ארכיון פוסטים עם התג "ניו יורק"

העיר ניו יורק בין ג'יין ג'ייקובס לרוברט מוזס

יום שני, 17 בספטמבר, 2012

ברשימה שכתבתי על ג'יין ג'ייקובס הזכרתי את כוונתי לקרוא את The Battle For Gotham: New York in the Shadow of Robert Moses and Jane Jacobs , מאת Roberta Brandes Gratz

ובכן – קראתי.

הספר מציג חלקים מההיסטוריה האורבנית של ניו-יורק במחצית השניה של המאה העשרים, על בסיס הבדלי הגישות בין שניים:

האחד, רוברט מוזס – איש הממסד הניו-יורקי רב העוצמה, המקדם ביעילות כבישים מרובי נתיבים החוצים את העיר והריסת אזורים הנתפסים כירודים לטובת בינוי חדש או לטובת כבישים. ידוע בציטוט "when you operate in an overbuilt metropolis, you have to hack your way with a meat ax".

השניה, ג'יין ג'ייקובס – כותבת, הוגת דעות ופעילה ציבורית חוץ-ממסדית למען עירוניות אחרת, אינטנסיבית ומעורבת שימושים, הרואה ברחוב הקטן עמוס האנשים את האידיאל. הידועה בספרה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות".

אף אחד מהם אינו אדריכל או מתכנן ערים. אך לשניהם השפעה רבה על התפתחות ניו יורק של המאה ה-20.

שם הספר ניטראלי לכאורה. אך ככל שמתקדמים בקריאה מסתבר שהמחברת היא, על פי הודאתה המלאה, חברה ומעריצה של ג'ייקובס ז"ל. הן אף שיתפו פעולה במאבק נגד אוטוסטרדת Westway בשנות ה-80. זה כנראה לא סוד, אך אני לא ידעתי.

מכאן שהגישה מוטה מלכתחילה. על אף זאת, הספר מעניין ומעשיר. הקריאה זורמת, המידע היה עבורי חדש ומרתק. אפשר לראות בספר מעין השלמות היסטוריות מהשטח לספריה של ג'ייקובס.

על המחברת והספר

המחברת היא ניו-יורקית בלב ונפש, והדבר ניכר בכתיבתה: ידע והיכרות ממקור ראשון ומחיי היום-יום שלה משך עשרות שנים. זהו רובד המעשיר את הספר ואת חוויית הקריאה.

היא גדלה בניו יורק עד גיל 10, אז גלתה עם משפחתה לפרברים. חזרה כסטודנטית ומאז היא שם. עבדה כעיתונאית בסיקור מקומי עשרות שנים. למשפחת בעלה מפעל מתכת ותיק הנמצא בעיר. כמה שנים גרה ב- West side והתמודדה עם בעיות המקום טרום-ג'נטריפיקציה. היתה פעילה בכמה סאגות בנושא פיתוח העיר. לכל מהלכי חיים אלה, המסופרים באופן אישי ביותר, נקשרים מהלכים אורבניים, חברתיים וכלכליים, וכך העדות הופכת חיה ורלבנטית יותר. לעיתים הפירוט רב מדי לטעמי, אך הוא מעניין ואינו הופך לעיקר הספר.

"מוזס רע"

הספר הוא במוצהר אנטי-מוזס ופרו-ג'ייקובס. מוזכרים ומצוטטים באריכות מספר ראיונות של המחברת עם ג'ייקובס. ממוזס יש רק כמה ציטוטים שאינם עושים לו חסד. על שני הגיבורים איננו מקבלים פרטים ביוגרפיים רבים, אך על מוזס ממש כלום. בהינתן כותרת המשנה של הספר, המעמידה אותם זה לצד/נגד זה, זה חסר לי. נותרתי סקרן לגבי מוזס. כמעט חשתי אליו אהדה כנרדף… ג'ייקובס, לעומת זאת, מתוארת בצבעים אנושיים, כולל תמונה שלה על מרפסת ביתה עם כוסית מרטיני.

כדי לסבר בקצרה את האוזן, רוברט מוזס היה למעשה אדמיניסטרטור, איש ממשל שהגיע לעוצמה בלתי רגילה בעיר ובמדינת ניו יורק והיה ידוע בהצלחותיו "To get things done". יש המשווים את יכולתו או פעולותיו לאלו של בארון האוסמן, בונה פריז העכשווית. יש המתפלצים ממעשיו וגישתו, אך יש המוצאים גם נקודות זכות לאיש. בנוסף ל-"projects" ולאוטוסטראדות (שהתווה גם עבור ערים אחרות וקידם מול המערכות הפדראליות כגישה האורבנית) היה אחראי גם לפיתוח פארקים רבים, בריכות שחיה ציבוריות, ועוד.

מה בספר

הספר מתאר את היטלטלותה של ניו יורק בעיקר לאחר מלחמת העולם השניה בין פיתוח מוטה מכוניות לבין פיתוח תחבורה ציבורית, ובמקביל בין פיתוח מוטה פינוי-בינוי ("The Projects", בינוי חדשני של מגדלים בפארק, שביסודו מחיקת הישן הנתפס כרקוב) לבין פיתוח "ג'ייקובסי" מעורב: מעורב שימושים, מעורב קני-מידה, ומעורב גילאית. לכך נקשרות ומתוארות בפירוט סוגיות אורבניות נוספות: חשיבות השימור ומשמעותו; חשיבות הימצאות אמצעי ייצור בעיר; התייחסות העיר לחופים.

כל אלה נידונים תוך תיאור הכוחות הפוליטיים הפעילים וסכומי הכסף המעורבים.

מפעלי הענק של רשת הדרכים הארצית (Interstate Highways) היו תוצרי הלך החשיבה ואפשרויות הייצור של אחרי מלחמת העולם השניה. בהשלכתם על מרקמים עירוניים רואה המחברת אסון אורבני.

אולי התמה המרכזית של הספר היא בחוט המקשר בין שני מאבקים ציבוריים עיקשים, ארוכים ובסופו של דבר מוצלחים: האחד, המאבק נגד Lower Manhatten Expressway בשנות ה-60, מאבק שהציל את Soho ואת Greenwich Village. השני, המאבק נגד הכביש המהיר Westway בשנות ה-70/80, מאבק ששמר על השכונות והחופים הדרום-מערביים כעירוניים, נגישים יחסית וניתנים לפיתוח (שאכן הולך ומתרחש, על פי הספר).

ג'ייקובס אבחנה את המאבק על Westway כנקודת הכרעה לעתיד העיר: האם תמשיך ברישות ופיתוח אוטוסטרדות עתירות מכוניות פרטיות, או תפנה לנתיב של פיתוח תחבורה ציבורית ועירוניות עשירה.

הפתיע אותי מאוד שחלק ניכר מההצלחה במאבקים אלה נסמך על תקנות למניעת זיהום אוויר. הטיעון כנגד זיהום האוויר מהתנועה הפרטית הגוברת היה שיקול מרכזי בהחלטה לבטלם. האם בישראל יש תקנות דומות? האם הבדיקות הסביבתיות מתייחסות ברצינות לסוגיה זו?

תחבורה, תחבורה, ושוב תחבורה

הספר מציג עמדה חד משמעית שהשיפור במצב התחבורה הציבורית בניו יורק לא היה מתרחש אילו האוטוסטראדות היו נבנות כולן, ומדגים יפה את המאזן הכלכלי בין השקעות (פדראליות/לאומיות ועירוניות) בתחבורה ציבורית לעומת כבישים. לפי עדות המחברת, בשנות ה-70 הרכבת התחתית העיר היתה במצב קטסטרופאלי: ציוד ישן, מתקלקל ומסוכן; קרונות עמוסי גרפיטי; איחורים וביטולים רבים; תחושת חוסר בטחון לנוסעים. הממשל המרכזי איפשר למדינה ולעיר להשתמש בכסף שיועד לאוטוסטראדות לצורך שיפור מערכת התחבורה הציבורית – אם כך יבחרו. זה הכיוון שהחל בו ראש העיריה אד קוץ' בשנות ה-80. מכמה אמירות אפשר להבין שבהקשר זה המחברת מפרגנת ומחמיאה גם לראש העיריה הנוכחי, בלומברג.

אפשר לראות הדים עכשוויים לכך ברשת שבילי האופניים המתפתחת, בסגירת חלק מברודווי לתנועה ממונעת, ובהתקדמות חפירת קטע חדש של רכבת תחתית.

תל אביב, תל אביב….

אינני יכול להימנע מהשוואות לתל אביב. איפה העיר ואיפה מגמות הפיתוח במתח שבין מוזס לג'ייקובס?

יש סימנים "ג'ייקובסיאניים": מפתחים תחבורה אלטרנטיבית (אופניים יותר מהר, רכבת תחתית יותר לאט, משנים קווי אוטובוסים בנסיון לא ברור לייעל פעולתם). בשיח המקצועי והציבורי יש שינוי מגמה "ג'ייקובסיאני". או שאולי אני רק רוצה לזהות כזה. משום שבמגמות התכנון והפיתוח אני לא חש בשינוי כזה. עדיין מגמות פיתוח התחבורה הן בדגש על תחבורה אישית ממונעת. אמנם לא משטחים שכונות לצורך אוטוסטראדות, אך בהחלט שואפים להעביר אוטוסטראדות בתפרים שבין שכונות (ציר המסילה). מלבד נתיבי איילון יש פיתוח זוחל של אוטוסטראדות תומכות סביב: דרך בגין, יגאל אלון, קפלן, מחלפים ושיקועים קיימים ועתידיים. עושה רושם שלא תש כח הדחף ליצור רשת אוטוסטראדות – והתחושה שבכך ייפתרו בעיות רבות. החזון לפיתוח דרך שלבים מהדהד את כוונות ה- Lower Manhatten Expressway . כל קטע אוטוסטראדה הופך לכאורה את הקטע הבא לחיוני. דרך בגין… דרך יפו / ציר המסילה… רחוב שלבים… וכן הלאה. עבודות שספק אם יפתרו את צרותיהן של נוה צדק, פלורנטין, או יפו.

השוק הסיטונאי הוא דוגמא מסוג אחר. בסך הכל היתה שם רקמת בינוי, היתה טיפולוגיה מוכרת של מרווחי תנועה בין מבנים. מבני השוק (או אחרים המתייחסים לצורתם של אלה) יכלו לתפקד אחרת. אולי המשך טבעי היה "שוק איכרים". הזיכרון העירוני נושא את מושג השוק שם. לא צריך להמציא אותו כפי שמנסים במקומות אחרים. להערכתי, המתחם גדול דיו לתוספת מבני תעסוקה ודיור בכמה פינות מבלי לפגוע במכלול. הזיכרון העירוני היה עוזר ליצירה הטבעית של מקום מיוחד. הון רב ומאמץ מושקעים ביצירת אווירה דומה לזו ב"מתחם גבעון הסמוך", ע"י הטמנת החניון ופיתוח חזיתות מסחריות שיאריכו את אלו המוצלחות שלאורך רחובות החשמונאים, הארבעה וקרליבך. כל זה יכול היה להיעשות באופן אמיתי יותר ובמאמץ קטן יותר במגרשי השוק הסיטונאי. נמל תל אביב מראה שאפשר לעבוד עם הקיים ולפתח אותו- כאן אפשר היה לבחון איך לעשות זאת תוך עירוב שימושים.

סוגיה נוספת שטרם הצלחתי ללמוד מספיק טוב כדי לחוות דעה: האם תכנית צפון מערב העיר ("תכנית 3700" ההולכת ומתאשרת) יוצרת עירוניות של ממש או משכפלת דגם פרברי, מופרד שימושים ותלוי מכוניות פרטיות?

ולשאלות התחבורה, כפי שמסופר על ניו-יורק: מה היה קורה אילו הנתח הנכבד של כספי פיתוח התחבורה, שכיום משמעם בעיקר סלילת כבישים, היה מושקע בפיתוח תחבורה ציבורית? אם לפנטז על אופציות מעבר לאילו שנעשו בניו יורק אך בהלך מחשבה זה: מה היה קורה למשל, אילו תדירות כל האוטובוסים היתה מוכפלת והיו נוסעים בנתיבים ייחודיים בתיאום עם פעולת הרמזורים? מה היה קורה אילו כל (או לפחות חלק) מקווי התחבורה הציבורית היו חינם?

לסיכום

ספר מעניין, לבעלי מקצוע וגם להדיוטות, פעילי ציבור, ואחרים. נותן מבט רחב (אך בפירוש מוטה) על סוגיות עירוניות שרלבנטיות בכל מקום, יחד עם סיפורים ניו-יורקיים אמיתיים. וכידוע ניו יורק יש רק אחת.

אמנות ציבורית מעורבת ומקומית – הדגמות

יום רביעי, 29 בספטמבר, 2010

זו רשימת המשך לרשימה ששאלה "אמנות ציבורית – מה זה ולמה זה טוב?". אם לסכם במשפט אחד, הרשימה הקודמת הציגה את הקו המתפתח של אמנות ציבורית ממעשה אמנות המוצב במקום נגיש, אל מורכבות העשויה לשלב מעורבות קהילתית, אחריות חברתית, פעולות ומעשים (לעומת דגש על חפצים), ארעיות והשתנות, ועוד.

לבקשות הקהל אני מביא להלן כמה דוגמאות מעניינות בשדה האמנות הציבורית. אינני מתיימר להציג תמונה שלמה או עקבית, אלא מקרים של אמנות מעורבת באופן מקורי, אשר מתייחסת למאפייני המקום בדגש על חברה ותרבות – ופעולה איתם בשדה האמנות הציבורית. גם כאן הדברים מתוך התזה (פרטים בסוף הרשימה). למה כל הדוגמאות מארצות הברית? הטייה מחקרית, לשונית ותרבותית, מן הסתם (וגם בשל זמינות מידע באינטרנט). רשימה זו נותרת בגבולות העיצוב הפיזי במרחב הציבורי, ואינה מרחיקה לפעילות ממש (אפשרויות שהוזכרו ברשימה הקודמת) או לתחומי אמנות אחרים המגלים אף הם מעורבות קהילתית.

עד כאן הקדמה והתנצלויות. לעסק:

REPOhistory , ארגון ניו-יורקי של אמנים (ואחרים), מעלה אל המרחב הפיזי-אמנותי היסטוריות אלטרנטיביות וזכרונות מקומיים שלדעתם הם בעלי ערך ציבורי, בעיקר בסוגיות כואבות ובשֵרות אוכלוסיות מיעוטים או קבוצות מקופחות. דרכי הביטוי הסביבתי שלהם מקוריות ויפות, ופעילותם משלבת תמיד את הקהילה.

לדוגמא, בפרוייקט Entering Buttermilk Bottom תועד סיפורה של שכונה שנהרסה במסגרת בינוי מחדש של אזור באטלנטה, ג'ורג'יה. בני השכונה שעדיין גרים בסביבה שותפו. בין היתר נתלו שלטים אינפורמטיביים ואמנותיים על עמודים; סומנו על הקרקע קוי מתאר של בתים ורחובות שנהרסו, עם שמות הרחובות ושמות המשפחות שגרו בבתים; "שלטי כניסה" הוקמו בהיקף השכונה שאיננה. מפגש שנערך הפך למסורת שנתית.

REPOhistory, "Entering Buttermilk Bottom"

פעילות אחרת של הארגון הציגה שלטי מידע וציוני מקומות בניו יורק- אך של סיפורים ואירועים חתרניים או של "קבוצות שוליים". זאת כהשלמה והנגדה לשלטי המידע, ברובם בעלי אופי תיירותי וקונסנזוסיאלי.

REPOhistory , שלטים בניו יורק

שילוט של אמן אחר, ממוצא ילידי, יוצר בלבול מושגי של שם המקום ועברו, ומציין שמות השבטים המקומיים. האמן עושה שינוי טיפולוגי-גרפי בשם העיר או בצורת השלט המוכר-לכאורה, ומעלה שאלות בעלות ונוכחות.:

שלטים בניו יורק 1997, יצירת Hachivi Edgar Heap of Birds

מכאן לצד השני של ארצות הברית- לשכונת Fremont שבעיר סיאטל. לשכונה זו, בעלת הצביון הבוהמייני, וַעד הפעיל בין היתר בהצבת פסלים ובשאר אמנויות במרחב הציבורי. פסל זה, “Waiting for the Intraurban”, הוצב בשנת 1976 על מדרכה שבסמוך לה עבר עד שנות ה-60 קו רכבת פרברית (האמן: Richard Beyer). הפסל מחזיר את המצב היום-יומי של הַמְתנה לרכבת, עם מספר דמויות רגילות.

פסל בהשראת הזכרון המקומי של המתנה לרכבת - שאיננה עוד.

הפסל אהוב מאוד, והפך אמצעי ביטוי עכשווי לגיטימי המשמש מברכות יום הולדת ועד עידוד קבוצת פוטבול או מסרים פוליטיים. כל אחד רשאי להתבטא – ולפרק אחרי כמה ימים. אגב, יש טענה שפני הכלב שבפסל מזכירים פניו של יריבו הפוליטי של ראש ועד השכונה באותו זמן….

"הלבשת הפסל" - יום הולדת שמח!

"הלבשת הפסל" - סתם יום של חורף....

"הלבשת הפסל" - מחאה פוליטית

פסל אחר, הנקרא Brickworker and Ballplayer , מחבר בין העבר של הסביבה כמרכז מִפְעלי-לבֵנים לבין תרבות הבייסבול של ההווה. על חלק מהלבֵנים בפסל מוטבעים שמות משפחות של פועלי המפעלים בעבר. הפסל הוקם לאחר תהליך עיצוב במעורבות התושבים. הפסל נגיש, ניתן לגעת בו, לטפס עליו. מעודד פעילויות נוספות: שימש אתר לביצוע הצגה של חוג הדרמה בתיכון המקומי.

פסל בעיר Cambridge, Mass.

מעניין לעצור ולבחון את התפיסה שביסוד פעילות מועצת האמנות של קיימברידג', מסצ'וסטס, יוזמת הקמת הפסל.

לערים רבות יש מועצות אמנות מסוגים שונים, על כל הקשת הארגונית החל מועדה עירונית ועד ארגון עצמאי. בדוגמא זו ,The Cambridge Arts Council הוא מלכ"ר עצמאי הפועל כזרוע האמנות של העיר. שני תחומי הפעילות המרכזיים הם אמנות ציבורית ואמנות קהילתית. הארגון שותף להפעלת תכנית "אחוז לאמנות", פסטיבלים שונים, תערוכות, פעילויות חוצות, ופעילויות קהילתיות. הארגון מעיד על עצמו:

“The goal of the Public Art Program is to respond to the City's diverse communities. Most of the artworks have indeed been created in active response to the character and history of their particular places. Behind each is a story, often involving artists in complex exchanges with community members. The means of engagement may vary with changing notions of the artist's role in society”.

טקסט נפלא לטעמי, ולמי שעבר ברפרוף – מומלצת קריאה חוזרת.

ארגון ניו-יורקי הנוגע באמנות ומקום הוא placeMATTERS. בין שאר פעילויותיו היתה תחרות לאמנים ליצירות שימושיות במרחב בציבורי, ברוח ערכי הארגון. להלן שתי הצעות החביבות עלי מאוד (שתיהן של  Adam Lubinsky & Gary Stolz).

עיצוב מיוחד של תחנת אוטובוס, במקום בו המתינו בעבר עובדים, בעיקר בשעות לפנות-בוקר אפלות, לעבודה יומית מזדמנת. על הזכוכית חרותים הסיפור וצלליות אנשים, היוצרות בלילה צל דמויות על המדרכה. כך משחזר הצל את חווית ההמתנה בלילה, וכל העומד ומחכה לאוטובוס בהכרח משווה את חווייתו לחוויה ולמצב של אנשים אלה.

"Urban Vessels" , תחנת אוטובוס

בהצעה השניה מגרש משחקים שכונתי מציג על רצפתו את תכנית השכונה כפי שהיתה לפני שנמחקה לטובת בינוי צפוף של בתי דירות.  קוביות עץ גדולות משמשות הן כספסלים והן כאבני משחק שילדים יכולים להזיזן וליצור "מבנים" על גבי מפת השכונה.

“Re-inventing Places” , מגרש משחקים שכונתי

הפרוייקט הבא בקנה מידה אורבני וקהילתי מעט יותר, יוזמת ארגון "Power of Place" שפעל בלוס אנג'לס בשנות ה-80 וה-90. מייסדת הארגון ואחת מראשיו היא Dolores Hayden , שפירסמה ספר מרתק (הטקסט המלא פה אצל גוגל ספרים, אם כי ללא תמונות) ששמו כשם הארגון. הספר סוקר רקע תיאורטי ומעשי, ומביא מספר דוגמאות לפרוייקטים.

הפרוייקט התרכז ב"בלוק" במרכז הישן של העיר, שבתחילת המאה ה-20 היה יפני במובהק ושוקק חיים ומסחר. לאחר גירושם וכליאתם של רוב התושבים בימי מלחמת העולם השניה לא שב לגדולתו, והיום הוא "יפני" רק בחלקו. בשלבי המחקר והכנת הביצוע השתתפו מאות תושבים וכמה ארגונים (חלקם הקשורים לקהילה היפנו-אמריקאית), מחלקת התכנון העירונית, וכמה אמנים.

ביציקת הריצוף במדרכה בהיקף כל הבלוק שולבו אלמנטים גרפיים הקשורים לעברה של הקהילה , ופסים בהם נכתב שֵם העסקים והמשפחות ששכנו בהם (לאחר מחקר היסטורי מקיף).

Remembering Old Little Tokyo, Los Angeles . ארגון Power of Place .

Remembering Old Little Tokyo, Los Angeles

ציורי קיר הם אמצעי פשוט וזול יחסית. הציורים יכולים להיות סתמיים- אך יכולים גם לנקוט עמדה וגישה מקומית ומעורבת. ארגון SPARC שם לו למטרה לקדם ציורי קיר מסוג זה, לרוב עם מעורבות תושבים בהכנתם. הארגון משתמש באמנות ציבורית זו ככלי "לטיפוח הבנה בין-תרבותית וקידום רב-שיח אזרחי". מחוייבותם המוצהרת היא "לשקף את חייהם וענייניהם של אוכלוסיות מגוונות מבחינה אתנית וכלכלית".

SPARC - : קטע מציור קיר על חינוך ותרבויות

ומכאן לציור קיר "אותנטי" יותר. ציור קיר זה, Wall of Respect על קיר בית בדרום שיקגו, הוא אב טיפוס שהשפיע רבות למרות אורך חייו הקצר (1967-1971). צוייר על ידי קבוצת אמנים שהשתייכה ל-“Organization of Black American Culture”, על בנין דו-קומתי באזור מוזנח בשיקגו ב-1967, כקיר מחווה לגיבורי השחורים בתקופת מאבקי השויון וזכויות האזרח. עד לשריפת הבניין ב-1971 עבר הציור שינויים ותוספות בהתאם לסוגיות אקטואליות. לאחר הריסת המבנה נבנה במקום מרכז קהילתי, ועליו יצירת אמנות שהתייחסה לציור. כיום מתכננים להורסו לבניית דיור, ויש דיונים לגבי העברת יצירה זו או אפשרות של  דרך אחרת לציון או שחזור הציור המקורי. אתר אינטרנט יפה מתעד את סיפורו של ציור הקיר ומפתח אפשרויות להתייחסות אליו כיום.

