ארכיון פוסטים עם התג "זהות מקומית"

מה עדיף- ציור קיר מקומי או חיי מסחר ערים?

יום שני, 24 במאי, 2010

המקום: פינת דרך ההגנה ורחוב אצ"ל בתל אביב, אחת הכניסות הראשיות לשכונת התקוה. משך כמה שנים עיטר את הקיר ציור יפה לאורך כמה וכמה מטרים (התמונה אינה מציגה את כולו).

ציור קיר - דרך ההגנה, תל אביב

הציור מציג דמויות מקומיות אופייניות- איש/ילד של עגלת סבלות בשוק התקוה הסמוך, איש דתי, פעילה בתנועת הצופים, איש סתמי, וכמובן איש "בני יהודה" בכתום. הרקע סתמי ולא קשור, העגלה ילדותית- וכל זה חלק מחן המקום. יש הבדלים גם בגוון העור של הדמויות השונות. המשך הציור כלל יותר פרחים ועצים, וגם ציור אוטובוס קו 16 העובר בסמוך. כל מה שמשמח אותי בהציגו מאפייני זהות מקומית. הטקסט אומר "ב-(לב=אהבה) לתושבי שכונת התקוה מפעילי השכונה ושבט צופי בית דני". משהו חינני במיידיות של הציור ושל המסר. בוודאי לא חזיון נפוץ.

במאמר מוסגר, ציורי קיר (murals) הם כלי יחסית זול וזמין היכול להחיות מרחב ציבורי (ולמעשה מרחב כלשהו). במקרים רבים נרתם ציור הקיר כאמצעי הבעה קהילתי-מקומי. כאן יכול להתרחש מפגש בין האמן-המעורב (יצור לא מספיק נפוץ במקומותינו) לבין הקהילה והסוגיות המעסיקות את הקהילה. אני מקווה להרחיב על כך בקרוב ברשימה נפרדת. בינתיים אפשר לראות דוגמאות מעניינות בלוס אנג'לס (חשוב גם לקרוא את ה"אני מאמין" של הארגון). סוף מאמר מוסגר.

לפני כשנתיים (להערכתי) נהרס הציור מתוך כך שנקרעו פתחים באותו קיר עבור חנויות שפתחו חזית לכיוון זה. הציור נהרס. החזית מכוערת, במיוחד כאשר העסקים סגורים ותריסי הגלילה האפורים מורדים. בין החנויות: חנות מנעולים בפינה (שהיתה קודם חנות תכשיטים וקישוטים, ולפני כן דוכן פלאפל), חנות לטלפונים ניידים (התפשטות של חנות הנמצאת מעבר לפינה), מעדניה/קצביה (שבשלטים שלה שולטת השפה הרוסית), חנות/מחסן של מיזוג אויר (או משהו כזה).

הקיר לאחר פתיחת הפתחים

הקיר לאחר פתיחת הפתחים

סתמי. מכוער. קצת זול. מצד שני, פתיחת החנויות או התרחבותן היא סימן חיים מעודד של מסחר מקומי פעיל, נשמת אפה של רקמה עירונית טובה, מעניינת, אטרקטיבית וג'יין-ג'ייקובסית (אין באמת כזה ביטוי. או שעכשיו כבר יש).

מה הוא כבר ציור קיר לעומת התפתחות מסחר ער? לעומת חיים אמיתיים ולא פלקטים מצויירים? לעומת משרות ועבודה לאנשים? כנראה שקורה כאן משהו טוב אם יש עידוד לעוד עסקים קטנים.

אבל יש גם צביטה בלב על אובדן הייחוד של פינה זו. כמובן שלא חייבת להיות סתירה. אופי ויופי יכולים ללכת בד בבד. לא כך קרה במקרה זה.

שימור מבנים, מה משמרים – ושכונת יד אליהו

יום חמישי, 29 באפריל, 2010

באירוע "בתים מבפנים 2010" (בסוף שבוע הבא, 7-8/5, מומלץ בחום!) אני שותף זוטר לארגון סיור ביד אליהו. כמוגדר באתר "בתים מבפנים" בתיאור הסיור (סיור מספר 101, יום שישי, שעה 9:00, מפגש ע"י בית השריון, לוחמי גליפולי 51):

"יד אליהו היא שכונת המגורים הגדולה בעיר ומהווה מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות של המאה ה-20. הסיור – בהנחיית האדריכלים אודי כרמלי מצוות תכנון מזרח, דורון מינין ממחלקת שימור מבנים בעיריית תל אביב-יפו ודני לזר עורך תוכנית המדיניות ליד אליהו – יציג את גישות התכנון החדשות ליד אליהו הנבחנות בימים אלה ומבוססות על שימור מרקמִי וקהילתי ככלי לפיתוח מבוקר. בסיור ישולבו מפגשים עם ותיקי השכונה ויוצגו מגמות התכנון של אגף התכנון העירוני לעתיד השכונה."

