ארכיון פוסטים עם התג "מרחב ציבורי"

הברזיה שהתייבשה: לצנן את ההתלהבות מהמים הקרים

יום שני, 24 ביוני, 2013

הרעיון נשמע מעולה – ואז גם די הזוי. הפרטה מוזרה של המרחב הציבורי ומכירת חלק ממנו למיתוג ומסחור מיותר של חברה פרטית, והקלות שבה שירות בסיסי (הראוי לשיפור) הופך תלוי בהזדהות ומסירת פרטים אישיים כשהמטרה והשימוש במידע אינו ברור כלל.

למי שפספס: בתל אביב יועמדו מתקני מים קרים ברחוב, שישה בשלב ראשון כנסיון. המים מהרשת העירונית (החשמל כנראה גם משם). מים תקבל בתנאי שנרשמת אצל החברה המסחרית, או העברת אמצעי זיהוי או כרטיס אשראי. ללא תשלום, בינתיים.

המפרסם המקורי "חדר 404", כתבה ביקורתית ודף פייסבוק (המארגן מחאה) מביאים כל כך הרבה חומר שלא אנסה לחזור עליו כאן.

מים לציבור הוא שירות מבורך שייתכן שהיה על העיריה לספקו בכל מקרה, וחבל שניתן במשורה עוד קודם. בצדק מסוים נאמר שהברזיות הציבוריות אינן נהנות מתדמית טובה וגם לא תמיד מאחזקה מעולה. אלה בעיות שאפשר לפתור. אפשר לעשותן אטרקטיביות. עיריה שהצליחה להפוך שכירת אופניים ורכיבה עליהם לפעולה מקובלת ואף אופנתית (או יציאה לבילוי באמצע הלילה, או שיקום מתחמי בילוי), תוך בניית מערך לוגיסטי מתאים וגם פעולות עיצוב, מיתוג ופרסום – ודאי מסוגלת גם לזה. האמנם הדרך היחידה היא להפריט, להפריט, ושוב להפריט?

היכן מסע הפרסום המתבקש כל כך לשתיית מי ברז? כבר שנים אני מחכה לו. משרדי הבריאות ואיכות הסביבה ודאי מבינים שהדבר חשוב. גם משרדי התחבורה והתשתיות צריכים להיות מרוצים מירידה במספר המשאיות המובילות H2O במקביל לצנרת המים שכבר קיימת. לתאגיד "מי אביבים" זו תהיה הזדמנות לזרקור חיובי עליו, לא רק השמצות על תעריפים ושירות. חוסר התוחלת שבמים מבוקבקים או העוברים מתקנים לשיפורם משוועת להתייחסות. מדהים איך נוצר שוק מיותר ומזיק לסביבתו, ומצליח להשתלט על הווייתנו כהכרח קיומי. אני חושד שגם כאן, כמו בהימורים הממוסדים, זה סוג של הוצאה הפוגע יותר במי שיש להם פחות. האם הכסף מדבר, החסויות לאירועים עירוניים ואחרים, הלוביסטים שכה מפחידים את ח"כ סלומיאנסקי ורעיו?

לדברי היזם באתרו המים יוצאים "טהורים, קרים וטעימים". לא בדקתי אותם, אבל יש לי חדשות מרעישות עבור היזם: המים בתל אביב גם כך טהורים וטעימים. אולי לא לטעמו האישי של כל אחד (על טעם וריח….), אבל באיכות המים מושקע מאמץ רב, ובמבט כולל טרם השתכנעתי שהם פחות טובים ממים מבוקבקים או מסוננים (ראו איך אלה משמיצים את אלה ולהפך – ואם רק חלק מההשמצות נכונות, אזי הנקודה הוכחה…). חסר רק הפרמטר של קרים. אם זה כל כך חשוב (וייתכן מאוד שזה חשוב), אני בטוח שהעיריה היתה יכולה לממן קניית אותם ששה או שבעה מתקני קירור מים (או אפילו שישים או שבעים, אם צריך) לטובת הציבור. במסע הפרסום של היזם העיריה נותנת יד בעקיפין לפגיעה בעצמה ובתפיסת שירותיה והמים שלה כבלתי ראויים.

כולה מים…. הידעתם שאיננו מקבלים בעצם מים, אלא "חווית שתיית מים ייחודית – Positive Drinking " ? נפלאות היצירתיות הלשונית. האמנם כנטען "יחס אישי" ממוחשב לחלוטין הופך שתיה לחוויה? האם באמת אני צריך לדעת כמה שתיתי, איפה ומתי? האם באמת החברה צריכה לדעת?

רחצת בקבוקים: בקטנה, מה קורה לאותם מים המשמשים לרחצת בקבוקים? גם בסוגיה זו, אני תוהה כמה היא אמיתית: אם הבקבוק בשימוש שוטף- אין סיבה שיהיו לכלוכים וטעמי לוואי. ואם כבר התפתחה בו זוהמה – האם שטיפה זו אכן תעזור?

