ארכיון פוסטים עם התג "שימור"

כיפה במערומיה

יום שישי, 13 באוגוסט, 2010

לעתים נחשפת האמת שמאחורי תדמית, או אם תרצו – תרמית, מאלו שאנו האדריכלים מנפקים מדי פעם.

הקדמה: הקשת הינה צורת בניה שאיפשרה מימים קדומים לגשר על פני מרווחים, ליצור פתחים ומפתחים כאשר לא היה מעשי לעשות זאת בדרכים אחרות. אבנים לגישור המפתח לא היו מעשיות מעל גודל מסויים. קורות עץ, אם היו בנמצא, לא תמיד יכלו לשאת בעומס הבניה שמעל. הקשת העבירה את הכוחות לצדדים ולמטה, לעמודים ולקירות העבים (או הקירות הניצבים שנבנו לקבלת הכוחות האופקיים). קשת קדמונית ייחודית הנמצאת למרבה הגאווה בישראל מועמדת אפילו להכרזה כאתר מורשת עולמי (השבוע שמעתי ברדיו שהבקשה נדחתה שוב בשל טענות סוריות לבעלות על תל דן).

הכיפה לקחה גישה הנדסית זו צעד אחד הלאה- מן הקיר (החד-מימדי למעשה) אל המרחב. במאה האחרונה (פחות או יותר) לעתים רחוקות משמשת הקשת או הכיפה כאלמנט קונסטרוקטיבי אמיתי- הבטון או המתכת עובדים אחרת. אך פעמים רבות עדיין משתמשים בצורות אלו כאלמנט דקורטיבי, הנושא גם משמעויות תרבותיות כאלו ואחרות.

כך נעשה גם ב"תל אביב הקטנה", כאשר כיפה קטנה וחביבה מקשטת בניינים אקלקטיים כגון זה ברחוב אלנבי 118:

אלנבי 118 תל אביב

אין במפתחים אלה כל צורך לא בקשת ולא בכיפה, ודאי לא בבניין שנבנה בבטון מזויין. אך החזות ביקשה זאת. בבניין זוויתי זה ההתייחסות לפינת הרחובות מעוגלת בכל צורה אפשרית, לטעמי אפילו מוגזמת כאשר זה מגיע למרפסת הזיזית. אבל אותו ביתן-חצר שהונחת על הגג נחמד ויוצר מוקד ויזואלי נאה. (אני תמה היכן הנסיכה-להצלה אמורה לעמוד: על המרפסת או על דמוי-הצריח?)

והנה, למרימים עינהם מהמדרכות ומחלונות הראווה, מתגלה הפרקטיקה שמאחורי הכיפה בבניין אחר ומוזנח באזור נחלת בנימין (דומני שברחוב מוהליבר):

בניין ברחוב מוהליבר

ובמבט מתקרב:

כיפה - תקריב

היום קוראים לזה "בניה קלה": פסי עץ דקים, גמישים מספיק לכיפוף סביב הכיפה, מוסמרו אל שלד כיפתי שאותו אין רואים אך עשוי כנראה גם הוא מלוחות עץ. אם לא ייעשה עם הבית חסד של שימור, מן הסתם בעוד אי-אילו שנים יירקבו ויתפוררו פסי העץ הדקים ונוכל לראות גם את השלד. על פסי העץ יש אריחים מעויינים בנראים כעבודת קרמיקה, עם פסים רוכבים רדיאליים לחיזוק ולחיקוי אבן. על אף שעברו ודאי את גיל השבעים, אלו שנותרו עדיין בוהקים ונקיים גם בתנאים התל אביביים שאינם קלים.

ניתן לראות דרך החלון שגם התקרה היא מפסי עץ דומים. מן הסתם היו אלה מטוייחים ("תקרת רביץ" של אז) בטיח שהתפורר ונפל.

זהו. אין פואנטה. סתם התבוננות ומחשבות…..

שימור מבנים, מה משמרים – ושכונת יד אליהו

יום חמישי, 29 באפריל, 2010

באירוע "בתים מבפנים 2010" (בסוף שבוע הבא, 7-8/5, מומלץ בחום!) אני שותף זוטר לארגון סיור ביד אליהו. כמוגדר באתר "בתים מבפנים" בתיאור הסיור (סיור מספר 101, יום שישי, שעה 9:00, מפגש ע"י בית השריון, לוחמי גליפולי 51):

"יד אליהו היא שכונת המגורים הגדולה בעיר ומהווה מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות של המאה ה-20. הסיור – בהנחיית האדריכלים אודי כרמלי מצוות תכנון מזרח, דורון מינין ממחלקת שימור מבנים בעיריית תל אביב-יפו ודני לזר עורך תוכנית המדיניות ליד אליהו – יציג את גישות התכנון החדשות ליד אליהו הנבחנות בימים אלה ומבוססות על שימור מרקמִי וקהילתי ככלי לפיתוח מבוקר. בסיור ישולבו מפגשים עם ותיקי השכונה ויוצגו מגמות התכנון של אגף התכנון העירוני לעתיד השכונה."