הרעיון לשלב איש שימור היה של אודי כרמלי, אדריכל וחבר צוות תכנון מזרח במינהל ההנדסה. גם אני סקרן לשמוע את התייחסותו של דורון מינין לנושא, כבעל מקצוע וכאיש העיריה. הבחירה מה לשמר ומאילו סיבות כלל אינה טריביאלית. יש לה השלכות כבדות כאשר מתווספות לה משמעויות כלכליות, אם של פגיעה בזכויות בניה לצורך השימור, אם בעליית ערך כתוצאה של שימור, ואם באפשרות של השקעה ציבורית לטובת השימור (התיאורטית למדי, לצערנו, למעט ועד להכרזת משרד ראש הממשלה על תכנית מקיפה לשימור "תשתיות מורשת לאומית", מוחשיות ובלתי-מוחשיות).

קצת על שימור

שימור הוא גם בחירה של הסיפור, הנרטיב הנבחר להצגה ולקידוש מסוים על ידי החברה. ככזה השימור הוא בעל השלכות על דמות החברה בעיני עצמה ובעיני אחרים – ובהתייחסות לעתיד. מכיוון שלא מעשי לשמר הכל צריך להיות סדר עדיפויות וצריכות להיעשות בחירות כואבות.

וכאן עולות שאלות מכמה כיוונים:

האם משמרים את היפה? את יוצא הדופן? את הישן ביותר? את הנושא סיפור מיוחד? אישיות מיוחדת?

"בית הפגודה", רחוב נחמני, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

בית דוד בן גוריון, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת" ביד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת", יד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

האם משמרים את בתי החלוצים? את בתי פקידי הברון? את בתי הבאר הערביים? את הבית בו נרצח יוסף חיים ברנר? את בתי אחוזת בית – או בתי נוה צדק? את בית דיזינגוף – ו/או את בית עקיבא וייס? את בית אליהו גולומב – ו/או את הבית בו נורה "יאיר"? ומה עם בתי מלאכה? בתי חרושת? בתי תמחוי? משרדים ומוסדות קהילתיים? בתי כנסת שכונתיים? האם "מעונות עובדים" ראויים לשימור בגלל ערכיהם האורבניים-אדריכליים, או בגלל שיקוף חיי מעמד הביניים של תקופתו? ואם כך- האם סתם "בתי רכבת", צריפי מעברות וכדומה ראויים גם לשימור כמשקפי זמן ומקום, גם אם לא תוכננו על ידי אדריכל מפורסם?

כיצד מתרגמים ומפרשים בפועל את המקום הפיזי בהתייחס לסיפורו (ואולי יותר מדוייק- סיפוריו, סיפורי מכלול האנשים והתקופות הנוגעים למקום)? בכך אגע ברשימה נפרדת, שתציג למה צריך וכיצד אפשר להציג את "הסיפור" ולא ליצור מבנים משוחזרים כחפצים יפים בלבד.

מהו היחס הנכון בין הסיבות לבחירת אתר לשימור- בין הפיזי-מבני-אסתטי לבין התרבותי-חברתי? במהלך תהליך ניפוי ובחירה ראוי לקבוע קריטריונים בנסיון להערכות מבוססות, גם אם אין אפשרות לאובייקטיביות מדעית חד משמעית. ערכתי השוואה בין הקריטריונים לשימור של עיריית תל אביב לבין אלו של עיריית סיאטל שבארצות הברית:

טבלת השוואה בין קריטריונים לשימור - תל אביב וסיאטל

הצבועים בגוון זהה דומים בתוכנם, גם אם לא זהים. ניתן לראות את המשקל הנכבד בתל אביב לערכים מבניים, לעומת הדגש בסיאטל על קריטריונים תרבותיים-חברתיים (ובזה נכלל היסטורי). אני חושב שבתחום זה אנו בישראל צריכים להתקדם לכיוון החברתי-תרבותי. יש סימנים מעודדים לכך, למשל בהתרחבות ההתייחסות למוגדרים כ"נופי מורשת תרבותית" כמושא לחשיבה על שימור. כמו כן, אני מצדד בגישתו של הרברט גנץ, המוצגת בסיפור הבא, לגבי הראוי והחשוב לשימור:

ויכוח נוקב התנהל מעל דפי הניו יורק טיימס ב-1975. הסוציולוג האורבני הרברט גנץ (Herbert J. Gans) תקף את "הועדה לשימור אתרים" בטענה שהם מעוותים את ההיסטוריה בכך שמייעדים לשימור בעיקר אחוזות עשירים ומבנים בתכנון ארכיטקטים מפורסמים, תוך דאגה רק לרובד דק ואליטיסטי של העבר הבנוי. המשמעות, לדבריו, היא גם זילות ההווה והבינוי הפשוט. ענתה לו Ada Louise Huxtable, מבקרת האדריכלות המכובדת של העיתון. הקסטבל טענה שמצויינות אסתטית ואורבנית אכן תלויה בכסף ובכשרון המעצבים הגדולים, ויוצרת ערכים תרבותיים נשגבים, שהם מרכזיים לשימור. לדבריה גישתו של גנץ מעוותת. גנץ ענה ששימור הוא מעשה ציבורי, וככזה צריך לתת מענה לַעבָר של כל האזרחים. גנץ סָפַר והוכיח חוסר איזון בולט בין סוגי האתרים שהוכרזו לשימור. ( הסיפור מובא בספר המרתק "The Power of Place", של Dolores Hayden )

ויכוח זה, בצורות שונות, חי ובועט גם כיום (דוגמא לקונפליקט עכשווי כזה- כאן ). עם זאת, ברור כי המגמה השתנתה- יש יותר התייחסות לסביבות יום-יומיות המייצגות דפוסי חיים מגוונים. ארגון ניו-יורקי העוסק בשימור אומר בהקדמה לדו"ח שלו לשנת 2001:

.Yet, perhaps now more then ever, the Landmarks Conservancy is also aware of the bits of history and the personal memories and meanings that exist within every piece of the built environment

נחזור ליד אליהו:

גישתו של הרברט גנץ, שהוצגה לעיל, פותחת כיוונים לחשיבה על בתי יד אליהו כאתר אפשרי לשימור.

כהגדרתו של אודי כרמלי יד אליהו היא "מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות". מודרניזם זה הוא אבן יסוד של תכנון המדינה, מאפיין של חלקים נרחבים ממנה, היה ועודנו סביבת החיים של מרבית תושביה. אם כך – ראוי לשימור? כיצד? כמה? ואיך? האם ניתן לעשות זאת ללא הערך הכלכלי המוסף הנוצר מהצמדת המושגים "באוהאוס" ו"עיר לבנה"? כיצד משפיעים ערכי הקרקע של המקום? וכיצד יתקבל הרעיון על ידי בעלי דירות? האם ייראה להם מופרך מיסודו ו/או פוגע בהם? אולי כהערכה לסביבתם וכגורם חיובי?

הרקמה החברתית של יד אליהו כבריאה וחזקה ביסודה. כמסקנה מכך, זה מקום שבכללו אינו מתאים לפתרונות קיצוניים של שינויים פיזיים, קרי "פינוי-בינוי". מה המשמעויות של עידוד האוכלוסיה והחברה הקיימים? האם יש לכך נגיעה לסיוגיות של שימור פיזי? האם שימור פיזי כלשהו יתמוך בכך- או יפגע במילוי צרכי האוכלוסיה הזו על ידי פיתוח ובניה מתבקשים?

אני מקווה שהסיור יעזור לליבון השאלות הרבות והפתוחות שלעיל.

זכרונות מג'דל יבא / ראש העין

יום רביעי, 24 במרץ, 2010

רשימתו של מיכאל יעקובסון על בית דג'ן גורמת לי להוציא לאור סיפור דומה/שונה, שהיה חוויה מיוחדת עבורי.

מיכאל עשה שירות כלשהו (אם אפשר לקרוא לזה כך) ליוצא הכפר בית דג'ן העוסק בתיעוד הכפר ותולדותיו, בעיקר ע"י ראיונות של יוצאיו.

בעבודת התזה שלי לתואר שני, העוסקת בזהות מקומית ובדרכים לביטויה בפועל, עסקתי בין היתר בראש העין. היה לי חשוב למצוא שכבות מגוונות של זכרונות ומאפייני המקום. בעיקר עניינו אותי חיי היום-יום, אופי החיים, הרגלים ומנהגים. בקצרה לגבי העבר הקרוב של האזור: סביב מצודת מגדל צדק כפי שהיא מוכרת היום היה הכפר מג'דל יבא, שנהרס לחלוטין למעט שרידים מעטים בשנת 1948. בתמונה שראיתי (ואינני מוצא כעת) כל הגבעה סביב המבנה המרכזי היתה בנויה בתים-בתים של עשרות רבות ואולי מאות משפחות. צפונה היה ונותר כפר קאסם. בשטחה של ראש העין דהיום הוקם בתחילת שנות ה-40 של המאה העשרים מחנה תחזוקה של חיל האויר הבריטי. על יסוד המבנים הבריטים האלו (שלא מעטים מהם קיימים עד היום והם סיפור מרתק בפני עצמו) הוקמה מעברה זמנית שהפכה לעיר ראש העין. סיפור נוסף הוא של המחצבות הסמוכות, המיועדות אף הן לשימור ולפיתוח נופי.

תמונת מגדל צדק

תמונת מגדל צדק

"קבר שיח" - כמה מאות מטרים מהמבצר

קברים

תמונת מעברת ראש העין, כולל מבנים של המחנה הבריטי (מקור: מאגר התמונות הממשלתי המקוון)

תמונת מעברת ראש העין, כולל מבנים של המחנה הבריטי (מקור: מאגר התמונות הממשלתי המקוון)

המבצר הפך לגן לאומי, כאשר נרטיב המקום הרשמי כמעט ואינו מתייחס לכפר. כאתר גדול, עם תחושת עתיקות ונוף יפה הנשקף, המקום יפה ומרשים. לאחר שעמד שנים רבות עם שלטי אזהרה מהתמוטטות הוא שופץ לאחרונה והוכשר לביקור (במאמר מוסגר: יפה ומומלץ מאוד).

השילוט, כדרכו, מבליע את סיפור הכפר. השלט הותיק כלל אינו מזכיר כפר במקום:

מגדל צדק- שלט ישן

השלטים החדשים והמעוצבים מזכירים ברפרוף כפר:

מגדל צדק - שלט חדש

בהגדלה:

מגדל צדק - שלט חדש (הגדלה)

נוסח הטקסט, "מהמאה ה-16 היה כאן כפר ערבי בשם "מגדל יבא" (מגדל יפו)", מערפל ומרחיק עדותו. נראה לי שבצד השילוט ברחבי האתר, המתייחס לתקופות היסטוריות שונות, אפשר היה גם כאן לפרט מעט יותר.

נחזור לסיפורי:

כאמור, חיפשתי את סיפורי המקום. ראיינתי מן הותיקים והצעירים בראש העין, הגעתי אפילו לחייל בריטי ששירת במקום בשנות ה-40. לרובד הערבי של המקום הגעתי גם כן על ידי פניה בדף הכפר מג'דל יבא ב- PalestineRemebered . נוצר קשר עם חאלד אסאלה (Khaled Essale), מהנדס צעיר יחסית (בשנות הארבעים לחייו) שמשפחתו מהכפר.

אביו היה ילד בעת חורבן הכפר ב-1948. אדמות ראש העין היו הדרך שלהם למעיינות ראס אל עין (מקורות הירקון), חלקן היו מעובדות, חלקן מרעה וחלקן בור. חאלד מתעניין ומנסה לתעד את תולדות משפחתו, המייחלת לשוב למקום. על אף ההקשרים הטעונים, החלה גם כאן התכתבות עניפה וידידותית, בה חאלד הביא מסיפורי משפחתו. לעתים בעקבות שאלותי פנה לאביו או סבתו והשיב תשובות, חלקן כתובות ברוח סיפורי עם. בין היתר שלחתי לו מפה של האזור משנת 1929 עם שמות תוואי-שטח ערביים (בתעתיק אנגלי) וביקשתי שיתרגם וינסה לשאול לגבי מקור השמות. בהתכתבותנו גם נגענו בזהירות בשאלת היחסים בין העמים והדתות (ויצאנו מזה בשלום).  להלן חלק מההתכתבות.

יצירת קשר והצגה עצמית:

NOVEMBER-23-2004:

Dear Itai Horwitz,
I am from Majdal Yaba, Majdal Sadeq as we like to call it, or Migdal Tsedek (Tzedek, Zedek) as others like to call it. My parents and grandparents are still very much alive and kicking. We all look forward to the day we will be back there.
My father used to tell me many stories about Ras Al-Ain. My step grandfather was working in Mulabbas on the road between Majdal Yaba and Ras Al-Ain, his employer was a jew.
My father’s uncle recalls when a small british military plane crashed near his field next to Ras Al-Ain, and how he tried to rescue the pilot in vein.
My grandfather was working in the quarries of Majdal Yaba before he was fired on 1936 at the Histadrut’s insistence (on jewish labor).

תשובתו למפה משנת 1929, ששלחתי לו:

מפה בריטית משנת 1929


November 27, 2004: Ras Al-Ain

Dear Itai,
Thanks for the Map.
I can translate for you the names you circled, but that would be a litteral translation, try to make use of it in your research while I am trying to souce out some more info.
Ard Dhahir – Apparent Land or the land of Dhahir (family name)
Wad al Himar – Valley of the donkey
Turab Ahmad – Sand of Ahmad or the land of Ahmad
Ras ash Shannar – The head of Shannar (type of bird)
Al Jazira al Wasta – The middle island
Rujum Abu Hawas – The ruiens of Abu Hawas or the Abu Hawas pile of sones
Al Qazahiya – The Eye Ball
Wad al Bir – The valley of the Well (Water Well)
Khallat Nasr – The property of Nasr (Family Name)

Lets continue this interesting thing, and see maybe someday we can understand each others better

Regards,  Khaled

December 02, 2004: Re: Ras Al-Ain

Dear Itai,

…As for the translations, you are most welcome. But again as explained, that was a literal translation.
Just like when I translated the Qazahiya as the “Eye Ball’, that could mean it was a raised round plan and looked like an Eyeball with regards to the surrounding areas, or the color of that location was darker or looks like that of an eyeball color, or just a family name who used to live there. You can isolate the first one if you have a topographical map of the place with elevations clearly indicated. The color can be that of the land, or of the crops, or anything.
If you look at the zigzag line from Al-Masatib to Ras ash Shannar to Al Jazira al Wasta, it looks like if there is a valley or an enclave. If the numbers indicated next to the triangles are actually elevations, then this explains the names: Masatib in a high elevation, Ras ash Shannar the head of the valley, and Al Jazira Al Wasta is the middle island (between high elevations).
As for the family names, they could be names or verbs or adverbs or even adjactives. To my knowledge no such families from Majdal Yaba were called as Dhahir (outer, surface) , Habas (jailed, impreson), Shannar (Partridge or disgraceful), Hawas (Mania, madness) or Qazahiya  but again Majdal Yaba was a place where many people lived and worked at for certain periods of time specially in the Quarries (Not seen in the Map). I need to research more into this.

Hope I’ve been of some help,   Khaled

מזכרונות אביו של חאלד, גם משנת 1948 ומביקור במקום ב-1995:

December 11, 2004:

Dear Itai,
This is the first account from my father:
”It was a nice spring season in 1948. Every morning, I used to join my father to look after our land located past Camp Ras El-Ain as we used to call it. We owned a horse; we used to cross the fields stretching from Majdal Yaba to the main street below, then walk along the street till we reach the intersection between that street & the rails past the Camp Ras El-Ain, we take a right turn walking on the rails themselves. Before we reach the rail
station, we would talk a lift turn towards where Ras El-Ain river meets with Al-Auja river (Now called Yarkon River). Our field was a nice field north of the Auja river we call that field Al-Shallaf.
Al-Auja river used to have a crystal clear cold water. My father was a good swimmer, after his day long work, he will try to release some of the days stress and have a swim, I could see him at the bottom of the river swimming like a fish. Sometimes he would cut a piece of an old banana tree for me to use as a floating board. I recall that one day he climbed in a pine tree and dived right into the river staying for a long period of time without making a move to the point that I thought he drowned.
There was a 0.58 Caliber gun in Majdal Yaba, manned by the Iraqi Army, we called it, the Metroluse; I still remember it very well since I used to collect it’s empty shells. This gun was very beneficial where no single Jewish terrorist could come close to our town. The Iraqis used to put big stones at the intersection near the town going north to Kufr Kasem and south to Muzairah.. No single car driver can pass it without having to slowdown and leave his seat to remove the stones. Once he is out of his car, the Netroluse will take care of him.
I was 7 years old when the last RAF Regiment left Camp Ras El-Ain on May 14, 1948. With the Jewish terrorists taking the place from the RAF, they were in a stronger position.
On May 15, 1948 a huge explosion rocked our yard hitting the fig tree just in front of our house. We were informed that the Jewish terrorists are surrounding the town. We were given two options, to stay and die or use the only route going northeast to the nearby small village of Dair Ballout. Our town chief (Mukhtar) choose to leave. He wanted to give room for the army to take care of the Jewish terrorists. We were told that we would stay there for a week or so.
The days and weeks and years and decades passed on, many conferences, and summits held, more promises where broken, more suffering to endure.
I haven’t seen Majdal Yaba again but as a tourist in May 1995. The village is gone, except for the Majdal Tower (Rayyan Family Fortress), a tomb we call Barazeddin, the cemetery and the foundation of few houses. …I told my wife while walking passed Abu Tawfeeq’s house, “I should find the water well where we used to play around” and Wow, here it is, just in front of me, laying there, as we left it, unharmed, and I sat down all the memories started rolling in my mind, everything passed very quickly, oh my God, ya Allah, and I started to cry…”

By Khaled
(on behalf of his father) Husien Matar Al-Sala (Abu Wahid

December 22, 2004: Wad El Bir

Dear Itai,
Between the asphalted road going to Ras El-Ain and the foot trails going North West towards the rail station and during the rainy season, the tip of that triangle – that is the area west of the the main street going to Kufr
Kasem to the North & Muzaira to the South – used to get filled out with rain water.
All the small children from Majdal Yaba, including my father, will go during that time of the year to have a swim on that cold pool of water. There was a small water well as well, it is from this water well the place most properly got it’s name from.
Across that main street to the East, there were some fig trees where children used to pick figs from in their way to and from the school during summer time.

One of our relatives was doing some land farming near this area. She lost her life there after she stipped at a land mine.

Khaled

תיאור העיבוד החקלאי:

January 17, 2005:

The lands stretching north from Majdal Yaba up to Kufr Qasem are owned by people from Majdal Yaba, Dair Ballout & Kafr Ed Diek. These lands were very rich, fertile, and were been cultivated by the Majdal Yaba people. Crops include wheat, corn and malt.
Water was abundant in these lands; it’s enough to dig a shallow well to have sweet water that continues to yield water for ages.
Most of these lands used to have water springs, My grandmother named Al Qazahiya as having a spring that originates there and terminates in the Ras El-Ain river.
People of Majdal Yaba were going every morning to these lands to cultivate them, water them, and to remove the harmful grass from around the crops. Most likely using the trails seen at the map. Some will go walking, others riding a horse, and few have bicycles.
Every land would have a guardhouse. The guard works during the day in the land, and sleeps there to protect the land from human and animal intruders.
During the harvest days, people of Majdal Yaba will join hands. Some will mow the crops, others will transport them to clean locations, a third group will do the separation of the grains from the hay. From morning till
evening, the people of Majdal Yaba would work hard while chanting to do the most before the sunset.
Men and women of Majdal Yaba were good chanters. They had invented a chant for every occasion. During harvest, they would chant morning till evening, women would chant and men would repeat while make dance-like movements in rhythm with their hands movements throwing the hay up and down.
My grandfather used to bring his horse and install the caret on. He transport the crops from fields to location were crops could be processed, dried, stored, or sold.

Khaled

ולסיכום מה? הועלנו במשהו? למישהו?

לא יודע. לחאלד ולי זה היה מרתק. עצם האינטראקציה האנושית, סיפוק יצר הסקרנות והחקרנות האנושי, ומעט התועלת ששנינו הפקנו מכך (אני לכמה תוצרים בתזה, חאלד למחקרו האישי-משפחתי). אולי קצת לצדק היסטורי, מבלי להתייחס לראיית העתיד עליה אנו חלוקים. ההתכתבות נמשכת, בעיקר לפני חגים. חאלד רצה לסייר בארץ, אך נאמר לו שעד גיל חמישים לא יקבל ויזה. אולי ינסה בכל זאת לבקש.