.:

שלטים בניו יורק 1997, יצירת Hachivi Edgar Heap of Birds

מכאן לצד השני של ארצות הברית- לשכונת Fremont שבעיר סיאטל. לשכונה זו, בעלת הצביון הבוהמייני, וַעד הפעיל בין היתר בהצבת פסלים ובשאר אמנויות במרחב הציבורי. פסל זה, “Waiting for the Intraurban”, הוצב בשנת 1976 על מדרכה שבסמוך לה עבר עד שנות ה-60 קו רכבת פרברית (האמן: Richard Beyer). הפסל מחזיר את המצב היום-יומי של הַמְתנה לרכבת, עם מספר דמויות רגילות.

פסל בהשראת הזכרון המקומי של המתנה לרכבת - שאיננה עוד.

הפסל אהוב מאוד, והפך אמצעי ביטוי עכשווי לגיטימי המשמש מברכות יום הולדת ועד עידוד קבוצת פוטבול או מסרים פוליטיים. כל אחד רשאי להתבטא – ולפרק אחרי כמה ימים. אגב, יש טענה שפני הכלב שבפסל מזכירים פניו של יריבו הפוליטי של ראש ועד השכונה באותו זמן….

"הלבשת הפסל" - יום הולדת שמח!

"הלבשת הפסל" - סתם יום של חורף....

"הלבשת הפסל" - מחאה פוליטית

פסל אחר, הנקרא Brickworker and Ballplayer , מחבר בין העבר של הסביבה כמרכז מִפְעלי-לבֵנים לבין תרבות הבייסבול של ההווה. על חלק מהלבֵנים בפסל מוטבעים שמות משפחות של פועלי המפעלים בעבר. הפסל הוקם לאחר תהליך עיצוב במעורבות התושבים. הפסל נגיש, ניתן לגעת בו, לטפס עליו. מעודד פעילויות נוספות: שימש אתר לביצוע הצגה של חוג הדרמה בתיכון המקומי.

פסל בעיר Cambridge, Mass.

מעניין לעצור ולבחון את התפיסה שביסוד פעילות מועצת האמנות של קיימברידג', מסצ'וסטס, יוזמת הקמת הפסל.

לערים רבות יש מועצות אמנות מסוגים שונים, על כל הקשת הארגונית החל מועדה עירונית ועד ארגון עצמאי. בדוגמא זו ,The Cambridge Arts Council הוא מלכ"ר עצמאי הפועל כזרוע האמנות של העיר. שני תחומי הפעילות המרכזיים הם אמנות ציבורית ואמנות קהילתית. הארגון שותף להפעלת תכנית "אחוז לאמנות", פסטיבלים שונים, תערוכות, פעילויות חוצות, ופעילויות קהילתיות. הארגון מעיד על עצמו:

“The goal of the Public Art Program is to respond to the City's diverse communities. Most of the artworks have indeed been created in active response to the character and history of their particular places. Behind each is a story, often involving artists in complex exchanges with community members. The means of engagement may vary with changing notions of the artist's role in society”.

טקסט נפלא לטעמי, ולמי שעבר ברפרוף – מומלצת קריאה חוזרת.

ארגון ניו-יורקי הנוגע באמנות ומקום הוא placeMATTERS. בין שאר פעילויותיו היתה תחרות לאמנים ליצירות שימושיות במרחב בציבורי, ברוח ערכי הארגון. להלן שתי הצעות החביבות עלי מאוד (שתיהן של  Adam Lubinsky & Gary Stolz).

עיצוב מיוחד של תחנת אוטובוס, במקום בו המתינו בעבר עובדים, בעיקר בשעות לפנות-בוקר אפלות, לעבודה יומית מזדמנת. על הזכוכית חרותים הסיפור וצלליות אנשים, היוצרות בלילה צל דמויות על המדרכה. כך משחזר הצל את חווית ההמתנה בלילה, וכל העומד ומחכה לאוטובוס בהכרח משווה את חווייתו לחוויה ולמצב של אנשים אלה.