איכות חיי הולכי הרגל- עיין ערך עצים: טוב שעוסקים בדאגה לאיכות חיי הולכי הרגל. אם כך, אזכיר כי אחת הפעולות הראשונות והברוכות של רון חולדאי עם הבחרו לראשות העיריה היה מבצע נטיעות רחב לאורך מדרכות שוממות ברחבי העיר. אותם עצים שניטעו אז מתחילים היום להיות אפקטיביים למתן צל לארוך המדרכות. בדומה למים, אותו צל משפר ללא הכר את איכות החיים על המדרכה תחת השמש הים תיכונית. בשכונתי אפשר לציין את רחובות נגבה והגיבור האלמוני כדוגמא. מאז אותו פרץ נטיעות דומני שהקצב ירד. הלוואי ויחזרו לכך. יש עוד רחובות רבים שבהם הייעור וההצללה נדרשים. ובעיקר ראוי לצאת במבצע להצללת צמתים, שם עומדים הולכי הרגל ומתבשלים בעת שהרמזורים דואגים בעיקר לתנועת המכוניות הממוזגות.

מתקנים בראש העין: לקינוח, בנוסף לברזיות מרחבי העולם שאליהן מפנה יואב לרמן, תופעה שנתקלתי בה לפני כמה שנים בראש העין: יש אנשים המתקינים ברז או מתקן צינון מים בחצרם הפונה כלפי המדרכה, לטובת העוברים והשבים הצמאים. נראה שיש כאן עיבוד מודרני לנושא הרהט ("סביל" בערבית), אותו מתקן מים שבמזרח היבש ניתן לשימוש כל עובר אורח הזקוק לכך.

בכתבה זו מציינים רקע דתי לכך, אך נדמה לי שראיתי גם כאלו ללא הקדשה. כפי שאומרת שם אחת המרואיינות "בשנים האחרונות התופעה הזאת מתרחבת כאן בראש העין וזה יפה, כנראה גילו שיש ביקוש למים ברחוב. אנשים צמאים עוצרים ושותים וזה חשוב".

צריך יותר מזה?

סביל בשיקום עירוני: לסיכום, אני מקווה שהעיריה תדע להוציא את העיקר מתוך התגובות הרבות, שחלקן היתוליות וחלקן נזעמות, ולהיות עניינית – ולא להגיב בגישת "לא רוצים לא צריך" ולשפוך את המים יחד עם הבקבוק.

העיריה יכולה לשאוב השראה מפרוייקט חדש שלה עצמה, שיפוץ  סביל הקיר - "סולימאן", ברח' רוסלאן ביפו. ככתוב בהודעת העיריה "בקרוב יוכלו עוברי האורח להרוות את צימאונם במקום, כמו פעם".

מרכז ופריפריה בתל אביב: "פסנתרים ברחבי העיר". אך מהם רחבי העיר?

יום ראשון, 18 בנובמבר, 2012

מזהיר מראש: לפניכם רשימה בסגנון "דופקים את הדרומיים". והמזרחיים, במקרה שלי כמביט מכיוון מזרח תל אביב. אבל יש גם יותר מזה (אני מקווה).
במקרה זה מדובר על "הון תרבותי" במרחב העירוני. כבר מוכר ומוסכם כי "הון תרבותי" הוא חלק משמעותי מאוד במכלול נכסיהם של מקומות, בנוסף לגורמים כמו נגישות תחבורתית, ערכי טבע, ועוד. בשאיפתה להיות "עיר עולם" תל אביב מרבה להדגיש אספקט זה של תדמיתה. אך רק חלק מהעיר שותף לכך – וחבל. אפשר לטעון שכל תושבי העיר (וגוש דן ומדינת ישראל) נהנים מזיווה של הקרנת ערך זה מהאקרופוליס שבמרכז העיר, אך לדעתי תושבי העיר ראויים לחוות יותר מהון זה בסביבת ביתם. בקיצור, "להצטרף לחגיגה".

בתחום פיתוח שטחים ירוקים, למשל, מזרח העיר מקבל התייחסות ראויה ביותר בשנים האחרונות (ובתקווה שמגמה זו תימשך). אך בתחום התרבותי – אינני חש בכל שינוי ביחס ובפיזור הטובין, יחס שהייתי מגדירו כהתעלמות (כמעט) מוחלטת.

להלן הדוגמא האחרונה שהפריעה לי. בהמשך הרשימה: תגובת הממסד והתייחסויות כלליות נוספות.

נפגשים עם פסנתר: איפה נפגשים ואיפה לא

פרוייקט "נפגשים עם פסנתר" נערך באביב 2012 בתל אביב. אמנם היוזמה מיוחסת ליקב תבור – חברה פרטית שכמובן אינה מחוייבת לערכים או שיקולים עירוניים. אך המטריה של עיריית תל אביב ושיתוף הפעולה שלה מרכזיים מאוד. על הפרסום הבא, המצולם מגב "עכבר העיר", מופיע סמל שנת האמנות 2012 של העיריה כמקביל ללוגו של החברה היוזמת.

מודעת האירוע בעיתונות

שימו לב למיקום הפסנתרים. מזרח ודרום העיר – כלום. לשם ההגינות יש לציין שגם צפונית לירקון כלום. יפו – באתרים תיירותיים ספציפיים (הנמל, מתחם התחנה).

בשילוט חוצות גם מתהדרים ש"20 פסנתרים מחכים לכם ברחבי העיר, מה בא לכם לנגן?". למה לא ידייקו ויכתבו " ברחבי מרכז העיר"?

מודעת חוצות

להלן חלק מהמידע מאתר העיריה:
…יוצבו 20 פסנתרים מצוירים ברחבי העיר אשר יעמדו לרשות הציבור, שיתקבץ סביבם באופן ספונטני למטרות נגינה ושירה. ביום הפתיחה יגיעו אמנים אל הפסנתרים ויציירו עליהם, ודיילות מטעם יקבי תבור יחלקו טעימות יין לעוברים ושבים.
…בשיתוף עיריית תל-אביב-יפו, פרויקט חדשני ביוזמת יקב תבור, ובהשראת פרויקט האמנות הבינלאומי "נגן עלי, אני שלך " (PLAY ME I'M YOURS" ") .
כתובות (מיקום הפסנתרים)…:
רוטשילד 12, נמל יפו – על הרציף, מתחם התחנה, סוזן דלל, חוף מציצים, גן עצמאות, גני יהושע (מול אוסישקין 72), גני יהושע (מול בני דן 60), כניסה לעיריית תל אביב (בין מעבר החציה לחניית האופניים), רחבת מוזיאון תל אביב, שד' רוטשילד 73, כיכר התזמורת (רחבת הבימה – על הצומת של שד' בן ציון), שד' בן ציון/קינג ג'ורג' (מול מסעדת "ספגטים"), שינקין בסמוך לגינה, כיכר מסריק מרכז (מול קפה מסריק), כיכר רבין (מול בריכת הדגים), מתחם בזל, אבן גבירול פינת פנקס, שד' בן גוריון 34 (על השדרה), רחבת הסינמטק ת"א.

אסף איווניר, סמנכ"ל השיווק של IBBLS ויקב תבור, אמר, "פרויקט 'נפגשים עם פסנתר' הוא נדבך נוסף במימוש המחויבות הערכית של יקב תבור לייצר רגעים של שמחה וקירבה בין אנשים במפגשים שעיקרם הנאה ממוסיקה ויין. יין הוא מחולל שמחה, חברות, מעודד קשר אותנטי בין אנשים ומייצר קירבה. הפרויקט שיזמנו יחזור על עצמו שנה אחרי שנה כפי שקורה בלונדון, ניו יורק, לוס אנג'לס, סידני, ג'נבה, יוהנסבורג, סאן פאולו ועוד".
….
מנחם גולדנברג, שנבחר לאוצר האירוע, בחר אמנים המייצרים עבודות 'נאיביות', ראשוניות, צבעוניות ואופטימיות. לדבריו "בחרתי אמנים המייצרים עבודות שמקורן בשמחת העשייה והמכוונות להציג ולהפיץ את הטעם הטוב כבסיס לחוויה אורבנית משותפת הנוצרת במרחב הציבורי של העיר".
עם תום הפרויקט ייתרמו הפסנתרים למוסדות חינוך ברחבי העיר תל-אביב-יפו.

פרויקט "נגן עלי, אני שלך" מתקיים בערים רבות ברחבי העולם מאז 2008, צבר מעריצים רבים ועורר תגובות נלהבות. במשך שבועיים-שלושה מוצבים כ-20-30 פסנתרים במרחב העירוני המשותף לכולם. במסגרת הפרויקט הבינלאומי הפסנתרים נצבעים ומעוצבים על ידי אמנים מקומיים ולעיתים מתארגנות סביב הפסנתרים פעילויות ייחודיות של מוזיקאים מובילים הבאים לנגן ולשיר עם העוברים ושבים.

עד עתה הוצבו ברחבי העולם במסגרת המיזם כ-400 פסנתרים וחוו אותו למעלה ממיליון איש.

אז מה היה לנו שם:שמחה וקירבה, מוזיקה ויין, מחוייבות ערכית, חוויה אורבנית, צבעוניות ואופטימיות, תרומה למוסדות חינוך, תחילתה של מסורת שנתית. נפלא.

באתר המיזם הבינלאומי (שתל אביב נעדרת ממנו משום מה) מציינים לגבי האירוע בניו יורק שפסנתרים הוצבו בכל חמשת רובעי העיר. מה לגבי רובעי תל אביב – יפו?

רבים מרובעי העיר לא זכו לראות פסנתר, לחוות את ציורו, לקבל את ההזדמנות למפגשים המוזיקליים הבלתי-פורמליים וכל שאר הדברים הנפלאים המתוארים ע"י העיריה והחברה היוזמת. שלא לדבר על היין שמחמיצים (כפל משמעות מרהיב!)…. אם העניין הוא חשיפה תדמיתית-מסחרית, בהחלט יש כמה מוקדים מרובי קהל גם בדרום העיר ומזרחה. חלק מאותו קהל וודאי ידע להעריך גם יין טוב.

מי החליט ולמה

ניסיתי לברר מי החליט ומה היו השיקולים בבחירת מיקומי הפסנתרים. ביקשתי גם לדעת אילו מוסדות חינוך קיבלו פסנתרים בתום האירוע, כמובטח בפרסומים.

כתבתי ל"פניות הציבור" בעיריה ב-28.5.12 כך:

באירוע הפסנתרים בעיר קשה שלא לשים לב לכך שאתרי הצבת הפסנתרים מתרכזים באופן מובהק במרכז העיר. אלה שמעט דרומה יותר נמצאים באתרים תיירותיים-מסחריים מובהקים.

אבקש לדעת מה היו השיקולים בהצבת הפסנתרים, אשר אזורים נרחבים בעיר אינם זוכים ליהנות מהם. אני מקווה שלא תתקבל התשובה הלקונית שכך בחרו אנשי היקב, יוזמי האירוע. לפי הפרסומים עיריית תל אביב שותפה לו ואף מפרסמת אותו באתרה.

