ארכיון פוסטים עם התג "שיכון ציבורי"

"שיכונים מבפנים" תערוכה אדריכלית-חברתית

יום שני, 2 בינואר, 2012

ביקרתי בפתיחת התערוכה "שיכונים מבפנים" בגלריה בבית האדריכל ביפו. התערוכה פתוחה משך כחודש וננעלת עם "ערב עיון" שעשוי גם הוא להיות מרתק.

הזמנה לתערוכה. הקליקו להגדלה.

נמשכתי לשם מכמה סיבות:

1. חשוב לעסוק ולהעמיק בהבנת השיכונים, וגם כאן יש לי כמה סיבות:

  • הם מהווים נתח נכבד מאוד מהנוף העירוני הישראלי;
  • יש לאנשים (ולאדריכלים) יחסי אהבה-שנאה עם צורת בינוי זו;
  • גוברת ההכרה שיש צורך בסיבוב נוסף של טיפול במבנים אלו, אם כדי להשאירם בחיים ומתפקדים, אם כדי להתאימם לעת הזו ולעתיד, ואם כדי להיפטר מהם (וייתכן ש"כל התשובות נכונות", תלוי בנשוא ובסיטואציה). לשם כך יש להעמיק את ההיכרות ככל האפשר, ובדגש דווקא על מאפייני אנשים וחברה ולא רק המאפיינים הפיזיים שאדריכל מורגל להתבונן בהם.

2. יש עוד הרבה מה ללמוד ולחקור לגבי השיכונים. אם מבחינה ציבורית-מינהלית לגבי "השיכון הציבורי" שחוזר ועולה כרצוי, אם לגבי המהלכים החברתיים-סוציולוגיים שחלו בהם ואיתם (וכאן התערוכה הזו נוגעת), ואם לגבי ערכם ומעמדם האדריכלי: מצד אחד נתפסים כדומים זה לזה וחוזרים על עצמם כרקע עירוני משמים ועלוב, מצד שני טובי האדריכלים בתקופתם תכננו שיכונים, יש הרבה טיפוסים ולא מעט המצאות ופיתוחים מעניינים מאוד.

3. הסיפורים לכשעצמם מרתקים וקושרים כמה תחומי הסתכלות ומחקר.

4. אני חי ביד-אליהו, מעוז שיכונים משמעותי.

5. אני מכיר אישית ומוקיר את הדס שדר ואת ערן טמיר-טאויל, מאוצרי התערוכה.

התערוכה מציגה את ההתאמות בשימוש ובמבנה הדירות שנעשו לאורך העשורים, עם ההשתנות בתאים המשפחתיים. יש בכך להעיד על אופי, על יכולת, ועל ההסתגלות לסביבה שתוכננה ונבנתה לפי תפיסה תרבותית וחברתית מוגדרת וקפדנית – זו של המתכננים המודרניסטים.

קופסאות-קופסאות. מה קורה בתוכן?

התערוכה קטנה. הן בשטחה והן במספר העבודות. אך כל עבודה מעידה על העמקה ורצינות. מומלץ לעיין גם בחוברות המסכמות. על ידי בחינת החלוקות והעמדת הריהוט בדירות מנסים להגיע להבנות לגבי המהלכים החברתיים והפסיכולוגיים שחוו המשפחות בדירות אלו.

במוצהר התמקדו העבודות בפן הפיזי-מבני (כולל ריהוט) ובאופן השימוש, יחד עם הסיפור האישי והמשפחתי. מבחינתי היה מעניין להעמיק יותר גם בהתייחסות לפן הסימבולי שבעיצוב הדירות – התמונות, חפצי הנוי, הבחירת של הדברים הנמצאים מול העיניים ומשקפים את העולם הפנימי. אין זו אומר שיש התעלמות בתערוכה מדברים אלו.

ברובד אחר, אני חושב שיש בתערוכה כזו ערך רב הן לסטודנטים והן ל"נחקרים", שכמה מהם הגיעו לפתיחת התערוכה. זאת מתוך נסיון אישי בחוויה דומה (שעליה אספר בהזדמנות אחרת).

לסטודנטים הן הקורס והמטלה והן התערוכה הם סוג של התחככות בעולם האמיתי שמחוץ לטכניון ובאנשים אמיתיים. זה שונה מהותית מתכנון בבועה של הסטודיו, גם אם התכנון בסטודיו הוא לגבי אתר ספציפי ולגבי משתמש ספציפי. על אף שלא נדרשו לתכנן בקורס זה, אני בטוח שההבנה העמוקה אליה הגיעו לגבי צרכים, רצונות ויכולות של אנשים ישפיעו על חשיבתם כארכיטקטים יותר מרוב קורסי התכנון שיעשו. וזאת בהטיה אנושית, להבדיל מההטיה הדיגיטלית-להטוטנית שמרשימה כל כך בקורסי התכנון.

לגבי ה"נחקרים", נראה לי שהרגישו שמישהו מתעניין בהם באמת. ניתן כבוד אמיתי להם ולמעשיהם.

התהליכים והדירות שבתערוכה מציגים אלטרנטיבות. הן מדגימות אלטרנטיבות שנדחו, בהיותן מגוונות תרבותית. למעשה אלטרנטיבות שאף נחשבו בחלקן נחותות ודחויות בשעתו. ולא שיש בהכרח לחפש אשמה – המתכננים והמנהלים עשו לשיטתם את הטוב ביותר שידעו לעשות. ולא שהתקדמנו מהותית: לראייתי תכנון הדירות היום (על ידי השוק הפרטי) בסופו של דבר הוא בשטנץ אחיד למדי, גם אם הגדלים והגיאומטריה משתנים. אני תוהה עד כמה אני ועד כמה עמיתי וה"פרופסיה" בכללה עדיין יכולים ליצור דברים שונים. לא סתם שונים גיאומטרית ואסתטית, אלא שונים מהותית ותרבותית. מבחינה ממסדית-ציבורית, העליה מאתיופיה נתנה הזדמנות להוכיח אם למדנו והתפתחנו. למיטב הבנתי הוכיחה שלא. גם עולים אלה הוכנסו למכבש "כור ההיתוך" המרחבי והחברתי, על אף שמההתנסויות בעליות קודמות אפשר אולי היה להפיק יותר לקחים ולהפגין יותר הבנה וקבלה תרבותית. למשל, בסוגיית "בתי הנידה" אפשר היה להפגין יצירתיות תכנונית ומנהלית (ראו בסוף הכתוב כאן, ומעט בתמצית מאמר כאן).

התערוכה מעוצבת יפה ובפשטות ראויה. התחושה בסוף היא שהדירות ובעליהן מציגים עושר אפשרויות ודמיון שאפילו אפס קצהו לא עלה במחשבת המתכננים ובתסריטים אשר יכלו לכתוב לעתיד הדירות. ואלה רק שבע מתוך אלפים רבים של דירות. הייחוד של התערוכה טמון במבט השונה אל הדירות ודייריהן. מבחינה מסויימת, כתרגיל לסטודנטים, חבל שלא היה לכך המשך בתרגיל תכנוני (לאו דווקא בדירות אלו עצמן, ואולי סתם תרגיל יצירתי כלשהו). מצד שני, אולי זה רק היה מקלקל. לעיתים עדיף להשאיר את הקצוות פתוחים ולתת לצופים ללכת הביתה מהורהרים.