Wall of Respect

הפסיפס הבא נעשה ביוזמת עיריית אוסטין כמוקד לשיקום האזור. אך מאפייניו הם של האמן John Yancey , שקרא ליצירה “Rhapsody”.

יַנסֵי בחר לציין מוטיבים תרבותיים ויום-יומיים של השכונה בציור קיר העשוי משברי אריחים צבעוניים ואורכו כ-17 מטר. הוא חקר עמוקות בארכיון העירוני, עד למידע מן המאה ה-19 ותמונות. השבועות שבילה באתר, בין היתר בבניית הקיר כבסיס לפסיפס, היו גם זמן לשיחות עם עוברים ושבים, החלפת דעות ושמיעת סיפורים מקומיים. בפסיפס מוצגים זקנים וצעירים בני תקופות שונות (גם עכשוויים), מוסדות מקומיים והמוזיקה שאפיינה את האזור. המטרה המרכזית, לדברי האמן, היא לעשות משהו של הקהילה, שאנשים יאמצו אותו:

“When a piece of public art works… they take ownership of it. It becomes their mural on their block in their neighborhood that talks about things that they know and they are interested in. When that dynamic works, it’s great”.

פסיפס קיר באוסטין, טקסס

בנסיון "להאניש" מעבר עילי ענק ולהקל את קבלתו על ידי הסובבים, שולבה פעילות אמנותית-קהילתית במהלך בנייתו – ובתוצאה הבנויה.

התושבים סָביב ושיתופם, בהנחיית האמנית, בעיצוב ובעבודה עצמה. נבחר חומר האַדובֶּה (Adobe), המאפיין את הבניה המסורתית באזור ונוח לפסל בו. המוטיבים הגרפיים בחלקם אומצו מחרסים קדומים שנמצאו בחפירות ליסודות הגשר. התושבים הוזמנו ליצור באדובה, לחרוט (שמות, ציורים) ולהטביע חפצים שלהם בחומר בעודו רך (מפתחות, סמלים, כלים…) וכך ליצור שכבה של "ארכיאולוגיה עתידית".

גשר בפיניקס, אריזונה

האמנית, Marilyn Zwak אומרת:

“Borrowing past ideas to bring into the future, a shared environment reminds residents… that collectively we can make our mark in history.”

בהתחשב בעלויות האדירות של עבודות תחבורה וכבישים, העלות הנוספת של פרוייקט אמנות כמו זה היא שולית לחלוטין. לעומת זאת הערך המוסף שלו כלל אינו שולי.

ולסיום, לא-בדיוק-אבל-בערך (ועל תקן קוריוז), שלט חביב מאוד שהגה נשיא רובע ברוקלין (יהודי, מן הסתם). הוא שיכנע את רשויות התחבורה לשים שלט הנפרד מן היוצאים מהרובע, שבו קהילה יהודית גדולה, בביטוי השבר היידישאי האופייני "!Oy Vey”. לדבריו זהו מאפיין מקומי מובהק המוכר לכל, גם ללא-יהודים. ככל הנראה לאור מחאת האיטלקים, יש גם שלט דומה בדיאלקט אמריקנו-איטלקי.

שלט ליוצאים מברוקלין

כאמור מבוסס על פרק מתוך פרוייקט התזה שלי לתואר שני בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. העבודה קרויה "ביטוי הזהות המקומית בנוף העירוני: ראש העין הותיקה כמקרה לדוגמא". הושלמה בשנת 2006, בהנחיית פרופ"ח איריס ערבות. למען נוחות הקריאה השמטתי מראי מקום, אך ככל שיכולתי הוספתי הפניות אינטרנטיות.