"Urban Vessels" , תחנת אוטובוס

בהצעה השניה מגרש משחקים שכונתי מציג על רצפתו את תכנית השכונה כפי שהיתה לפני שנמחקה לטובת בינוי צפוף של בתי דירות.  קוביות עץ גדולות משמשות הן כספסלים והן כאבני משחק שילדים יכולים להזיזן וליצור "מבנים" על גבי מפת השכונה.

“Re-inventing Places” , מגרש משחקים שכונתי

הפרוייקט הבא בקנה מידה אורבני וקהילתי מעט יותר, יוזמת ארגון "Power of Place" שפעל בלוס אנג'לס בשנות ה-80 וה-90. מייסדת הארגון ואחת מראשיו היא Dolores Hayden , שפירסמה ספר מרתק (הטקסט המלא פה אצל גוגל ספרים, אם כי ללא תמונות) ששמו כשם הארגון. הספר סוקר רקע תיאורטי ומעשי, ומביא מספר דוגמאות לפרוייקטים.

הפרוייקט התרכז ב"בלוק" במרכז הישן של העיר, שבתחילת המאה ה-20 היה יפני במובהק ושוקק חיים ומסחר. לאחר גירושם וכליאתם של רוב התושבים בימי מלחמת העולם השניה לא שב לגדולתו, והיום הוא "יפני" רק בחלקו. בשלבי המחקר והכנת הביצוע השתתפו מאות תושבים וכמה ארגונים (חלקם הקשורים לקהילה היפנו-אמריקאית), מחלקת התכנון העירונית, וכמה אמנים.

ביציקת הריצוף במדרכה בהיקף כל הבלוק שולבו אלמנטים גרפיים הקשורים לעברה של הקהילה , ופסים בהם נכתב שֵם העסקים והמשפחות ששכנו בהם (לאחר מחקר היסטורי מקיף).

Remembering Old Little Tokyo, Los Angeles . ארגון Power of Place .

Remembering Old Little Tokyo, Los Angeles

ציורי קיר הם אמצעי פשוט וזול יחסית. הציורים יכולים להיות סתמיים- אך יכולים גם לנקוט עמדה וגישה מקומית ומעורבת. ארגון SPARC שם לו למטרה לקדם ציורי קיר מסוג זה, לרוב עם מעורבות תושבים בהכנתם. הארגון משתמש באמנות ציבורית זו ככלי "לטיפוח הבנה בין-תרבותית וקידום רב-שיח אזרחי". מחוייבותם המוצהרת היא "לשקף את חייהם וענייניהם של אוכלוסיות מגוונות מבחינה אתנית וכלכלית".

SPARC - : קטע מציור קיר על חינוך ותרבויות

ומכאן לציור קיר "אותנטי" יותר. ציור קיר זה, Wall of Respect על קיר בית בדרום שיקגו, הוא אב טיפוס שהשפיע רבות למרות אורך חייו הקצר (1967-1971). צוייר על ידי קבוצת אמנים שהשתייכה ל-“Organization of Black American Culture”, על בנין דו-קומתי באזור מוזנח בשיקגו ב-1967, כקיר מחווה לגיבורי השחורים בתקופת מאבקי השויון וזכויות האזרח. עד לשריפת הבניין ב-1971 עבר הציור שינויים ותוספות בהתאם לסוגיות אקטואליות. לאחר הריסת המבנה נבנה במקום מרכז קהילתי, ועליו יצירת אמנות שהתייחסה לציור. כיום מתכננים להורסו לבניית דיור, ויש דיונים לגבי העברת יצירה זו או אפשרות של  דרך אחרת לציון או שחזור הציור המקורי. אתר אינטרנט יפה מתעד את סיפורו של ציור הקיר ומפתח אפשרויות להתייחסות אליו כיום.

Wall of Respect

הפסיפס הבא נעשה ביוזמת עיריית אוסטין כמוקד לשיקום האזור. אך מאפייניו הם של האמן John Yancey , שקרא ליצירה “Rhapsody”.

