ארכיון פוסטים עם התג "בניה"

"בתי מגירות" – פריחה (בלוגרית) מחודשת?

יום שלישי, 11 במאי, 2010

נועם דביר הציג לאחרונה ב"הארץ" את "בית המגירות" שתכנן משרד מן-שנער בחולון.

בית בחולון (מן-שנער אדריכלים)

בית בחולון (מן-שנער אדריכלים)

הכותרת, שאינני בטוח שנוסחה על יד נועם, מדברת על " 'בית המגירות': מודל שונה ומקורי לבתי מגורים".

הכתבה קושרת בין בית זה לבית המגירות הבאר-שבעי המפוסם משנות ה-60, שתכנן גיורא גמרמן ועליו מספר יותר ערן טמיר.

מגדל בבאר שבע (אדריכל גיורא גמרמן)

מגדל בבאר שבע (אדריכל גיורא גמרמן)

בכתבה של נועם מוצגת יומרה (מסוייגת מעט) לראות בזה דגם מגורים חדש ביחס לקופסאות המגורים הנפוצות כל כך. לדעתי אין בזה הרבה יותר ממשחק גאומטרי, מבורך לכשעצמו. אין כאן בשורה של תרבות מגורים חדשה. המעלה העיקרית המוצגת היא של מרפסות גדולות מאוד. בבאר שבע המרפסות הגדולות לא הוכיחו עצמן במבחן הזמן, לפי תיאורו של ערן. מלבד זאת מתואר הבנין בחולון כשונה ויזואלית מן המקובל.

לבנין בבאר שבע מוצגת הנמקה אקלימית. לזה בחולון ניתן רציונאל כלכלי-שיווקי.

בשני המקרים (ובאחרים שבהמשך פה) לדעתי המוטיבציה היא עיצובית בעיקרה. יש משהו מושך באפשרות זו "לפרק את הקופסא מבלי לשבור את הכלים", ללכת על קצה תפיסתי כלשהו. הבלטות זיזיות מעין אלו פועלות כנגד הגיון עין המתבונן ומגרות מבלי דעת את הסקרנות לעמידתן. יש כאן משחק צורני חופשי ומיוחד, אך בלי לאתגר את הזויות הישרות ואת הפשטות היחסית של תבניות ליציקת בטון. אותו משחק של שיווי משקל רופף יש בו קסם למעצב ולמתבונן, ואם הוא נעשה טוב אזי מתח מובנה זה מאפשר יצירה של ממש. רעננות זו, גם אם היא אסתטית בעיקרה, מבורכת לכשעצמה.

באמירה חתרנית משהו אצהיר כי אני לא בטוח שיש מרחק כה גדול בין מגירות אלו, שעינינו המודרניסטיות נוטות לאהוב, לבין חלק מבנייני המרפסות המדלגות הפוסט מודרניסטיים והמושמצים תדיר.

להלן עוד כמה דוגמאות, הן בשביל היופי והן כדי לעזור לבחון את התזה שהעליתי.

מזה כמה זמן צדה עיני בנין "מגירתי" בכפר סבא, בפינת רחוב ויצמן (הרחוב הראשי של העיר) ורחוב ברנר או המעפילים:

בית מגירות בכפר סבא (אדריכל לא ידוע לי)

בית מגירות בכפר סבא (אדריכל לא ידוע לי)

המגירות כאן פחות מובהקות מאלו שהובאו לעיל, אך עדיין ברורות. גם בבניין זה ניכרת הכוונה לתת מרפסות רבות וגדולות, אך התריסים ואפשרויות הסגירה ניצחו, וחזות הבנין כמובן סבלה קשות.

ובבנין ציבורי, מרכז קהילתי בית בארבור בתל אביב, שאני אוהב את עיצובו (כולל הקוים המתעגלים בשובבות בקומת הגג).

בית בארבור, תל אביב

לא ממין העניין, אך אני חייב להראות איך הרסו חזית אחרת של הבנין עם מעלית ומבואת מעלית שנסגרה באלומיניום זול, ללא טיפת מחשבה עיצובית, כאחרונת מרפסות הכביסה. גם הפלקטים לא במיוחד מוסיפים.

בית בארבור, תל אביב

מיכאל יעקובסון מציג את "בית כהנא" ברמת גן, שגם בו יש מנסרות-קוביות זו על גבי זו לכאורה כנגד ההגיון של הנחתן.

"בית כהנא", רמת גן (אדריכל יעקב רכטר)

"בית כהנא", רמת גן (אדריכל יעקב רכטר)

מיכאל מסביר שיעקב רכטר "הצליח כאן ליצור יצירה ייחודית ושלימה וזאת באמצעות הבחירה בצורת והצבת המסות זו על גבי זו, כך שהוא יצר מעין משחק של מכולות המונחות לצד הדרך".

