ארכיון פוסטים עם התג "יפו"

"שיכונים מבפנים" תערוכה אדריכלית-חברתית

יום שני, 2 בינואר, 2012

ביקרתי בפתיחת התערוכה "שיכונים מבפנים" בגלריה בבית האדריכל ביפו. התערוכה פתוחה משך כחודש וננעלת עם "ערב עיון" שעשוי גם הוא להיות מרתק.

הזמנה לתערוכה. הקליקו להגדלה.

נמשכתי לשם מכמה סיבות:

1. חשוב לעסוק ולהעמיק בהבנת השיכונים, וגם כאן יש לי כמה סיבות:

  • הם מהווים נתח נכבד מאוד מהנוף העירוני הישראלי;
  • יש לאנשים (ולאדריכלים) יחסי אהבה-שנאה עם צורת בינוי זו;
  • גוברת ההכרה שיש צורך בסיבוב נוסף של טיפול במבנים אלו, אם כדי להשאירם בחיים ומתפקדים, אם כדי להתאימם לעת הזו ולעתיד, ואם כדי להיפטר מהם (וייתכן ש"כל התשובות נכונות", תלוי בנשוא ובסיטואציה). לשם כך יש להעמיק את ההיכרות ככל האפשר, ובדגש דווקא על מאפייני אנשים וחברה ולא רק המאפיינים הפיזיים שאדריכל מורגל להתבונן בהם.

2. יש עוד הרבה מה ללמוד ולחקור לגבי השיכונים. אם מבחינה ציבורית-מינהלית לגבי "השיכון הציבורי" שחוזר ועולה כרצוי, אם לגבי המהלכים החברתיים-סוציולוגיים שחלו בהם ואיתם (וכאן התערוכה הזו נוגעת), ואם לגבי ערכם ומעמדם האדריכלי: מצד אחד נתפסים כדומים זה לזה וחוזרים על עצמם כרקע עירוני משמים ועלוב, מצד שני טובי האדריכלים בתקופתם תכננו שיכונים, יש הרבה טיפוסים ולא מעט המצאות ופיתוחים מעניינים מאוד.

3. הסיפורים לכשעצמם מרתקים וקושרים כמה תחומי הסתכלות ומחקר.

4. אני חי ביד-אליהו, מעוז שיכונים משמעותי.

5. אני מכיר אישית ומוקיר את הדס שדר ואת ערן טמיר-טאויל, מאוצרי התערוכה.

התערוכה מציגה את ההתאמות בשימוש ובמבנה הדירות שנעשו לאורך העשורים, עם ההשתנות בתאים המשפחתיים. יש בכך להעיד על אופי, על יכולת, ועל ההסתגלות לסביבה שתוכננה ונבנתה לפי תפיסה תרבותית וחברתית מוגדרת וקפדנית – זו של המתכננים המודרניסטים.

קופסאות-קופסאות. מה קורה בתוכן?

התערוכה קטנה. הן בשטחה והן במספר העבודות. אך כל עבודה מעידה על העמקה ורצינות. מומלץ לעיין גם בחוברות המסכמות. על ידי בחינת החלוקות והעמדת הריהוט בדירות מנסים להגיע להבנות לגבי המהלכים החברתיים והפסיכולוגיים שחוו המשפחות בדירות אלו.

במוצהר התמקדו העבודות בפן הפיזי-מבני (כולל ריהוט) ובאופן השימוש, יחד עם הסיפור האישי והמשפחתי. מבחינתי היה מעניין להעמיק יותר גם בהתייחסות לפן הסימבולי שבעיצוב הדירות – התמונות, חפצי הנוי, הבחירת של הדברים הנמצאים מול העיניים ומשקפים את העולם הפנימי. אין זו אומר שיש התעלמות בתערוכה מדברים אלו.

ברובד אחר, אני חושב שיש בתערוכה כזו ערך רב הן לסטודנטים והן ל"נחקרים", שכמה מהם הגיעו לפתיחת התערוכה. זאת מתוך נסיון אישי בחוויה דומה (שעליה אספר בהזדמנות אחרת).

לסטודנטים הן הקורס והמטלה והן התערוכה הם סוג של התחככות בעולם האמיתי שמחוץ לטכניון ובאנשים אמיתיים. זה שונה מהותית מתכנון בבועה של הסטודיו, גם אם התכנון בסטודיו הוא לגבי אתר ספציפי ולגבי משתמש ספציפי. על אף שלא נדרשו לתכנן בקורס זה, אני בטוח שההבנה העמוקה אליה הגיעו לגבי צרכים, רצונות ויכולות של אנשים ישפיעו על חשיבתם כארכיטקטים יותר מרוב קורסי התכנון שיעשו. וזאת בהטיה אנושית, להבדיל מההטיה הדיגיטלית-להטוטנית שמרשימה כל כך בקורסי התכנון.

לגבי ה"נחקרים", נראה לי שהרגישו שמישהו מתעניין בהם באמת. ניתן כבוד אמיתי להם ולמעשיהם.

התהליכים והדירות שבתערוכה מציגים אלטרנטיבות. הן מדגימות אלטרנטיבות שנדחו, בהיותן מגוונות תרבותית. למעשה אלטרנטיבות שאף נחשבו בחלקן נחותות ודחויות בשעתו. ולא שיש בהכרח לחפש אשמה – המתכננים והמנהלים עשו לשיטתם את הטוב ביותר שידעו לעשות. ולא שהתקדמנו מהותית: לראייתי תכנון הדירות היום (על ידי השוק הפרטי) בסופו של דבר הוא בשטנץ אחיד למדי, גם אם הגדלים והגיאומטריה משתנים. אני תוהה עד כמה אני ועד כמה עמיתי וה"פרופסיה" בכללה עדיין יכולים ליצור דברים שונים. לא סתם שונים גיאומטרית ואסתטית, אלא שונים מהותית ותרבותית. מבחינה ממסדית-ציבורית, העליה מאתיופיה נתנה הזדמנות להוכיח אם למדנו והתפתחנו. למיטב הבנתי הוכיחה שלא. גם עולים אלה הוכנסו למכבש "כור ההיתוך" המרחבי והחברתי, על אף שמההתנסויות בעליות קודמות אפשר אולי היה להפיק יותר לקחים ולהפגין יותר הבנה וקבלה תרבותית. למשל, בסוגיית "בתי הנידה" אפשר היה להפגין יצירתיות תכנונית ומנהלית (ראו בסוף הכתוב כאן, ומעט בתמצית מאמר כאן).

התערוכה מעוצבת יפה ובפשטות ראויה. התחושה בסוף היא שהדירות ובעליהן מציגים עושר אפשרויות ודמיון שאפילו אפס קצהו לא עלה במחשבת המתכננים ובתסריטים אשר יכלו לכתוב לעתיד הדירות. ואלה רק שבע מתוך אלפים רבים של דירות. הייחוד של התערוכה טמון במבט השונה אל הדירות ודייריהן. מבחינה מסויימת, כתרגיל לסטודנטים, חבל שלא היה לכך המשך בתרגיל תכנוני (לאו דווקא בדירות אלו עצמן, ואולי סתם תרגיל יצירתי כלשהו). מצד שני, אולי זה רק היה מקלקל. לעיתים עדיף להשאיר את הקצוות פתוחים ולתת לצופים ללכת הביתה מהורהרים.

עתיד תל אביב – יפו :תכנית מתאר ותכנית אחרת

יום חמישי, 22 ביולי, 2010

אתמול (21.7.2010) עשיתי לי אחר צהרים של בילוי באירועים תכנוניים-אורבניים. חום יולי-אוגוסט….

בארבע הייתי בישיבת מליאת הועדה המקומית תל אביב – יפו (שהיא מועצת העיר, יענו כל נבחרי הציבור). לא בזכות ייחוס או קשרים- הישיבה פתוחה לכל, ככל ישיבות מועצת העיר (אם אינני טועה).

משם דילגתי לבית קהילת תל אביב – יפו של החברה להגנת הטבע, להצגת תכנית של תושבי דרום העיר לאזורם.

מליאת הועדה המקומית לתכנון ובניה (=מועצת העיר).

זו פעם ראשונה שאני בא לפורום זה. מיעוט האורחים מבחוץ לנושא כה חשוב הוא מטריד מאוד: היו לא יותר מעשרה, רובם ככולם אנשי "הפורום הירוק" של החברה להגנת הטבע.

את סדר היום שהוכן לדיון בעיריה אפשר לקרוא כאן. עד לשעה שבע, בה פרשתי ונראה היה שהדיון לקראת סופו, לא הספיקו להגיע לדיון באזורי הצפון והמזרח, כפי שתוכנן. בעקרון זו נועדה להיות הישיבה הראשונה מתוך ארבע, שבסיומן יצביעו חברי הועדה/מועצה על אישור תכנית המתאר. לראשי העיריה אצה הדרך – עיריה אשר לה תכנית מתאר מאושרת סמכויותיה החוקיות גדלות, ותלויה בפחות דברים בחסדי הועדה המחוזית. בכך כוחם של פרנסי/פולוטיקאי העיריה גדל. חשבון פשוט. לא שבהכרח התהליך או התוצאה לא טובים. הבעיה היא שבאישור התכנית תופעל כמובן קואליציית הברזל של חולדאי באופן אוטומטי – גם מי שהיום הרהיב עוז לומר דברי בקורת ולבקש שינויים. והיו כאלה. חלקם רלבנטיים וחלקם לא. רובם הגדול – קצת הופתעתי- קוהרנטיים ולא פופוליסטיים מדי (היו גם אחרים…). עלו נושאי שטחים פתוחים, דיור בר השגה, אופן ההצגה והדיון, ועוד. לא מעטים אמרו שההליך מהיר מדי, צריך עוד חומר ועוד הסברים. זה נאמר מתוך אמונה/אשליה שיש להם יכולת ממשית להשפעה בשלב מאוחר זה (או לפחות להיראות כמי שניסו). אני מסופק מאוד עד כמה ניתן להסיט ספינה גדולה זו ממסלולה. ולוואי שאתבדה…. בסוף הדיון, לאור הדרישות הרבות, הסכים חולדאי להאריך את משך הדיונים ולקיים גם הצגות מצומצמות יותר של הצוותים המקצועיים בפני חברי מועצה שמעוניינים בכך.

מצא חן בעיני שבהתייחסות לרון חולדאי הקפידו לקרוא לו "ראש העיריה", ולא "ראש העיר" (כך נהגו גם דורון ספיר, מהנדס העיר ואחרים). "ראש העיריה" הוא הנכון עניינית ומעשית. "ראש העיר", הנפוץ יותר, נועד בדרך כלל להאדיר ולכבד שלא לצורך.

תכנית תושבים לדרום העיר

משם במעבר חד לחדר הצפוף (אבסולוטית) והקטן (יחסית) בו הוצגה מחשבה חלופית לגבי דרום העיר, סקיצת-תכנית שגובשה על ידי קבוצת תושבי האזור, אדריכלים ברובם, בזמן שיכלו לפנות וללא תקציב כלשהו. את התכנית הציג שרון רוטברד- אדריכל, תושב שכונת שפירא, ומחבר הספר המרתק והמטריד "עיר לבנה, עיר שחורה". בהינתן הפרסום הנ"ל, נפתחה ההצגה בסקירה הסטורית. לאחר מכן הועלו כמה שאלות נוקבות, בעיקר לגבי ההתייחסות לשכונות קיימות, לרצון הבלתי נלאה של העיריה להוסיף שטחי תעסוקה לאזור זה, שכנראה התדרדרותו נובעת מריבוי שימושי התעסוקה בו כבר היום (ולאורך מרבית שנותיו), להגיון התחבורתי ולמשמעויותיו. שרון אמר באופן גורף (או פרובוקטיבי, לא בטוח שהצלחתי להבחין): איננו רוצים ולו מטר מרובע אחד נוסף של תעסוקה. הדרך למשוך את הדרום למעלה יכולה לבוא רק מתוספת מגורים (ושימושים נוספים באופן מידתי), יחד עם בניית סביבה עירונית ראויה. זו אמירה שאף אחד בממסד התכנוני (וכנראה גם הפוליטי) לא יהיה מוכן לקבל כהנחת יסוד. לכן לא בטוח כמה נבון להציגה כך, גם אם הרציונאל הבסיסי הגיוני. שרון התייחס לאובססיה הבלתי ברורה של העיריה לפתח את "ציר שלבים" כאזור תעסוקה משמעותי, בצד היותו ציר תנועה מרכזי ו/או רחוב עירוני פעיל. מעט יותר בסלחנות התייחס לרעיון פיתוח דומה בואכה צומת חולון (אזור המשופע בערכי טבע והיסטוריה, כגון בתי באר). יפה קונספטואלית (ואולי גם פרקטית) הרעיון של הכרה וחיזוק ארבעת צירי הרוחב ההיסטוריים, שגם להם ערכים שיכולים לתמוך בפיתוח נבון שלהם: דרך פתח תקווה (דרך בגין דהיום), רחוב סלמה, דרך לוד (קיבוץ גלויות), דרך ירושלים (בן צבי). זאת בניגוד לראציונאל השולט כעת, של פיתוח צירי צפון-דרום כדי לאפשר הזרמת יותר תנועה עוברת ללב העיר.

עוד יותר מן התוכן סיקרן אותי התהליך. לפני כמה שנים, עת נפגשנו כמה אדריכלים ופעילים תושבי יד אליהו, מסלול כזה של עיסוק בחשיבה תכנונית היה אחת האפשרויות שעמדה באויר. זה לא קרה, ולא נראה שיקרה. גם עניין של חוסר יוזמה מספקת, אך כנראה גם בשל "שביעות רצון בורגנית" יחסית. כלומר יחסית לדרום העיר – יפו, שכונת שפירא, פלורנטין, ועוד- אין לנו צרות רציניות ולתקוותנו גם לא איומים של ממש. צוות זה בדרום עשה עבודה רצינית וראויה להערכה, גם אם אינה שלמה ואולי היא אף בוסרית. כפי שאמר שרון בתגובה להערה ברוח דומה, כנראה יש הרבה יותר חשיבה משניתן להראות כעת על הנייר. נראה שגם לקבוצה לא ברור איך בדיוק ימשיכו, במיוחד לא איך להתייחס לסד של לוח הזמנים הקצר (חודשים ספורים) עד לאישור תכנית המתאר.

האם יש סיכוי לפעילות ציבורית(/פוליטית) כדי שמדיניות התכנון לדרום העיר תיבחן שוב ברצינות? האם יש טעם בפיתוח התכנית הכללית הזו לתכנית של ממש, הנותנת תשובות בכלל הנושאים המצריכים פירוט (תחבורה, שטחים פתוחים, ייתכנות כלכלית,….)? האם יימצאו המשאבים לכך? האם יש סיכוי לרב-שיח מקצועי ואזרחי אמיתי? האם בידי הקבוצה יש כלים ו/או משאבים לפעילות רצינית בכיוונים אלה או חלקם? האם תקדים עין כרם של קידום תכנית חלופית על ידי תושבים יכול להיות מיושם כאן? האם תכנית זו היא באמת של הקהילה(/קהילות), או מייצגת רק קבוצה מסויימת וקטנה? ימים יגידו.

בסוף הערב עלתה גם בקשה וקריאה לעזרה מכל המוכן לעזור, תושב הדרום או אוהד, בעל מקצוע או מתעניין. אין ספק שזו מטרה ראויה ומשהו מעניין ללוות.