יַנסֵי בחר לציין מוטיבים תרבותיים ויום-יומיים של השכונה בציור קיר העשוי משברי אריחים צבעוניים ואורכו כ-17 מטר. הוא חקר עמוקות בארכיון העירוני, עד למידע מן המאה ה-19 ותמונות. השבועות שבילה באתר, בין היתר בבניית הקיר כבסיס לפסיפס, היו גם זמן לשיחות עם עוברים ושבים, החלפת דעות ושמיעת סיפורים מקומיים. בפסיפס מוצגים זקנים וצעירים בני תקופות שונות (גם עכשוויים), מוסדות מקומיים והמוזיקה שאפיינה את האזור. המטרה המרכזית, לדברי האמן, היא לעשות משהו של הקהילה, שאנשים יאמצו אותו:

“When a piece of public art works… they take ownership of it. It becomes their mural on their block in their neighborhood that talks about things that they know and they are interested in. When that dynamic works, it’s great”.

פסיפס קיר באוסטין, טקסס

בנסיון "להאניש" מעבר עילי ענק ולהקל את קבלתו על ידי הסובבים, שולבה פעילות אמנותית-קהילתית במהלך בנייתו – ובתוצאה הבנויה.

התושבים סָביב ושיתופם, בהנחיית האמנית, בעיצוב ובעבודה עצמה. נבחר חומר האַדובֶּה (Adobe), המאפיין את הבניה המסורתית באזור ונוח לפסל בו. המוטיבים הגרפיים בחלקם אומצו מחרסים קדומים שנמצאו בחפירות ליסודות הגשר. התושבים הוזמנו ליצור באדובה, לחרוט (שמות, ציורים) ולהטביע חפצים שלהם בחומר בעודו רך (מפתחות, סמלים, כלים…) וכך ליצור שכבה של "ארכיאולוגיה עתידית".

גשר בפיניקס, אריזונה

האמנית, Marilyn Zwak אומרת:

“Borrowing past ideas to bring into the future, a shared environment reminds residents… that collectively we can make our mark in history.”

בהתחשב בעלויות האדירות של עבודות תחבורה וכבישים, העלות הנוספת של פרוייקט אמנות כמו זה היא שולית לחלוטין. לעומת זאת הערך המוסף שלו כלל אינו שולי.

ולסיום, לא-בדיוק-אבל-בערך (ועל תקן קוריוז), שלט חביב מאוד שהגה נשיא רובע ברוקלין (יהודי, מן הסתם). הוא שיכנע את רשויות התחבורה לשים שלט הנפרד מן היוצאים מהרובע, שבו קהילה יהודית גדולה, בביטוי השבר היידישאי האופייני "!Oy Vey”. לדבריו זהו מאפיין מקומי מובהק המוכר לכל, גם ללא-יהודים. ככל הנראה לאור מחאת האיטלקים, יש גם שלט דומה בדיאלקט אמריקנו-איטלקי.

שלט ליוצאים מברוקלין

כאמור מבוסס על פרק מתוך פרוייקט התזה שלי לתואר שני בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. העבודה קרויה "ביטוי הזהות המקומית בנוף העירוני: ראש העין הותיקה כמקרה לדוגמא". הושלמה בשנת 2006, בהנחיית פרופ"ח איריס ערבות. למען נוחות הקריאה השמטתי מראי מקום, אך ככל שיכולתי הוספתי הפניות אינטרנטיות.

זכרונות מג'דל יבא / ראש העין

יום רביעי, 24 במרץ, 2010

רשימתו של מיכאל יעקובסון על בית דג'ן גורמת לי להוציא לאור סיפור דומה/שונה, שהיה חוויה מיוחדת עבורי.

מיכאל עשה שירות כלשהו (אם אפשר לקרוא לזה כך) ליוצא הכפר בית דג'ן העוסק בתיעוד הכפר ותולדותיו, בעיקר ע"י ראיונות של יוצאיו.