בהזדמנות זו אשמח לדעת לאילו מוסדות חינוך ייתרמו הפסנתרים בתום האירוע.

המחשב אישר מיידית קבלת פנייתי:

פנייתך הועברה לעיריית תל-אביב-יפו בתאריך 28/05/2012.
לשכת פניות ותלונות הציבור תעשה את מלוא המאמצים לזרז את הטיפול בפנייתך.
תודה על ההבנה והסבלנות.

אכן נדרשה סבלנות, משום שלקח חודשיים לברר ולשלוח לי ב-30.7.12 את התשובה העניינית, המלאה, המפורטת, המחכימה והמפרגנת הזו:

מר הורביץ איתי הנכבד שלום רב,

בהמשך לפנייתך בנושא הנדון, נבקש להשיבך כלהלן:

הפסנתרים במסגרת הפרויקט: "נפגשים עם פסנתר",  הוצבו ברחבי העיר תל-אביב – יפו.

בתום הפרויקט, נתרמו חלקם ע"י "יקבי תבור", למוסדות חינוך ותרבות בעיר.

אנו מודים לך על טרחתך ועל תשֹוּמת הלב!

בכבוד רב,

מיכל- המחלקה למופעים

לאור שפע המידע החדש שכללה התשובה שבתי ופניתי בנוסח זה ב-7.8.12:

גברת משורר שלום רב,
תודה על תשובתך.
לצערי עלי לציין שהתשובה אינה מוסיפה כל מידע מעבר לזה שהיה בפרסומים לגבי האירוע או באתר העיריה באותה עת.
בפנייתי נאמר כך:

"באירוע הפסנתרים בעיר קשה שלא לשים לב לכך שאתרי הצבת הפסנתרים מתרכזים באופן מובהק במרכז העיר. אלה שמעט דרומה יותר נמצאים באתרים תיירותיים-מסחריים מובהקים.

אבקש לדעת מה היו השיקולים בהצבת הפסנתרים, אשר אזורים נרחבים בעיר אינם זוכים ליהנות מהם. אני מקווה שלא תתקבל התשובה הלקונית שכך בחרו אנשי היקב, יוזמי האירוע. לפי הפרסומים עיריית תל אביב שותפה לו ואף מפרסמת אותו באתרה.

בהזדמנות זו אשמח לדעת לאילו מוסדות חינוך ייתרמו פסנתרים בתום האירוע."

לנוחותך הדגשתי את השאלות.
בהתחשב בתודה שקיבלתי ממך על טרחתי ותשומת לבי, אנא שיקלי להתייחס שוב לסוגיה.

על כך לא קיבלתי כל תשובה, אם כי חלפו רק שלושה חודשים אז אולי עוד תגיע.

ליקב תבור כתבתי פעמיים לפי אימייל אליו מופנים מאתרם. לא קיבלתי תשובה.

למה זה חשוב?

כבר נכתב ע"י חכמים ממני לגבי מזרח העיר:

"היתה הסכמה על מחסור מוקדים לפעילות תרבות. עלה הצורך במוקדי תרבות עירוניים שימשכו תושבים מתוך האזור ומחוצה לו וכן הסכמה על הצורך לנצל הזדמנויות ולעודד פעילויות הקשורות בתרבות, אמנות והשכלה כמנופים לחיזוק האזור ושיפור דימויו." לקוח מתוך דיון של " קבוצת חברה תרבות וחינוך" בדיון מסכם לגבי מזרח העיר במסגרת הכנת התכנית האסטרטגית לתל אביב – יפו. הדיון נערך ב-2.7.2001 וסיכומו זמין לקריאה כאן (או בחיפוש בגוגל של "סיכום דיון – מזרח העיר – עיריית תל אביב"). אמנם מסקנה זו נועדה לצורך התכנית האסטרטגית ואולי באה לידי ביטוי שם. אך בשאר מישורי החיים אינני חש הבדל או שיפור בנוכחות אירועי תרבות או מוקדי תרבות במזרח העיר – ואשמח אם יתקנו אותי.

ב"תכנית מדיניות למרכז רובע 9" (כלומר יד אליהו ומזרחה לה), מסמך מקיף ויסודי שנערך ע"י אגף הנדסה בעיריית תל אביב בשנת 2010, צויינה כנקודת חולשה כי "מגוון השימושים הקיים אינו נותן מענה לפעילות חברתית, מסחר, בילוי ופנאי- חוסר במוסדות תרבות לשימוש השכונות." (הדגשה אינה במקור). כמו כן נכתב כי "למרות ריבוי השטחים החומים (שטחים שנועדו למבני ציבור – א.ה.) …. קיים מחסור בולט בשירותים קהילתיים חברתיים ביחס לאחוז האוכלוסייה וצרכיה."

אני יכול להישמע כטרחן ששוב בא עם טענות הקיפוח של הדרום, וכמי שמסרב להבין עקרונות של מרכז עיר גלובלית לעומת פרברי שינה או שכונות חלשות שבמקרה משוייכים לאותה רשות ארנונה. אך לא כך הוא כאשר גם עיריית תל אביב – יפו מדברת על קידום ופיתוח הדרום והמזרח כיעדים מרכזיים.