הרעיון לשלב איש שימור היה של אודי כרמלי, אדריכל וחבר צוות תכנון מזרח במינהל ההנדסה. גם אני סקרן לשמוע את התייחסותו של דורון מינין לנושא, כבעל מקצוע וכאיש העיריה. הבחירה מה לשמר ומאילו סיבות כלל אינה טריביאלית. יש לה השלכות כבדות כאשר מתווספות לה משמעויות כלכליות, אם של פגיעה בזכויות בניה לצורך השימור, אם בעליית ערך כתוצאה של שימור, ואם באפשרות של השקעה ציבורית לטובת השימור (התיאורטית למדי, לצערנו, למעט ועד להכרזת משרד ראש הממשלה על תכנית מקיפה לשימור "תשתיות מורשת לאומית", מוחשיות ובלתי-מוחשיות).

קצת על שימור

שימור הוא גם בחירה של הסיפור, הנרטיב הנבחר להצגה ולקידוש מסוים על ידי החברה. ככזה השימור הוא בעל השלכות על דמות החברה בעיני עצמה ובעיני אחרים – ובהתייחסות לעתיד. מכיוון שלא מעשי לשמר הכל צריך להיות סדר עדיפויות וצריכות להיעשות בחירות כואבות.

וכאן עולות שאלות מכמה כיוונים:

האם משמרים את היפה? את יוצא הדופן? את הישן ביותר? את הנושא סיפור מיוחד? אישיות מיוחדת?

"בית הפגודה", רחוב נחמני, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

בית דוד בן גוריון, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת" ביד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת", יד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

האם משמרים את בתי החלוצים? את בתי פקידי הברון? את בתי הבאר הערביים? את הבית בו נרצח יוסף חיים ברנר? את בתי אחוזת בית – או בתי נוה צדק? את בית דיזינגוף – ו/או את בית עקיבא וייס? את בית אליהו גולומב – ו/או את הבית בו נורה "יאיר"? ומה עם בתי מלאכה? בתי חרושת? בתי תמחוי? משרדים ומוסדות קהילתיים? בתי כנסת שכונתיים? האם "מעונות עובדים" ראויים לשימור בגלל ערכיהם האורבניים-אדריכליים, או בגלל שיקוף חיי מעמד הביניים של תקופתו? ואם כך- האם סתם "בתי רכבת", צריפי מעברות וכדומה ראויים גם לשימור כמשקפי זמן ומקום, גם אם לא תוכננו על ידי אדריכל מפורסם?

כיצד מתרגמים ומפרשים בפועל את המקום הפיזי בהתייחס לסיפורו (ואולי יותר מדוייק- סיפוריו, סיפורי מכלול האנשים והתקופות הנוגעים למקום)? בכך אגע ברשימה נפרדת, שתציג למה צריך וכיצד אפשר להציג את "הסיפור" ולא ליצור מבנים משוחזרים כחפצים יפים בלבד.

מהו היחס הנכון בין הסיבות לבחירת אתר לשימור- בין הפיזי-מבני-אסתטי לבין התרבותי-חברתי? במהלך תהליך ניפוי ובחירה ראוי לקבוע קריטריונים בנסיון להערכות מבוססות, גם אם אין אפשרות לאובייקטיביות מדעית חד משמעית. ערכתי השוואה בין הקריטריונים לשימור של עיריית תל אביב לבין אלו של עיריית סיאטל שבארצות הברית:

טבלת השוואה בין קריטריונים לשימור - תל אביב וסיאטל

הצבועים בגוון זהה דומים בתוכנם, גם אם לא זהים. ניתן לראות את המשקל הנכבד בתל אביב לערכים מבניים, לעומת הדגש בסיאטל על קריטריונים תרבותיים-חברתיים (ובזה נכלל היסטורי). אני חושב שבתחום זה אנו בישראל צריכים להתקדם לכיוון החברתי-תרבותי. יש סימנים מעודדים לכך, למשל בהתרחבות ההתייחסות למוגדרים כ"נופי מורשת תרבותית" כמושא לחשיבה על שימור. כמו כן, אני מצדד בגישתו של הרברט גנץ, המוצגת בסיפור הבא, לגבי הראוי והחשוב לשימור:

ויכוח נוקב התנהל מעל דפי הניו יורק טיימס ב-1975. הסוציולוג האורבני הרברט גנץ (Herbert J. Gans) תקף את "הועדה לשימור אתרים" בטענה שהם מעוותים את ההיסטוריה בכך שמייעדים לשימור בעיקר אחוזות עשירים ומבנים בתכנון ארכיטקטים מפורסמים, תוך דאגה רק לרובד דק ואליטיסטי של העבר הבנוי. המשמעות, לדבריו, היא גם זילות ההווה והבינוי הפשוט. ענתה לו Ada Louise Huxtable, מבקרת האדריכלות המכובדת של העיתון. הקסטבל טענה שמצויינות אסתטית ואורבנית אכן תלויה בכסף ובכשרון המעצבים הגדולים, ויוצרת ערכים תרבותיים נשגבים, שהם מרכזיים לשימור. לדבריה גישתו של גנץ מעוותת. גנץ ענה ששימור הוא מעשה ציבורי, וככזה צריך לתת מענה לַעבָר של כל האזרחים. גנץ סָפַר והוכיח חוסר איזון בולט בין סוגי האתרים שהוכרזו לשימור. ( הסיפור מובא בספר המרתק "The Power of Place", של Dolores Hayden )

ויכוח זה, בצורות שונות, חי ובועט גם כיום (דוגמא לקונפליקט עכשווי כזה- כאן ). עם זאת, ברור כי המגמה השתנתה- יש יותר התייחסות לסביבות יום-יומיות המייצגות דפוסי חיים מגוונים. ארגון ניו-יורקי העוסק בשימור אומר בהקדמה לדו"ח שלו לשנת 2001:

.Yet, perhaps now more then ever, the Landmarks Conservancy is also aware of the bits of history and the personal memories and meanings that exist within every piece of the built environment

נחזור ליד אליהו:

גישתו של הרברט גנץ, שהוצגה לעיל, פותחת כיוונים לחשיבה על בתי יד אליהו כאתר אפשרי לשימור.

כהגדרתו של אודי כרמלי יד אליהו היא "מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות". מודרניזם זה הוא אבן יסוד של תכנון המדינה, מאפיין של חלקים נרחבים ממנה, היה ועודנו סביבת החיים של מרבית תושביה. אם כך – ראוי לשימור? כיצד? כמה? ואיך? האם ניתן לעשות זאת ללא הערך הכלכלי המוסף הנוצר מהצמדת המושגים "באוהאוס" ו"עיר לבנה"? כיצד משפיעים ערכי הקרקע של המקום? וכיצד יתקבל הרעיון על ידי בעלי דירות? האם ייראה להם מופרך מיסודו ו/או פוגע בהם? אולי כהערכה לסביבתם וכגורם חיובי?

הרקמה החברתית של יד אליהו כבריאה וחזקה ביסודה. כמסקנה מכך, זה מקום שבכללו אינו מתאים לפתרונות קיצוניים של שינויים פיזיים, קרי "פינוי-בינוי". מה המשמעויות של עידוד האוכלוסיה והחברה הקיימים? האם יש לכך נגיעה לסיוגיות של שימור פיזי? האם שימור פיזי כלשהו יתמוך בכך- או יפגע במילוי צרכי האוכלוסיה הזו על ידי פיתוח ובניה מתבקשים?

אני מקווה שהסיור יעזור לליבון השאלות הרבות והפתוחות שלעיל.

"עמודים עם כובעים": מה הם מספרים?

יום רביעי, 27 בינואר, 2010

עמודים בכפר שלם- מבט כללי 2

אספר על כמה עמודים שזכיתי להכיר (למרות שבספר ילדים כלשהו נכתב "אל תדבר עם קיר שאתה לא מכיר"). בדגש מסוים על ה"כובע" שעל ראשם. לא מצאתי מינוח מקצועי של ממש לאותם "כובעים" שיוצגו בהמשך. הביטוי הרומאי-אנגלי לסיומת העליונה של עמוד, בצורתה הפשוטה, טרום הכותרות המעוטרות,היא כנראה abacus (ראו הסבר ואיור). אינני ארכיאולוג או מומחה במחקר לשימור, אך ארשה לעצמי להוסיף כמה השערות ואבחנות.

כשעשיתי מחקר על ראש העין הותיקה, סיפרו לי שנותרו עוד כמה מעמודי הגדר של מחנה הצבא הבריטי שהיה במקום עד לפני 60 שנה (נותרו גם לא מעט מבנים, אבל זה סיפור אחר ומרתק בפני עצמו).

במו עיני זכיתי לראות רק עמוד אחד. היה משהו מוזר וייחודי בעמוד גדר שנשאר עומד 60 שנה, שריד לקו דמיוני שמזמן איננו, ומשרת כעת קו דמיוני/מוחשי אחר, מכיוון שעומד בפינת חצר.

מעניין לראות את סוגי גדרות-העניים שהוצמדו לו משך השנים: מכיוון אחד "מיטות סוכנות" מברזל המחלידות לאיטן; מכיוון שני חומה נמוכה של בלוקים וקורת בטון סמלית- כמובן לא מטוייחים; ומכיוון שלישי גדר רשת ירקרקה.