בעבודת התזה שלי לתואר שני, העוסקת בזהות מקומית ובדרכים לביטויה בפועל, עסקתי בין היתר בראש העין. היה לי חשוב למצוא שכבות מגוונות של זכרונות ומאפייני המקום. בעיקר עניינו אותי חיי היום-יום, אופי החיים, הרגלים ומנהגים. בקצרה לגבי העבר הקרוב של האזור: סביב מצודת מגדל צדק כפי שהיא מוכרת היום היה הכפר מג'דל יבא, שנהרס לחלוטין למעט שרידים מעטים בשנת 1948. בתמונה שראיתי (ואינני מוצא כעת) כל הגבעה סביב המבנה המרכזי היתה בנויה בתים-בתים של עשרות רבות ואולי מאות משפחות. צפונה היה ונותר כפר קאסם. בשטחה של ראש העין דהיום הוקם בתחילת שנות ה-40 של המאה העשרים מחנה תחזוקה של חיל האויר הבריטי. על יסוד המבנים הבריטים האלו (שלא מעטים מהם קיימים עד היום והם סיפור מרתק בפני עצמו) הוקמה מעברה זמנית שהפכה לעיר ראש העין. סיפור נוסף הוא של המחצבות הסמוכות, המיועדות אף הן לשימור ולפיתוח נופי.

תמונת מגדל צדק

תמונת מגדל צדק

"קבר שיח" - כמה מאות מטרים מהמבצר

קברים

תמונת מעברת ראש העין, כולל מבנים של המחנה הבריטי (מקור: מאגר התמונות הממשלתי המקוון)

תמונת מעברת ראש העין, כולל מבנים של המחנה הבריטי (מקור: מאגר התמונות הממשלתי המקוון)

המבצר הפך לגן לאומי, כאשר נרטיב המקום הרשמי כמעט ואינו מתייחס לכפר. כאתר גדול, עם תחושת עתיקות ונוף יפה הנשקף, המקום יפה ומרשים. לאחר שעמד שנים רבות עם שלטי אזהרה מהתמוטטות הוא שופץ לאחרונה והוכשר לביקור (במאמר מוסגר: יפה ומומלץ מאוד).

השילוט, כדרכו, מבליע את סיפור הכפר. השלט הותיק כלל אינו מזכיר כפר במקום:

מגדל צדק- שלט ישן

השלטים החדשים והמעוצבים מזכירים ברפרוף כפר:

מגדל צדק - שלט חדש

בהגדלה:

מגדל צדק - שלט חדש (הגדלה)

נוסח הטקסט, "מהמאה ה-16 היה כאן כפר ערבי בשם "מגדל יבא" (מגדל יפו)", מערפל ומרחיק עדותו. נראה לי שבצד השילוט ברחבי האתר, המתייחס לתקופות היסטוריות שונות, אפשר היה גם כאן לפרט מעט יותר.

נחזור לסיפורי:

כאמור, חיפשתי את סיפורי המקום. ראיינתי מן הותיקים והצעירים בראש העין, הגעתי אפילו לחייל בריטי ששירת במקום בשנות ה-40. לרובד הערבי של המקום הגעתי גם כן על ידי פניה בדף הכפר מג'דל יבא ב- PalestineRemebered . נוצר קשר עם חאלד אסאלה (Khaled Essale), מהנדס צעיר יחסית (בשנות הארבעים לחייו) שמשפחתו מהכפר.

אביו היה ילד בעת חורבן הכפר ב-1948. אדמות ראש העין היו הדרך שלהם למעיינות ראס אל עין (מקורות הירקון), חלקן היו מעובדות, חלקן מרעה וחלקן בור. חאלד מתעניין ומנסה לתעד את תולדות משפחתו, המייחלת לשוב למקום. על אף ההקשרים הטעונים, החלה גם כאן התכתבות עניפה וידידותית, בה חאלד הביא מסיפורי משפחתו. לעתים בעקבות שאלותי פנה לאביו או סבתו והשיב תשובות, חלקן כתובות ברוח סיפורי עם. בין היתר שלחתי לו מפה של האזור משנת 1929 עם שמות תוואי-שטח ערביים (בתעתיק אנגלי) וביקשתי שיתרגם וינסה לשאול לגבי מקור השמות. בהתכתבותנו גם נגענו בזהירות בשאלת היחסים בין העמים והדתות (ויצאנו מזה בשלום).  להלן חלק מההתכתבות.

יצירת קשר והצגה עצמית:

NOVEMBER-23-2004:

Dear Itai Horwitz,
I am from Majdal Yaba, Majdal Sadeq as we like to call it, or Migdal Tsedek (Tzedek, Zedek) as others like to call it. My parents and grandparents are still very much alive and kicking. We all look forward to the day we will be back there.
My father used to tell me many stories about Ras Al-Ain. My step grandfather was working in Mulabbas on the road between Majdal Yaba and Ras Al-Ain, his employer was a jew.
My father’s uncle recalls when a small british military plane crashed near his field next to Ras Al-Ain, and how he tried to rescue the pilot in vein.
My grandfather was working in the quarries of Majdal Yaba before he was fired on 1936 at the Histadrut’s insistence (on jewish labor).

תשובתו למפה משנת 1929, ששלחתי לו:

מפה בריטית משנת 1929


November 27, 2004: Ras Al-Ain

Dear Itai,
Thanks for the Map.
I can translate for you the names you circled, but that would be a litteral translation, try to make use of it in your research while I am trying to souce out some more info.
Ard Dhahir – Apparent Land or the land of Dhahir (family name)
Wad al Himar – Valley of the donkey
Turab Ahmad – Sand of Ahmad or the land of Ahmad
Ras ash Shannar – The head of Shannar (type of bird)
Al Jazira al Wasta – The middle island
Rujum Abu Hawas – The ruiens of Abu Hawas or the Abu Hawas pile of sones
Al Qazahiya – The Eye Ball
Wad al Bir – The valley of the Well (Water Well)
Khallat Nasr – The property of Nasr (Family Name)

Lets continue this interesting thing, and see maybe someday we can understand each others better

Regards,  Khaled

December 02, 2004: Re: Ras Al-Ain

Dear Itai,

…As for the translations, you are most welcome. But again as explained, that was a literal translation.
Just like when I translated the Qazahiya as the “Eye Ball’, that could mean it was a raised round plan and looked like an Eyeball with regards to the surrounding areas, or the color of that location was darker or looks like that of an eyeball color, or just a family name who used to live there. You can isolate the first one if you have a topographical map of the place with elevations clearly indicated. The color can be that of the land, or of the crops, or anything.
If you look at the zigzag line from Al-Masatib to Ras ash Shannar to Al Jazira al Wasta, it looks like if there is a valley or an enclave. If the numbers indicated next to the triangles are actually elevations, then this explains the names: Masatib in a high elevation, Ras ash Shannar the head of the valley, and Al Jazira Al Wasta is the middle island (between high elevations).
As for the family names, they could be names or verbs or adverbs or even adjactives. To my knowledge no such families from Majdal Yaba were called as Dhahir (outer, surface) , Habas (jailed, impreson), Shannar (Partridge or disgraceful), Hawas (Mania, madness) or Qazahiya  but again Majdal Yaba was a place where many people lived and worked at for certain periods of time specially in the Quarries (Not seen in the Map). I need to research more into this.

Hope I’ve been of some help,   Khaled

מזכרונות אביו של חאלד, גם משנת 1948 ומביקור במקום ב-1995:

December 11, 2004:

Dear Itai,
This is the first account from my father:
”It was a nice spring season in 1948. Every morning, I used to join my father to look after our land located past Camp Ras El-Ain as we used to call it. We owned a horse; we used to cross the fields stretching from Majdal Yaba to the main street below, then walk along the street till we reach the intersection between that street & the rails past the Camp Ras El-Ain, we take a right turn walking on the rails themselves. Before we reach the rail
station, we would talk a lift turn towards where Ras El-Ain river meets with Al-Auja river (Now called Yarkon River). Our field was a nice field north of the Auja river we call that field Al-Shallaf.
Al-Auja river used to have a crystal clear cold water. My father was a good swimmer, after his day long work, he will try to release some of the days stress and have a swim, I could see him at the bottom of the river swimming like a fish. Sometimes he would cut a piece of an old banana tree for me to use as a floating board. I recall that one day he climbed in a pine tree and dived right into the river staying for a long period of time without making a move to the point that I thought he drowned.
There was a 0.58 Caliber gun in Majdal Yaba, manned by the Iraqi Army, we called it, the Metroluse; I still remember it very well since I used to collect it’s empty shells. This gun was very beneficial where no single Jewish terrorist could come close to our town. The Iraqis used to put big stones at the intersection near the town going north to Kufr Kasem and south to Muzairah.. No single car driver can pass it without having to slowdown and leave his seat to remove the stones. Once he is out of his car, the Netroluse will take care of him.
I was 7 years old when the last RAF Regiment left Camp Ras El-Ain on May 14, 1948. With the Jewish terrorists taking the place from the RAF, they were in a stronger position.
On May 15, 1948 a huge explosion rocked our yard hitting the fig tree just in front of our house. We were informed that the Jewish terrorists are surrounding the town. We were given two options, to stay and die or use the only route going northeast to the nearby small village of Dair Ballout. Our town chief (Mukhtar) choose to leave. He wanted to give room for the army to take care of the Jewish terrorists. We were told that we would stay there for a week or so.
The days and weeks and years and decades passed on, many conferences, and summits held, more promises where broken, more suffering to endure.
I haven’t seen Majdal Yaba again but as a tourist in May 1995. The village is gone, except for the Majdal Tower (Rayyan Family Fortress), a tomb we call Barazeddin, the cemetery and the foundation of few houses. …I told my wife while walking passed Abu Tawfeeq’s house, “I should find the water well where we used to play around” and Wow, here it is, just in front of me, laying there, as we left it, unharmed, and I sat down all the memories started rolling in my mind, everything passed very quickly, oh my God, ya Allah, and I started to cry…”