במבט רחב יותר (אם גם בהקשר שונה לגמרי) הציעה זאת גם לאחרונה גם ד"ר טלי חתוקה כחלק מסל כלים ליצירת שינוי עירוני ("חולדאי, הדרום בוער", "הארץ" דעות, 7.6.12): "מתג מחדש את המקום, צור תוכניות למשיכת אוכלוסיה של צעירים, שיקדמו תמהיל של אוכלוסיה של מהגרים ותושבים, הגבר את הבטיחות ברחובות. צור מלאי חדש של מגורים בשכונות, הקם ועדות לקידום של פרויקטי מגורים בהליכים מזורזים, צור מגוון של אירועים עירוניים שימשכו קהלים ממקומות שונים. הסט את מסיבות הרחוב משדרות רוטשילד, לתחנה המרכזית הישנה." (ההדגשה אינה במקור).

מקרים אחרים והזדמנויות אחרות

לפני כמה שנים החל פרוייקט יפה של תליית שירה בשדרות העיר (ובהמשך בתחנות אוטובוס, ועל משאיות איסוף אשפה). הפרוייקט החל כמובן בשדרות לב העיר. לאחר שנתיים-שלוש, אולי גם בעקבות פניות לעיריה הורחב המעגל. היה נפלא לראות כרזות שירים גם בשדרות החי"ל ביד אליהו. דומני שהדבר קרה פעמיים ומאז דעך (ואולי כל הפרוייקט דעך, למרות שהשנה ראיתי בשדרות בן ציון?).

בשדרות בן גוריון ראיתי תזמורות ביום שישי. גם מפעילות זו יכולים ליהנות בשדרות נוספות בעיר.

קונצרטים בפארק: ברירת המחדל היא פארק הירקון. אבל פארק דרום (פארק בגין), המנוהל גם הוא על ידי חברת גני יהושע, יכול היה להיות במה לא פחות ראויה. והיו מקרים מעטים מעולם: חיפוש מצא מופע פופ חינם שנערך שם ב-2006 (משהו לא ברור לטובת שכונות הדרום), קונצרט (!!) הזדהות עם גלעד שליט ב-2010, עיר ערוץ הילדים. לא המצאתי את הסוגיה: נעמי רמתי, פעילה מכפר שלם, מעלה את הנושא כבר כמה שנים ועשתה זאת ביתר שאת לקראת שנת ה-100 לתל אביב.

ואפשר לפנטז יותר בגדול. ננסה לדמיין שבמקום להקים מבנה נוסף למוזיאון תל אביב באותו מתחם תרבות מקודש, היו מקימים את המבנה כשלוחה בשכונת הארגזים. או בתחנה המרכזית הישנה. או לוקחים לשם כך קמצוץ משטח התחנה המרכזית החדשה. קשה לדמיין…. זה לא יהיה המוזיאון הראשון בעולם שיש לו שלוחות ברחבי העיר (שלוחה אחת כבר יש – ביתן הלנה רובינשטיין).

בשנים 2008-2012 נבנה קונסרבטוריון חדש במגרש בו הרסו את הקודם (רחוב לואי מרשל פינת שטריקר, "הצפון הישן"). אולי בהזדמנות זו אפשר היה לנצל מגרש יקר ערך זה למגורים אקסקלוסיביים כצו האופנה והכלכלה, ולהעביר את הקונסברטוריון למקום אחר בעיר כדי שזיוו יאיר שם ויאזן מעט את הריכוזיות התרבותית ברחבי העיר?

גם במסגרת אירועי "שנת האמנות" יש המעלים שאלות על המטרות והעשייה. לא אפרט, ניתן לקרוא כאן.

לסיכום:

בכתבה על אירוע הפסנתרים בלוס אנג'לס נכתב:

The point is simple: Bring communities together through random acts of public music.

ראוי שאירועים קטנים כאלה (ואירוע זה מוצג בעיקר כמשל), יוצרי-קהילה ויוצרי-מקום, יפעלו וישרתו את כל רחבי העיר. זה כל הסיפור.

שלט – פשוט מגעיל. לפעמים באמת צריך לעצור בזמן.

יום שני, 16 בינואר, 2012

בשבת נתקלתי בשלט כזה ברחוב אבן גבירול בתל אביב:

שלט: כמה נמוך אפשר לרדת

לא ידעתי איך לפרשו. אפשרויות:

1. האצבע המובלטת היא תוספת של גרפיטאי מוכשר על שלט "רציני". בתור שכזה הייתי נותן לו נקודות על הביצוע.

2. מכיוון שלא ראיתי עוד שלטים כאלה, אולי זו יוזמה פרטית של מישהו שיכול לממן שלט אחד כדי להעלות מנהמת ליבו המוזרה (יש העושים זאת בדרכים אחרות. למשל כותבים בלוג). אם כך – יבושם לו.

היום ראיתי עוד שלט כזה ברחוב לה גוארדיה, והבנתי שהאפשרות השלישית היא הנכונה: זה קמפיין פרסומי אמיתי שנועד להגברת הבטיחות בדרכים ("מלחמה" בתאונות, כפי שאוהבים להסלים כל דבר).