וגם מיכאל  מביא דוגמא עכשווית, על גבול הגרוטסקה אם כי אסתטית להפליא, של מוזיאון ויטרה החדש (אדריכלים Herzog & de Meuron):

מוזיאון "ויטרה"

דוגמא נוספת להזחה "מגירתית" בבנין מעבדות חדש במקסיקו (תכנון TEN Arquitectos):

מבנה אקדמי, מקסיקו

מבנה אקדמי, מקסיקו

ובעולם אפשר להיתלות באילן הגבוה של ההביטאט במונטריאול (של משה ספדי), שם יש הבלטות ואף תליה של קוביות כמעט באויר:

הביטאט, מונטריאול (משה ספדי)

הביטאט, מונטריאול (משה ספדי)

בהביטאט היה גם נימוק תעשייתי, ברוח אבני הלגו: האפשרות לשנע ולהרכיב את אשר יוצר במפעל, עם האפשרות (התיאורטית למדי) להוסיף ולגרוע במשך הזמן. הוצגו יתרנות של ייחדיות כל דירה ומצבה יחסית לאחרות, שטחי מרפסת פרטיים, וכדומה.

רציונאל דומה מציג ערן טמיר לגבי בנין יפני:

בנין ביפן

כותב ערן: "יש (במגדל בבאר שבע) מין רמז למטבוליזם של קישו קורוקאווה שיצר את מגדל הקפסולות בטוקיו, שנבנה בראשית שנות ה-70: מגדל העשוי מגופים שהתחברו והיו אמורים גם להתנתק באופן עצמאי מן הבניין.
הדמיון (של הבנין בבאר שבע – א.ה.) למגדל הקפסולות הוא בצורה בלבד ולא במהות, שבדוגמא היפנית מייצגת רמה טכנולוגית שלא מצויה במקומותינו, טכנולוגיה שגם ביפן לא עמדה במבחן הזמן."

השערת הבסיס שלי היא שרבים מאיתנו, הן אדריכלים והן בני אדם, בהזדמנויות שונות וברמות שונות מנסים לחזור לחוויות הבסיסיות של העמדת בלוקי עץ זו על גבי זו, הזזה, הסטה, ניסוי וטעיה- לראות כמה אפשר, איך זה נראה- ומתי זה ייפול.

קוביות עץ - משחק לילדים בני כל הגילאים

לגו

הפנטזיה המושלמת אולי נראית משהו כזה (המקור כאן):

פנטזיה של חופש

הבלטות וריחוף אחר מציגים "בנייני הגשר", שזכו לכותרות רבות לאחרונה. בכתבה בעקבות פרש(יו)ת הולילנד, מביאה כתבתה של דאה הדר "אנקת גבהים" מבט אנתרופולוגי ואירוני על אותם בנייני גשר, ובעיקר על חלקי הגשרים עצמם, שבהם חיים מעל תהום למעשה.

בנין עם גשר, גבעתיים (צילום: דודו בכר, "הארץ")

בנין עם גשר, תל אביב (צילום: דודו בכר, "הארץ")

לדברי דייר זה "מלחיץ. כל פעם שאני עובר שם אני מפחד שהגשר ייפול עלי…". ודיירת עם מרפסת-גשר: "אני כמעט לא דורכת בגשר. אומרים שזה יציב אבל קצת מפחיד שם, אין תחתית, את כאילו באוויר. אני מרגישה יותר בטוחה כאן. אף אחד לא יוצא לגשר חוץ מהנכדים. רציתי לקנות להם בריכה שישחו שם, אבל פחדתי."

גם בתכנון גשרים ניכר המתח בין הצורך ליציבות (והרצון להקרין יציבות ובטחון) לבין הקסם של הקלות, תדמית של נטול-מאמץ יחד עם אומץ הנדסי.

וכך גם במרפסות שלעיל. לקינוח דוגמא קיצונית של הפגנה וירטואוזית של אתגור כח המשיכה, בולטת מעל 20 מטר מהצוק ומרחפת 1,200 מטר מעל תחתית הערוץ, עם רצפה ומעקה זכוכית.

Grand Canyon skywalk, USA

Grand Canyon skywalk, USA

Grand Canyon skywalk, USA

לסיכום וחזרה:

יש כמה הצדקות אפשריות ל"בתי מדרגות": אקלימיות, אסתטיות, תיעוש הבניה. אני טוען שזה גם ביטוי לשאיפה לשחק בקוביות וכן לרצון לאתגר את היכולת ההנדסית-תפיסתית לגבי הנכון והאפשרי. ועדיין, כהכללה- אני בעד.

ולסיום-סיומת: בערב שנערך על "הבלוגוספירה האדריכלית הישראלית" עלה גם נושא הבלוגים כבמה לרב-שיח מתמשך ומתפתח הדדית. אני שמח למצוא כאן דוגמא לכך, בהמשיכי את מורי ורבותי שהוזכרו לעיל, בעיתונות ובבלוגיה, ואשר גם יצרו אצלם חיבורים בין רשימותיהם: נועם (העיתונאי ולא בלוגר, אני יודע…), ערן, מיכאל, וכל שאר העולם שכתבו על הולילנד. סתם מצא חן בעיני לראות זאת כך…..