By Khaled
(on behalf of his father) Husien Matar Al-Sala (Abu Wahid

December 22, 2004: Wad El Bir

Dear Itai,
Between the asphalted road going to Ras El-Ain and the foot trails going North West towards the rail station and during the rainy season, the tip of that triangle – that is the area west of the the main street going to Kufr
Kasem to the North & Muzaira to the South – used to get filled out with rain water.
All the small children from Majdal Yaba, including my father, will go during that time of the year to have a swim on that cold pool of water. There was a small water well as well, it is from this water well the place most properly got it’s name from.
Across that main street to the East, there were some fig trees where children used to pick figs from in their way to and from the school during summer time.

One of our relatives was doing some land farming near this area. She lost her life there after she stipped at a land mine.

Khaled

תיאור העיבוד החקלאי:

January 17, 2005:

The lands stretching north from Majdal Yaba up to Kufr Qasem are owned by people from Majdal Yaba, Dair Ballout & Kafr Ed Diek. These lands were very rich, fertile, and were been cultivated by the Majdal Yaba people. Crops include wheat, corn and malt.
Water was abundant in these lands; it’s enough to dig a shallow well to have sweet water that continues to yield water for ages.
Most of these lands used to have water springs, My grandmother named Al Qazahiya as having a spring that originates there and terminates in the Ras El-Ain river.
People of Majdal Yaba were going every morning to these lands to cultivate them, water them, and to remove the harmful grass from around the crops. Most likely using the trails seen at the map. Some will go walking, others riding a horse, and few have bicycles.
Every land would have a guardhouse. The guard works during the day in the land, and sleeps there to protect the land from human and animal intruders.
During the harvest days, people of Majdal Yaba will join hands. Some will mow the crops, others will transport them to clean locations, a third group will do the separation of the grains from the hay. From morning till
evening, the people of Majdal Yaba would work hard while chanting to do the most before the sunset.
Men and women of Majdal Yaba were good chanters. They had invented a chant for every occasion. During harvest, they would chant morning till evening, women would chant and men would repeat while make dance-like movements in rhythm with their hands movements throwing the hay up and down.
My grandfather used to bring his horse and install the caret on. He transport the crops from fields to location were crops could be processed, dried, stored, or sold.

Khaled

ולסיכום מה? הועלנו במשהו? למישהו?

לא יודע. לחאלד ולי זה היה מרתק. עצם האינטראקציה האנושית, סיפוק יצר הסקרנות והחקרנות האנושי, ומעט התועלת ששנינו הפקנו מכך (אני לכמה תוצרים בתזה, חאלד למחקרו האישי-משפחתי). אולי קצת לצדק היסטורי, מבלי להתייחס לראיית העתיד עליה אנו חלוקים. ההתכתבות נמשכת, בעיקר לפני חגים. חאלד רצה לסייר בארץ, אך נאמר לו שעד גיל חמישים לא יקבל ויזה. אולי ינסה בכל זאת לבקש.