ברור לי שאצטייר כחסר פרופורציות, חסר חוש הומור וצדקני להחריד באומרי שזה פשוט מגעיל. מילא אם זה היה גועל אישי. לא זכורה לי העלאה כל כך בוטה של ביטוי הנחשב גס ומקלל על שלטי חוצות, כלומר לחלק מהשיח במרחב הציבורי (1). תחושתי היא שזה מסוג הדברים שפשוט אינם ראויים להיעשות, מבלי שאפשר לנמק בדיוק את הטענה. אמירה כמו בשלט הופכת לבסיס להמשך העיסוק בתחום – שצריך לרדת לרמות עוד יותר וולגריות. ובכלל, "אם בשלט מותר – למה לי אסור?".

כתמיד מטרידה השאלה: האם בכותבי על כך לא השיג המפרסם את מטרתו?

אם לרדת לרמה קטנונית, אפשר לשאול אם תמרור עצור באמצע הכביש לא עלול לגרום ולו לנהג אחד להתבלבל ולגרום לתאונה. אפילו ממשיכים את העמוד כדי להטעות ככל האפשר!

הטקסט שבשלט אינו כותרת, אך גם אינו משפט בעברית. אין שום סימן פיסוק.

שלטי הפרסום, ההופכים צעקניים ונפוצים יותר ויותר ודאי אינם תורמים ליכולת הנהג להתרכז בנהיגה. הרי כל מטרתם הפוכה: למשוך את תשומת הלב. לכן יש משהו אבסורדי בכך שחברת פרסום ושילוט מעלה קמפיין כזה "לטובת הציבור".

חיפוש בגוגל לפי הטקסט שבשלט מוצא את הסיפור: זו יוזמה של חברת השילוט (שמה מופיע מתחת לשלט, לא מגיע לה אזכור פה). זו ההצעה שזכתה בתחרות שערכו לפרסום על שלטים בנושא תאונות דרכים. המשך חיטוט בקישורים למידע על התחרות הביא להצעה אחרת (שגם הפרטים שלה נראים לי מיותרים פה) שאומרת כך: "לכתוב במודעה 'אמא שלך זונה' זו חציית קו. יש קוים שפשוט לא חוצים. לא חוצים קו הפרדה רצוף". מעניין למה הצעה זו לא זכתה. האם ההומור העצמי של המציע היה יותר מדי עבור חברת השילוט? אולי זו היתה בכלל הצעת מחאה? בכל אופן זה תומך בטענה שהמשך ההידרדרות בוא יבוא.

אגב, זו אותה חברת שילוט שעל נפלאותיה מספר יואב לרמן.

קשה לי להתרשם מהתרומה לציבור כשנעשית בצורה כזו. עכשיו הם יוזמים מסע פרסום בנושא איכות הסביבה. יש לי רעיון להצעה שבטח תזכה: אדם עומד ומשתין על כדור הארץ. אפשר לחבר לשלט צינור מים ולהוסיף ממטרה.

הערות: (1) זה שלא זכור לי לא אומר שלא היה…. היה פעם קמפיין של קורסי הכנה לפסיכומטרי עם הסיסמא "לך תצטיין". אבל שם האזכור היה רק אסוציאטיבי, על אחריות המפרש וגם משעשע.

שימוש ופיסוק כהלכה במרחב הציבורי

יום שלישי, 30 בנובמבר, 2010

השלט הבא נקלט ברחוב יצחק שדה בתל אביב.

רחוב יצחק שדה, תל אביב

עצרתי לצלמו מתוך התרשמות מן האבסורד: התרעה "הכניסה אסורה" דווקא למקום המוגדר כשייך לעיריה, ונראה כמקום שנועד לציבור – מה יותר ציבורי ומזמין מכר דשא נאה בסביבה הומה??

שלט מט לנפול, ללא כל גדר, אמצעי אכיפה או אפילו הגדרת התחום האסור נראים מוזרים מאוד. אולי הכוונה לפרק זמן עד שהדשא ייקלט? אם כן אפשר להסביר בניסוח נעים יותר (זה לא בסתירה לאיום גם במקל). השלט אכן נעלם כעבור שבועות ספורים. ייתכן שכך התכוונו, וייתכן שהעקמומיות גברה והכריעה אותו.

במבט שני בשלט ראיתי שקריאתי אינה מדוייקת.

השלט מקרוב

כתוב "הכניסה סורח". מישהו חמד לצון וטיפל בשלט. אך ללא מבט שני כנראה הייתי נשאר בתודעה של "הכניסה אסורה", שהיא הצורה שמוחי ציפה לראות בשלט.

המשך עיון בסביבה מראה על אפשרות פעילות סדרתית של מעצב-מחדש לשלטים. מעין "מכופף הבננות", אם תרצו, או פעולת גרילה עירונית בזעיר אנפין.

לפרסום סרט הקולנוע טרח להוסיף מה שהמפרסם החסיר לדעתו:

שלט פרסומת "משופר"

שלט החניה זכה לטיפול ושיפור מראהו:

שלט חניה "מעוצב" ברגישות

(דרך אגב, הפניית השלט מזרחה מוזרה באשר יש שלטים גדולים האוסרים על פניה שמאלה לנוסעים מערבה). כך אמור השלט להיראות:

שלט חניה

במבט על השלטים הרבים שעל בקתת השומר (או יותר נכון בקתת הגובה, כי לפי הכתוב אינו שומר כלל) ראיתי שגם ללא טיפול כזה הם אינם עדות למחשבה רבה או שפה נאותה וראויה: לשונם עילגת ויש חיסכון ניכר בסימני פיסוק. האם שלט חייב להיות מנוסח רע? יש לי חשד – ושלט שאציג בהמשך יתמוך בכך – שבבתי הדפוס אזל מלאי הנקודות. לעומת זאת יש שפע רק בסימני קריאה. נותרו כנראה מעט פסיקים אם מחפשים היטב על המדפים הגבוהים.

בקתת השומר- צפיפות גבוהה למ"ר של עלגות

ואם נחזור לרגע למבט על המרחב הציבורי, או ציבורי לכאורה, כך נראית המדרכה בהמשך מזרחה:

מדרכה - רחוב יצחק שדה בואכה רחוב המסגר

מעבר לפינה: מיצחק שדה דרומה לאורך רחוב המסגר

לא ברור מדוע רוצף שטח כה נרחב, ולמה זה טוב (מלבד השימוש שרואים בתמונה למכונית שעליה צ'קלקה). אני יודע שאזור זה, דרומית לרחוב יצחק שדה בין רחוב המסגר לדרך פתח תקוה מיועד לפינוי העסקים המסכנים שבו ולבינוי נרחב. כנראה שפיסת הדשא, המדרכה הרחבה, ומגרשי החניה הם חלק מתהליך זה. עדיין לא ברור לי מתי מדרכה ומתי דשא, ובעיקר למה צריך לרצף שטחים כה נרחבים. אדמה גלויה שתעזור לחלחול מי גשם שמתישהוא עוד ירד, אולי עם מעט צמחיה מתאימה ולא גומעת מים כמו דשא – לא יותר יעיל?

ושוב למצוקת סימני הפיסוק, הבה ונתבונן בשלט נוסף מבית עיריית תל אביב – יפו:

שלט עירוני

כאמור, נקודות אינן בנמצא. סימני קריאה – דווקא כן. אפשר גם לתמוה על איכות הגרפיקה, ריבוי הפונטים ואופן השימוש בהם. ייתכן שאני טועה, אבל דומני שיש לפחות שתי טעויות ניקוד. אם כבר טורחים לנקד, מן הראוי להקפיד על ניקוד נכון.

לסיכום, רשימה זו מנסה לסכם התבוננות מסויימת, מעין "case study"', על אספקטים שונים של המרחב הציבורי,סליחה מראש וגם לעת סיום על הקטנוניות.

מחווה לכנס טבע עירוני, תל אביב 23.11.10

יום שני, 15 בנובמבר, 2010

הערב, יום שני 15.11.10, מתקיים ערב עיון "בנושא שימור טבע עירוני חוצה מטרופולין: סביבה, מדיניות, תכנון".

הזמנה לערב העיון

מידע נוסף וקישור להזמנה הנ"ל כאן.

עדכון חם על כנס נוסף: מסתבר שגם בשבוע הבא מתקיים בתל אביב כנס בנושא דומה. ביום שלישי, 23.11.10, מתקיים יום עיון "טבע בעיר". פרטים בהזמנה כאן.

מעט מדי ומאוחר מדי אפילו בתור פרסום לאירוע, אבל בכל זאת אני מעלה התייחסות כמחווה וכאות הערכה לפעילות ברוכה וחשובה זו.

עצם המושג "טבע עירוני", שנראה כסתירה עד לא מזמן, הופך למטבע לשון שגור ולנושא הנדון ברצינות. נס זה (תוצר עבודה רבה של אנשים לא מעטים) מעיד שאולי יבוא יום וגם נושאים כמו הולכי רגל בעיר או תחבורה ציבורית יעילה יזכו להתייחסות רצינית….

לצורך המחווה אעלה נקודה של טבע עירוני שוודאי לא תידון בערב זה, על אף התפתחות ההתייחסות לפינות זנוחות לכאורה והמבט בקנה מידה קטן. עוד נישה אקולוגית אמיתית, הראויה למחקר ואולי גם לעידוד:

יער ?

אולי במקום "נישה אקולוגית" אפשר לומר "כרכוב אקולוגי":

"כרכוב אקולוגי"

על מצע אבק של עשרות שנים ברחוב הרצל יש צמחיה מכובדת.

ברחוב הרצל

על הדעת עולות תמונות של צמחים בפתחי מרזבים, אלא שלא מצאתי בארכיוני תמונה כזאת.

לעומת זאת, לקטני האמונה – או יותר נכון לאלו שיטענו כנגד קטנות הצמחיה – להן דוגמא יותר מרשימה, אף היא על כרכוב ותיק בעיר, ברחוב הרכבת:

"עץ בעיר" על הכרכוב

עץ של ממש!

אולי אני הוזה, אבל האם פיזור זרעים רצויים (וכמה קמצוצי דשן) במקומות אלו עשוי להניב צמחיה של ממש, ולו רק עונתית? ומה עם ירקות? בוודאי יכול להיות מבצע שיפור חזות העיר על ידי "כרכובים מעוצצים". התחלתי להיסחף, מוטב להפסיק כאן….

"הורדת" כיכר דיזינגוף – קריאה למחשבה יצירתית לפני הבולדוזרים

יום חמישי, 3 בדצמבר, 2009

מתגברות הקריאות וההפגנות למען הריסת ככר דיזינגוף הקיימת והשטחתה למתכונת העבר. זה נשמע כל כך נכון, והפך ל"בון-טון" של השיח האורבני. לכן בחשש מסוים אני רוצה לבקש לעצור רגע ולעשות חשיבה יסודית- הפעם לפני קבלת ההחלטה, ולא אחריה. הורדת המפלס לכשעצמה אינה ערובה למקום טוב יותר- וכדאי לדעת קודם לטובת מה מורידים, מה החלופה שתיווצר. הנוסטלגיה לכשעצמה לא תחזיר את הקסם שהיה בככר לפי עדויות הותיקים.

אין ספק שכעת הככר אינה מתפקדת: אינה יפה, אינה מושכת אנשים לשהיה, אינה מתוחזקת יפה (על אף המאמץ), אינה יוצרת חלל של ככר. הכל נכון ומצריך שינוי. אני לא בטוח שהשינוי של השטחה מוחלטת הוא הטוב ביותר. אולי כן. במקרה זה, מכיוון שהשינוי דרסטי ויקר מאוד, כדאי לבדוק את החלופות התכנוניות האפשריות לפני ההחלטה העקרונית. ראוי לגבש את הרצונות והכוונות- וגם להשקיע בתכנון אדריכלי ותחבורתי ראשוני. ואם תכנון כזה נעשה, ראוי לחשוף אותו לכל.

יש גם דברים להגיד בזכות הפרדה (מפלסית או אחרת): המשתמשים הלא-ממונעים, מכל הסוגים, מרגישים בטוחים יותר ולפיכך רגועים ונהנים יותר. אפשר לקוות לפחות רעש וזיהום אויר בקירבת האנשים. אין גם פסול ב"הזרמת התנועה" לכשעצמה. ומכאן לנקודה בעלת השלכות: האם חלק ממסלולי התנועה שבכיכר יכולים להתבטל? אולי נפח התנועה כיום מאפשר גם סגירה של היציאה לפינסקר, למשל? ויש עוד צירופים אפשריים. שאלות אלה, והנגזרות התכנוניות שלהן, צריכות להיבדק לפחות באופן ראשוני כדי לבחון את איכות המרחב שיכול להתקבל.

כאמור יש דברים לומר בזכות ההפרדה, וגם בזכות נקודת מבט מוגבהת לכיכר, גם אם זו חוסמת מבטים ארוכים. לנקודות תצפית יש משיכה משלהן, וכך גם לאזורים המהווים במה. במרחב התל-אביבי השטוח ברובו הגבהה יוצרת מוקד ומקום מיוחד. במקומות רבים יוצרים טופוגרפיה כדי ליצור עניין ונקודות להשקיף מהן. כאן קיבלנו זאת- אולי תוך טעות, אולי בצורה לא מוצלחת. אבל אולי אפשר למנף את המצב ולא להעלימו. אולי אפשר לבנות מפלסי ביניים שיהיו גם אזורי שהייה ועניין- לא המעבר החד-משמעי הקיים היום: מדרכה – מדרגות/רמפה – מפלס עליון.

דווקא קיומו של המשטח המוגבה פותח פתח לאפשרויות תכנוניות מעניינות. לא בהכרח "טבולה רסה" מוביל לתכנון טוב יותר. וזאת מבלי להתייחס לשאלה אם כיוון זה יוביל לפרוייקט זול יותר או יקר יותר. (דוגמא המעסיקה אותי: פארק גלית ביד אליהו הוא פרק מקסים וייחודי. האם לא היה יוצא נשכר ומיוחד יותר אילו השתמשו בחלק מן האלמנטים הבנויים שהיו קודם ב"בריכת גלית"? אני מניח שכן. ויש כמה דוגמאות). אצל רובנו דפוס העליה לככר דיזינגוף הוא הטבוע בנו ומוכר לנו. אולי לא חייבים לאבד אותו. עוד דוגמא שכמובן אינה דומה: גן לונדון שברחוב הירקון (שבאופן פרדוקסלי הפך ל"גן ההעפלה") שמר על מאפייני מסלול הטיפוס והעליה מן החוף אל הרכס (או להיפך- הירידה הזהירה אל החוף) שהיה קיים בו קודם. בעיני זה מאוד מצא חן.

מתבקשת ההשוואה לככר המדינה. אמנם ככר המדינה בסדר גודל שונה, ונפחי התנועה שונים, אבל המאפיינים הגאומטריים הבסיסיים דומים. האם נוח ונעים להגיע ללב הככר? האם נוצר בה מרחב עירוני טוב? האם הדפנות והככר מתייחסים זה לזה? ככר דיזינגוף "סגורה" יותר בגלל שהיא קטנה יותר, על אף שגובה הבניינים בהיקף אינו נמוך בהרבה מזה של ככר המדינה. לככר המדינה יש ערכים של פארק- גדול, פתוח, פה דשא ושם עצים, שבילים. התמונות הנוסטלגיות של ככר דיזינגוף מציגות אופי דומה לזה הנצפה בככר המדינה. האמנם זה מתאים לדיזינגוף של היום והעתיד? לתחושתי בככר דיזינגוף מתבקש משהו עם שונה. אורבני יותר, מבונה יותר, צפוף יותר.

לסיכום, עם כל האהדה ונטיית לבי אחר הקריאות להורדת ככר דיזינגוף, צריך להיות תהליך של בחינת רצונות, אפשרויות וחלופות- ואחריו החלטה. ומן הראוי שבתהליך זה ישתתפו רבים ככל האפשר. בסופו של דבר חייב להיות שינוי, ולא קוסמטי בלבד.