גם בעמוד זה ניכרת שאלת הגמר של הדופן העליונה: האם עמוד יכול פתאום להיגמר, סתם כך? השאלה גם אדריכלית-מושגית, וגם פרקטית: מים ייכנסו אל המישקים והתפוררות העמוד תוחש. כאן הפתרון פשוט, ואולי הוא רק פתרון טכני, בכיפת בטון שטוחה.

גם אם אינו בכיוון העיצוב היווני לדורותיו לכותרות עמודים, יש פתרון נפוץ ונאה בדמות פירמידות קטנות ושטוחות יחסית.

עמוד אחד, שאימץ מהלך בכיוון זה (אך עם "כובע" מכובד, כמעט תרבוש תורכי), מסקרן אותי כבר זמן מה. אני חולף לידו תדיר. נמצא בתל אביב, על דרך לוד (היום רחוב לח"י), בחזית בית מספר 63, פינת רחוב בועז (רמז לא מודע לבועז ויכין, עמודי המקדש?).

עמוד בפינת דרך לוד (דרך לח"י) 63, תל אביב

מבט מזרחה

מבט מערבה

העמוד עצמו נראה כשריד מתוך זוג. לפי מיקום הציר בדופן המערבית, המעבר היה בכיוון צפון-דרום.


לפי הבליטה למרגלות העמוד בפינתו הדרום-מערבית השער נפתח צפונה (דרומה לא יכול מכיוון שהיה נתקל בבליטה זו). מה ייעוד הבליטה? אולי למנוע מעגלות לנסוע קרוב מדי לעמוד ולפגוע בעמוד או בכנף השער.
הבליטה לכיוון מזרח (ראו לעיל, בתמונת המבט מערבה) נראית כאומנה, או תמיכה (תמיכה דואה, למי שזוכר מאדריכלות הקתדרלות הגותיות). תמיכה זו נועדה כנראה לאזן את המשיכה של כנף השער בכיוון הנגדי.

זוג אחר, שנותר על תילו, מצאתי בכפר שלם, בסמוך לחלקו המערבי של רחוב מח"ל. המבנה הסמוך הוא בית כנסת, בנוי טלאי על גבי אלתור על גבי תוספת וראוי לתיעוד נפרד.

עמודים בכפר שלם - מבט כללי 1

עמודים בכפר שלם- מבט כללי 2

זוג זה בעל מבנה "אובליסקי" יותר, נראה שכולו יצוק (ברזל נחשף בפינה אחת) וה"כובע", פירמידלי בלבד, עשוי טיח ו/או כחלק מהיציקה. לא אלמנט נפרד.

גם כאן יש את התמיכות בכיוון המנוגד לכנף השער. והנה צירי השער. ציר עליון:

והציר התחתון:

מפתן השער נראה גם הוא יצוק ומחבר בין העמודים. בתוכו עובר צינור בטון. המפתן שבור מעט באזור מעבר הצינור. לא ברור אם המפתן נשבר בכוונה כדי להעביר את הצינור כמעשה מאוחר, או ששולב ביציקה המקורית ונשבר בהמשך בהיות מעבר הצינור נקודת תורפה.

במרחק כמה מטרים מול השערים נחשף קצהו השבור של קיר, בנוי גב בטון ובלוקים המכילים שברי צדפים.

עד כה ראינו עמוד אחד בריטי בוודאות, ושני מקרים ערביים, ככל הנראה. להלן "עמודים עבריים" למהדרין, בלב תל אביב הקטנה (קרדיט לדובה פרימרמן):

בחזית התמונה רואים בבירור עמודים עם "כובע" בלב שדרות רוטשילד יש גם עיבוד בטיח של מסגרת בכל פאה. יש לי זיכרון עמום שיש משהו דומה בכניסה לגן מאיר מכיוון רחוב טשרניחובסקי. טרם הספקתי לבדוק זאת. ואולי זה רק דגם גדר המתכת שנראה מוכר כי הוא עדיין נפוץ מאוד.

וחברת "אקרשטיין" עדיין מציעה היום דגמים בסגנון דומה, המיוחס דווקא למושבות הראשונות:

בראשון לציון אכן ניתן לראותם בפיתוח דרכים. כנראה דגם "היקב" שלעיל:

ובצורה שונה, אך גם עכשווית, ברחוב הראשי ההיסטורי של העיר:

ובחזרה לתל אביב, שורת עמודים קצרה שראיתי בחטף בתוואי המסילה, בחצותו את רחוב הרצל. מקווה להחליפן בקרוב את התמונות בטובות יותר).

בפוסט הבא, אי"ה, פירוט נרחב לגבי העמודים שלהלן, שתמונתם מובאת כמתאבן: