ארכיון פוסטים עם התג "יד אליהו"

תמ"א 38 ביד אליהו – האמנם סנונית ראשונה?

יום רביעי, 12 בדצמבר, 2012

השבוע נתקלתי בפרוייקט ראשון של תוספת בינוי לפי תמ"א 38 ביד אליהו שממש נראה יוצא לדרך (אולי פספסתי אחרים). זה קורה בדרך משה דיין 61-63

רבות דובר על תוספות לפי תמ"א 38 ביד אליהו. רבים תומכים ואף מייחלים להתפתחות זו, ורואים בזה את המנוף לתוספת דיור מתונה והדרגתית לשכונה הזקוקה לכך. לפי גירסה זו תוספות מעין אלה מאפשרות גיוון הסוגים והגדלים של דירות בשכונה והגדלת הצפיפות בד בבד עם שמירה על המרקם האופייני, השטחים הפתוחים שבין הבתים, והפרופורציות המתונות של הבינוי. אך יש גם טענות כנגד וחששות, בינהן לגבי הערך האמיתי של חיזוק, לגבי ההגיון שבהותרת בניינים רעועים על כנם, לגבי האופן הגורף וחסר התייחסות ספציפית של התוספות המותרות, לגבי עומס על תשתיות ציבוריות, לגבי יכולת התמודדות דיירים עם יזמים-קבלנים, לגבי בעיות חניה ולחילופין הרס המרחבים שבין הבתים, ועוד.

לאורך השנים האחרונות עלו מספר שלטים עם בשורות על תחילת פרוייקטים כאלו בכמה מקומות בשכונה. שלטים גם כוסו וירדו, וכמה סתם מחלידים בינתיים.

והנה המקום. המתחם מגודר, יש סימני צרת ביוב זמנית. כלומר זה אמיתי.

משה דיין 61-63 - תחילת הפרוייקט

יש גם שלטים (עדיין ללא שם אדריכל, וחבל).

שלט ופרטים

יפה שכל המבנה (48 דירות אם לא טעיתי בחשבון) הצליחו להתארגן.

מהפרטים בשלט ובהדמיה עולים הפרטים המעניינים הבאים (פרשנות שלי):

לדירות לא נוספו חדרים, אלא רק מרפסות.

המעליות נראות כנפתחות ישירות לדירות או למרפסות שלהן, ולא אל חדר המדרגות (שדומני שאין לו קיר חיצוני).

לא ברור איך נפתרת סוגיית החניה לדירות החדשות. כתוב "שיפוץ חניה ותוספת חניות"- למיטב זכרוני יש מגרשי חניה כלליים מאחורי הבניינים, ואינני יודע לאילו בניינים הם שייכים.

בהדמיה לא רואים גדר, ולו נמוכה, עד לבניינים. הרחבת רצועת הדשא הציבורית עד למבנה תהיה נהדרת, אך קשה לי להיות אופטימי שכך אכן יבוצע (במיוחד לאור ציון של דירות גן).

מעניין כמה ייקח ואיך ייגמר. מאחל הצלחה!!

לפני - ואחרי

ולבסוף, סתם סוגיה שמציקה לי בקשר למדרכה זו: כאשר שופץ רחוב משה דיין (ונוסף לו נתיב האופניים שלדעתי מצויין) נעשו תחילה גומות מרובעות להוספת עצים לאורך שפת המדרכה. לאחר זמן רוצפו הגומות. מן הסתם המחשבה היתה שדי בשורות העצים הנאות שבתחום הדשא (ראו בתמונה הראשונה לעיל). אך להולכי הרגל בארץ ברוכת שמש קופחת, עצים אלה אינם מועילים לאורך מרבית היום עד לתחילת אחר הצהרים. לעידוד הליכה (ורכיבה בנתיב מוצל) שורת העצים הנוספת היא חיונית. חבל שבוטלה, מטעמים לא ברורים.

המדד האולטימטיבי לשכונה טובה – "מבחן הארטיק"

יום שבת, 10 בספטמבר, 2011

שוב אני חוזר אל הבלוג החביב עלי – Free-Range Kids . עיקרו עיסוק בצורך לעודד עצמאות ילדים, להפסיק את הגנת-היתר שהחברה יותר ויותר מצפה שיקבלו. אותה הגנת-יתר מגבילה אותם ואת התפתחותם, מגדלת דור שרגיל שהכל עושים בשבילו, יוצרת קשיים מרובים להורים ולמוסדות.

הפעם אתרגם כמעט במלואה רשומה שעוסקת למעשה בבינוי ערים. או בתרומת מבנה המקום לקהילתיות. כותבת הבלוג, הניו-יורקרית לנור שכנזי, חוזרת ועוסקת בסביבה המיידית של ילדים ובשאלה למה פעם פרחו חיי החברה הספונטניים ברחובות ואילו היום יש פחד לתת לילדים לצאת בכלל. לתחושתי אנו בישראל עדיין לא במצב של האמריקאים, אבל הרי הם מסמנים לנו את כיווני ההתפתחות, בוודאי בסוגיות אלו. להלן התרגום:

לעבור את מבחן הארטיק

Passing the Popsicle Test , Lenore Skenazy

"כידוע לכם, לדעתי "קהילה" היא התשובה לרוב צרותינו. ככל שנסמוך יותר זה על זה ונהיה קשורים יותר זה לזה, כך נרגיש בטוחים יותר בשחרור ילדינו, יותר נהנה בחיים, רחובותינו ימלאו חיים ונהיה פחות בודדים.

הוסיפו לזה את ההכרה המתפתחת של מתכנני ערים שכאשר שכונה היא טובה לילדים היא טובה גם לכל השאר, ותבינו למה חשוב לבנות ולשנות ערים כך שיעברו את "מבחן הארטיק".

מבחן הארטיק? רעיון גאוני בפשטותו: שכונה היא טובה אם ילד/ה בגיל שמונה יכול/ה לצאת לקנות לעצמו/ה ארטיק ולחזור הביתה לפני שהארטיק נמס לגמרי.

זה אומר שיש נתיב בטוח מספיק להליכה (כולל חציה בטוחה של רחובות, אם צריך) ושהמגורים קרובים מספיק למסחר. כמו כן שהילדים מרגישים בנוח להסתובב בחוץ, וכך גם ההורים (ושוטרים שרואים אותם וכל אדם אחר ברחוב). כאשר כל זה קורה, אזי לא רק הילדים יכולים להסתדר בכוחות עצמם אלא גם כל האחרים, כולל קשישים.

כפי שנאמר במאמר אחר לגבי "מבחן הארטיק": "שימו לב שאין בזה שום מינוח מקצועי עלום: שום דבר לגבי "עירוב שימושים" או "מיתון תנועה" או "צפיפות" היוצרת פיקוח ציבורי-טבעי. אבל בעצם הכל שם."

כפי שציינתי כבר קודם: נוכחות טבעית של ילדים ברחוב מצביעה על מקום טוב לחיות בו. ונוכחות ארטיקים? עוד יותר טוב! וזה מזכיר לי – הגיע הזמן לנשנש משהו…

עד כאן הרשומה. מדד אורבני מצויין. אפשר להוסיף שעל אף המדד של המרחק (המסת הארטיק), אם הילד שוהה בחוץ עד לגמר הארטיק (יושב על ספסל, מרכל עם החבר'ה,….) זה עוד יותר טוב. ודאי חוסך נזילות, כתמים ונקיון בבית….

אם לעשות עוד קישור בין תכנון אורבני לבין חינוך וילדים בסביבה, ברשימה אחרת בבלוג הנ"ל מביאים עדות לכך שעוד בסוף שנות ה-70 ציפו שלילד בגיל שש יהיו כישורים להסתובב בשכונה בעצמו. וזה מזכיר לי שבשנות ה-70 שהוזכרו אני עצמי הייתי אוסף את אחי מהגן בדרכנו הביתה בצהרים, וזאת בשנותי הראשונות בבית ספר יסודי (אולי אפילו בכיתה א', צריך לבדוק). והיו כמה כבישים לחצות. אבל זו היתה תקופה אחרת…..

ומכאן לשכונה שלי- יד אליהו: האם היינו עוברים את המבחן? מבחינת מבנה, תחושת בטחון ומרחקים לקיוסקים/מכולות – הייתי נותן ציון טוב אם לא למעלה מזה (צריך לקבוע קריטריונים כדי להגיע לתוצאה מדורגת וממוספרת). המכשלה היא בסוגיית הגיל. לאחרונה נחשפנו לקמפיין אגרסיבי על כך ש"ילד עד גיל תשע- לא חוצה את הכביש לבד". במעט שחיפשתי לא מצאתי שיש חוק כזה, אבל אחרי קמפיין זה אף אחד לא יעז לתת לילד קטן מזה לחצות רחוב. כך שהיכולת להרחיק לבלוק הסמוך, שבהגדרה נמצא מעבר לרחוב – בעייתית. אבל אני יכול להעיד מנסיון שלילדה בת עשר אין שום בעיה ללכת לקנות ארטיק או מחברת שחסרה לה, או גומיות לשיער, או לחברה, או לאסוף את אחותה הקטנה מהגן.


טבע עירוני 2 – קיפוד (ז"ל) בעיר!

יום שבת, 29 בינואר, 2011

עצוב מאוד לראות גופה של קיפוד דרוס ברחוב עירוני, אבל זו גם עדות שעדיין יש קיפודים בעיר!

בבוקר בהיר לא מזמן נתקלתי ברחוב נגבה (יד אליהו בואכה שכונת התקוה) בקיפוד דרוס. כה קטן ממש באמצע הרחוב. אינני זוכר מתי לאחרונה ראיתי קיפוד. לא מאז ילדותי בפאתי הרצליה, בפינה אשר (גם) שדות סביב לה.

קיפוד דרוס, רחוב נגבה, תל אביב, דצמבר 2010

קיפוד זה הוא עדות לכך שיש עדיין חיי בר כלשהם באזור המאוד מבונה (גם אם יש שיתריסו כנגד עירוניותו) של יד אליהו. לפני כמה לילות חצה לפני את הרחוב בריצה שפופה בעל חיים עם צללית מאוד נמוכה. אני נוטה לחשוב שהיה זה חתול מפוחד במיוחד, אף שהצללית התאימה יותר לנמיה. אך אולי יש יותר חיי בר משאני ער להם ("ער" דו-משמעי, מכיוון שכנראה רוב אותם חיים פעילים יותר בלילה, עת אנו ספונים תחת הפוך).

לסימני חיים "טבעיים" אחרים בעיר, אפשר לקרוא את הרשימה הזו.

דיון כזה מזכיר לי את העובדה שפחות ממאה שנה עברו מאז נראו דובים בארץ ישראל (דוב חום סורי, שהאחרונים ממינו נצפו בצפון ב-1917).

עתיד תל אביב – יפו :תכנית מתאר ותכנית אחרת

יום חמישי, 22 ביולי, 2010

אתמול (21.7.2010) עשיתי לי אחר צהרים של בילוי באירועים תכנוניים-אורבניים. חום יולי-אוגוסט….

בארבע הייתי בישיבת מליאת הועדה המקומית תל אביב – יפו (שהיא מועצת העיר, יענו כל נבחרי הציבור). לא בזכות ייחוס או קשרים- הישיבה פתוחה לכל, ככל ישיבות מועצת העיר (אם אינני טועה).

משם דילגתי לבית קהילת תל אביב – יפו של החברה להגנת הטבע, להצגת תכנית של תושבי דרום העיר לאזורם.

מליאת הועדה המקומית לתכנון ובניה (=מועצת העיר).

זו פעם ראשונה שאני בא לפורום זה. מיעוט האורחים מבחוץ לנושא כה חשוב הוא מטריד מאוד: היו לא יותר מעשרה, רובם ככולם אנשי "הפורום הירוק" של החברה להגנת הטבע.

את סדר היום שהוכן לדיון בעיריה אפשר לקרוא כאן. עד לשעה שבע, בה פרשתי ונראה היה שהדיון לקראת סופו, לא הספיקו להגיע לדיון באזורי הצפון והמזרח, כפי שתוכנן. בעקרון זו נועדה להיות הישיבה הראשונה מתוך ארבע, שבסיומן יצביעו חברי הועדה/מועצה על אישור תכנית המתאר. לראשי העיריה אצה הדרך – עיריה אשר לה תכנית מתאר מאושרת סמכויותיה החוקיות גדלות, ותלויה בפחות דברים בחסדי הועדה המחוזית. בכך כוחם של פרנסי/פולוטיקאי העיריה גדל. חשבון פשוט. לא שבהכרח התהליך או התוצאה לא טובים. הבעיה היא שבאישור התכנית תופעל כמובן קואליציית הברזל של חולדאי באופן אוטומטי – גם מי שהיום הרהיב עוז לומר דברי בקורת ולבקש שינויים. והיו כאלה. חלקם רלבנטיים וחלקם לא. רובם הגדול – קצת הופתעתי- קוהרנטיים ולא פופוליסטיים מדי (היו גם אחרים…). עלו נושאי שטחים פתוחים, דיור בר השגה, אופן ההצגה והדיון, ועוד. לא מעטים אמרו שההליך מהיר מדי, צריך עוד חומר ועוד הסברים. זה נאמר מתוך אמונה/אשליה שיש להם יכולת ממשית להשפעה בשלב מאוחר זה (או לפחות להיראות כמי שניסו). אני מסופק מאוד עד כמה ניתן להסיט ספינה גדולה זו ממסלולה. ולוואי שאתבדה…. בסוף הדיון, לאור הדרישות הרבות, הסכים חולדאי להאריך את משך הדיונים ולקיים גם הצגות מצומצמות יותר של הצוותים המקצועיים בפני חברי מועצה שמעוניינים בכך.

מצא חן בעיני שבהתייחסות לרון חולדאי הקפידו לקרוא לו "ראש העיריה", ולא "ראש העיר" (כך נהגו גם דורון ספיר, מהנדס העיר ואחרים). "ראש העיריה" הוא הנכון עניינית ומעשית. "ראש העיר", הנפוץ יותר, נועד בדרך כלל להאדיר ולכבד שלא לצורך.

תכנית תושבים לדרום העיר

משם במעבר חד לחדר הצפוף (אבסולוטית) והקטן (יחסית) בו הוצגה מחשבה חלופית לגבי דרום העיר, סקיצת-תכנית שגובשה על ידי קבוצת תושבי האזור, אדריכלים ברובם, בזמן שיכלו לפנות וללא תקציב כלשהו. את התכנית הציג שרון רוטברד- אדריכל, תושב שכונת שפירא, ומחבר הספר המרתק והמטריד "עיר לבנה, עיר שחורה". בהינתן הפרסום הנ"ל, נפתחה ההצגה בסקירה הסטורית. לאחר מכן הועלו כמה שאלות נוקבות, בעיקר לגבי ההתייחסות לשכונות קיימות, לרצון הבלתי נלאה של העיריה להוסיף שטחי תעסוקה לאזור זה, שכנראה התדרדרותו נובעת מריבוי שימושי התעסוקה בו כבר היום (ולאורך מרבית שנותיו), להגיון התחבורתי ולמשמעויותיו. שרון אמר באופן גורף (או פרובוקטיבי, לא בטוח שהצלחתי להבחין): איננו רוצים ולו מטר מרובע אחד נוסף של תעסוקה. הדרך למשוך את הדרום למעלה יכולה לבוא רק מתוספת מגורים (ושימושים נוספים באופן מידתי), יחד עם בניית סביבה עירונית ראויה. זו אמירה שאף אחד בממסד התכנוני (וכנראה גם הפוליטי) לא יהיה מוכן לקבל כהנחת יסוד. לכן לא בטוח כמה נבון להציגה כך, גם אם הרציונאל הבסיסי הגיוני. שרון התייחס לאובססיה הבלתי ברורה של העיריה לפתח את "ציר שלבים" כאזור תעסוקה משמעותי, בצד היותו ציר תנועה מרכזי ו/או רחוב עירוני פעיל. מעט יותר בסלחנות התייחס לרעיון פיתוח דומה בואכה צומת חולון (אזור המשופע בערכי טבע והיסטוריה, כגון בתי באר). יפה קונספטואלית (ואולי גם פרקטית) הרעיון של הכרה וחיזוק ארבעת צירי הרוחב ההיסטוריים, שגם להם ערכים שיכולים לתמוך בפיתוח נבון שלהם: דרך פתח תקווה (דרך בגין דהיום), רחוב סלמה, דרך לוד (קיבוץ גלויות), דרך ירושלים (בן צבי). זאת בניגוד לראציונאל השולט כעת, של פיתוח צירי צפון-דרום כדי לאפשר הזרמת יותר תנועה עוברת ללב העיר.

עוד יותר מן התוכן סיקרן אותי התהליך. לפני כמה שנים, עת נפגשנו כמה אדריכלים ופעילים תושבי יד אליהו, מסלול כזה של עיסוק בחשיבה תכנונית היה אחת האפשרויות שעמדה באויר. זה לא קרה, ולא נראה שיקרה. גם עניין של חוסר יוזמה מספקת, אך כנראה גם בשל "שביעות רצון בורגנית" יחסית. כלומר יחסית לדרום העיר – יפו, שכונת שפירא, פלורנטין, ועוד- אין לנו צרות רציניות ולתקוותנו גם לא איומים של ממש. צוות זה בדרום עשה עבודה רצינית וראויה להערכה, גם אם אינה שלמה ואולי היא אף בוסרית. כפי שאמר שרון בתגובה להערה ברוח דומה, כנראה יש הרבה יותר חשיבה משניתן להראות כעת על הנייר. נראה שגם לקבוצה לא ברור איך בדיוק ימשיכו, במיוחד לא איך להתייחס לסד של לוח הזמנים הקצר (חודשים ספורים) עד לאישור תכנית המתאר.

האם יש סיכוי לפעילות ציבורית(/פוליטית) כדי שמדיניות התכנון לדרום העיר תיבחן שוב ברצינות? האם יש טעם בפיתוח התכנית הכללית הזו לתכנית של ממש, הנותנת תשובות בכלל הנושאים המצריכים פירוט (תחבורה, שטחים פתוחים, ייתכנות כלכלית,….)? האם יימצאו המשאבים לכך? האם יש סיכוי לרב-שיח מקצועי ואזרחי אמיתי? האם בידי הקבוצה יש כלים ו/או משאבים לפעילות רצינית בכיוונים אלה או חלקם? האם תקדים עין כרם של קידום תכנית חלופית על ידי תושבים יכול להיות מיושם כאן? האם תכנית זו היא באמת של הקהילה(/קהילות), או מייצגת רק קבוצה מסויימת וקטנה? ימים יגידו.

בסוף הערב עלתה גם בקשה וקריאה לעזרה מכל המוכן לעזור, תושב הדרום או אוהד, בעל מקצוע או מתעניין. אין ספק שזו מטרה ראויה ומשהו מעניין ללוות.

שם איש/רחוב- עיברינגליש או אנגלרית? מקרה ג'ון מונש

יום שישי, 11 ביוני, 2010

הביטו וראו מה קרה ל- John Monash:

שלט רחוב מונש - על קיר בית

אותי מאוד שיעשע השם הפרטי באנגלית. באופן ברור המקור הוא השם הנפוץ ומוכר מאוד John . אך נראה שהשם באנגלית נכתב בהשראת אופן הכיתוב בעברית: האות "ג" תורגמה ל-G ואחריה הושם גרש. אולי בשלב הבא יעבור השם עברות מלא בתרגום חוזר ל"גאון מנשה"?

לפחות יש עקביות כי גם בפינת הרחוב זה כך. בשלט זה, עקב הצפיפות, הותכו התואר והשם הפרטי ליחידה אחת מוזרה עוד יותר ומוזיקלית לא פחות- "סר'גון". התעתיק האנגלי נשמר….

רחוב מונש - שלט בפינת רחוב

איזור זה של שכונת יד אליהו בתל אביב משופע בעוד שמות קצינים זרים-יהודים למינהם (פטרסון, קיש, ובהקשר דומה: החי"ל, לוחמי גליפולי. מעניין ש"הגדוד העברי", הקשור לאותו נושא, הונצח בשם רחוב באזור אחר- אני מנחש שמוקדם יותר מהאחרים). בהקשר הצבאי, סופר לי לאחרונה שרחוב מונש היה גבול הפרדסים שנותרו עם תחילת הבניה באזור באמצע-סוף שנות ה-40. לעתים נורו מן הפרדס יריות על הבתים שנבנו בין רחוב מונש לקיש. על גג הקומה השניה של הבית ברחוב מונש 3 היתה לפני קום המדינה עמדת שמירה של חברי "ההגנה".

לכל אותם קצינים סיפור חיים מעניין. מתוך השעשוע לגבי שלט זה חיפשתי מעט על ג'ון מונש. מוצא חן בעיני שעל אף שנודע בזכות הקריירה הצבאית, אפשר לומר שהיה הומניסט במחשבתו, וראייתו המערכתית היא מרשימה. שתי תכונות אלה, בהקשר צבאי ואזרחי כאחד, היו ייחודיות עוד יותר בתקופתו.

כדי לעשות מעט צדק עם ג'ון מונש להלן קצת מידע:

מתוך "מדריך רחובות תל אביב" (המצוי גם באתר העיריה)

כדרכנו אנו מנכסים לנו כל איש ודבר. במידע שעל השלט בכחול אפילו לא טרחו להזכיר שמונש היה אוסטרלי, . באוסטרליה הוא דמות ידועה. נולד למהגרים ממוצא גרמני. הוכר כעילוי בלימודיו מגיל צעיר. כמהנדס פיתח קריירה נאה והיה מחלוצי השימוש בבטון מזוין באוסטרליה. במקביל שימש כקצין בצבא. יכולתו השכלית וראייתו ההנדסית באו לידי ביטוי בתפקודו הצבאי המרשים, באשר היה גם מארגן לוגיסטי מעולה, ופיתח את החשיבה לגבי שילוב פעולת חילות שונים לתמיכה זה בזה ולסיוע להתקדמות חיל הרגלים (כדי שזה לא יתפקד בעיקר כ"בשר תותחים"). נודע בפיתוח אחריות הקצין גם לרווחת חייליו. כאנקדוטה, נודע גם בכך שחייליו זכו כמעט תמיד לארוחות חמות מדי יום, גם בקו החזית. לאחר המלחמה עסק במגוון פעילויות הנדסיות ואזרחיות באוסטרליה. "אוניברסיטת מונש" טוענת באתרה ש-

The University is named after him, not because of his fame but because of the many and important ways in which he contributed to the community. בין היתר מציינים כי דמותו ומוצאו האירופאי-יהודי, יחד עם האהדה הרבה אליו באוסטרליה בזמנו, עזרו לעצב את דמות החברה האוסטרלית כרב-תרבותית ופתוחה (על אף נסיונות לשימוש במוצאו כדי לנגח אותו במסלול קידומו הצבאי).

כיום ניתנות על שמו מלגות מנהיגות ומצויינות. יש עיר בת כ-175,000 תושבים הקרויה בשמו. בעיירה בה גדל בספר האוסטרלי עדיין זוכרים היכן עמדה החנות שניהל אביו החל משנת 1874, ומציינים לזכות מנהל בית הספר בזמנו שהבחין בכשרונו של מונש ודחק במשפחתו לעבור למלבורן, שם יוכל לקבל השכלה כראוי לו. בשנת 1996, עם הוצאת שטר של 100 דולר אוסטרליים, הוטבע עליו דיוקנו. בשנת 2008 ניסה סגן ראש ממשלת אוסטרליה ליזום את העלאתו בדרגה לאחר מותו. קצת באיחור, הייתי אומר…..

שטר 100 דולר אוסטרליים

שימור מבנים, מה משמרים – ושכונת יד אליהו

יום חמישי, 29 באפריל, 2010

באירוע "בתים מבפנים 2010" (בסוף שבוע הבא, 7-8/5, מומלץ בחום!) אני שותף זוטר לארגון סיור ביד אליהו. כמוגדר באתר "בתים מבפנים" בתיאור הסיור (סיור מספר 101, יום שישי, שעה 9:00, מפגש ע"י בית השריון, לוחמי גליפולי 51):

"יד אליהו היא שכונת המגורים הגדולה בעיר ומהווה מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות של המאה ה-20. הסיור – בהנחיית האדריכלים אודי כרמלי מצוות תכנון מזרח, דורון מינין ממחלקת שימור מבנים בעיריית תל אביב-יפו ודני לזר עורך תוכנית המדיניות ליד אליהו – יציג את גישות התכנון החדשות ליד אליהו הנבחנות בימים אלה ומבוססות על שימור מרקמִי וקהילתי ככלי לפיתוח מבוקר. בסיור ישולבו מפגשים עם ותיקי השכונה ויוצגו מגמות התכנון של אגף התכנון העירוני לעתיד השכונה."

הרעיון לשלב איש שימור היה של אודי כרמלי, אדריכל וחבר צוות תכנון מזרח במינהל ההנדסה. גם אני סקרן לשמוע את התייחסותו של דורון מינין לנושא, כבעל מקצוע וכאיש העיריה. הבחירה מה לשמר ומאילו סיבות כלל אינה טריביאלית. יש לה השלכות כבדות כאשר מתווספות לה משמעויות כלכליות, אם של פגיעה בזכויות בניה לצורך השימור, אם בעליית ערך כתוצאה של שימור, ואם באפשרות של השקעה ציבורית לטובת השימור (התיאורטית למדי, לצערנו, למעט ועד להכרזת משרד ראש הממשלה על תכנית מקיפה לשימור "תשתיות מורשת לאומית", מוחשיות ובלתי-מוחשיות).

קצת על שימור

שימור הוא גם בחירה של הסיפור, הנרטיב הנבחר להצגה ולקידוש מסוים על ידי החברה. ככזה השימור הוא בעל השלכות על דמות החברה בעיני עצמה ובעיני אחרים – ובהתייחסות לעתיד. מכיוון שלא מעשי לשמר הכל צריך להיות סדר עדיפויות וצריכות להיעשות בחירות כואבות.

וכאן עולות שאלות מכמה כיוונים:

האם משמרים את היפה? את יוצא הדופן? את הישן ביותר? את הנושא סיפור מיוחד? אישיות מיוחדת?

"בית הפגודה", רחוב נחמני, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

בית דוד בן גוריון, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת" ביד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת", יד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

האם משמרים את בתי החלוצים? את בתי פקידי הברון? את בתי הבאר הערביים? את הבית בו נרצח יוסף חיים ברנר? את בתי אחוזת בית – או בתי נוה צדק? את בית דיזינגוף – ו/או את בית עקיבא וייס? את בית אליהו גולומב – ו/או את הבית בו נורה "יאיר"? ומה עם בתי מלאכה? בתי חרושת? בתי תמחוי? משרדים ומוסדות קהילתיים? בתי כנסת שכונתיים? האם "מעונות עובדים" ראויים לשימור בגלל ערכיהם האורבניים-אדריכליים, או בגלל שיקוף חיי מעמד הביניים של תקופתו? ואם כך- האם סתם "בתי רכבת", צריפי מעברות וכדומה ראויים גם לשימור כמשקפי זמן ומקום, גם אם לא תוכננו על ידי אדריכל מפורסם?

כיצד מתרגמים ומפרשים בפועל את המקום הפיזי בהתייחס לסיפורו (ואולי יותר מדוייק- סיפוריו, סיפורי מכלול האנשים והתקופות הנוגעים למקום)? בכך אגע ברשימה נפרדת, שתציג למה צריך וכיצד אפשר להציג את "הסיפור" ולא ליצור מבנים משוחזרים כחפצים יפים בלבד.

מהו היחס הנכון בין הסיבות לבחירת אתר לשימור- בין הפיזי-מבני-אסתטי לבין התרבותי-חברתי? במהלך תהליך ניפוי ובחירה ראוי לקבוע קריטריונים בנסיון להערכות מבוססות, גם אם אין אפשרות לאובייקטיביות מדעית חד משמעית. ערכתי השוואה בין הקריטריונים לשימור של עיריית תל אביב לבין אלו של עיריית סיאטל שבארצות הברית:

טבלת השוואה בין קריטריונים לשימור - תל אביב וסיאטל

הצבועים בגוון זהה דומים בתוכנם, גם אם לא זהים. ניתן לראות את המשקל הנכבד בתל אביב לערכים מבניים, לעומת הדגש בסיאטל על קריטריונים תרבותיים-חברתיים (ובזה נכלל היסטורי). אני חושב שבתחום זה אנו בישראל צריכים להתקדם לכיוון החברתי-תרבותי. יש סימנים מעודדים לכך, למשל בהתרחבות ההתייחסות למוגדרים כ"נופי מורשת תרבותית" כמושא לחשיבה על שימור. כמו כן, אני מצדד בגישתו של הרברט גנץ, המוצגת בסיפור הבא, לגבי הראוי והחשוב לשימור:

ויכוח נוקב התנהל מעל דפי הניו יורק טיימס ב-1975. הסוציולוג האורבני הרברט גנץ (Herbert J. Gans) תקף את "הועדה לשימור אתרים" בטענה שהם מעוותים את ההיסטוריה בכך שמייעדים לשימור בעיקר אחוזות עשירים ומבנים בתכנון ארכיטקטים מפורסמים, תוך דאגה רק לרובד דק ואליטיסטי של העבר הבנוי. המשמעות, לדבריו, היא גם זילות ההווה והבינוי הפשוט. ענתה לו Ada Louise Huxtable, מבקרת האדריכלות המכובדת של העיתון. הקסטבל טענה שמצויינות אסתטית ואורבנית אכן תלויה בכסף ובכשרון המעצבים הגדולים, ויוצרת ערכים תרבותיים נשגבים, שהם מרכזיים לשימור. לדבריה גישתו של גנץ מעוותת. גנץ ענה ששימור הוא מעשה ציבורי, וככזה צריך לתת מענה לַעבָר של כל האזרחים. גנץ סָפַר והוכיח חוסר איזון בולט בין סוגי האתרים שהוכרזו לשימור. ( הסיפור מובא בספר המרתק "The Power of Place", של Dolores Hayden )

ויכוח זה, בצורות שונות, חי ובועט גם כיום (דוגמא לקונפליקט עכשווי כזה- כאן ). עם זאת, ברור כי המגמה השתנתה- יש יותר התייחסות לסביבות יום-יומיות המייצגות דפוסי חיים מגוונים. ארגון ניו-יורקי העוסק בשימור אומר בהקדמה לדו"ח שלו לשנת 2001:

.Yet, perhaps now more then ever, the Landmarks Conservancy is also aware of the bits of history and the personal memories and meanings that exist within every piece of the built environment

נחזור ליד אליהו:

גישתו של הרברט גנץ, שהוצגה לעיל, פותחת כיוונים לחשיבה על בתי יד אליהו כאתר אפשרי לשימור.

כהגדרתו של אודי כרמלי יד אליהו היא "מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות". מודרניזם זה הוא אבן יסוד של תכנון המדינה, מאפיין של חלקים נרחבים ממנה, היה ועודנו סביבת החיים של מרבית תושביה. אם כך – ראוי לשימור? כיצד? כמה? ואיך? האם ניתן לעשות זאת ללא הערך הכלכלי המוסף הנוצר מהצמדת המושגים "באוהאוס" ו"עיר לבנה"? כיצד משפיעים ערכי הקרקע של המקום? וכיצד יתקבל הרעיון על ידי בעלי דירות? האם ייראה להם מופרך מיסודו ו/או פוגע בהם? אולי כהערכה לסביבתם וכגורם חיובי?

הרקמה החברתית של יד אליהו כבריאה וחזקה ביסודה. כמסקנה מכך, זה מקום שבכללו אינו מתאים לפתרונות קיצוניים של שינויים פיזיים, קרי "פינוי-בינוי". מה המשמעויות של עידוד האוכלוסיה והחברה הקיימים? האם יש לכך נגיעה לסיוגיות של שימור פיזי? האם שימור פיזי כלשהו יתמוך בכך- או יפגע במילוי צרכי האוכלוסיה הזו על ידי פיתוח ובניה מתבקשים?

אני מקווה שהסיור יעזור לליבון השאלות הרבות והפתוחות שלעיל.