ארכיון פוסטים עם התג "אמנות"

אמנות ציבורית – מה זה ולמה זה טוב?

יום חמישי, 2 בספטמבר, 2010

סקירה המתבססת על פרק מתזה (פרטים בסוף הרשימה):

הקדמה

אמנות ציבורית הינה כח משמעותי, משתנה ומרתק בשדה השיח הציבורי-מרחבי.  אמנות ציבורית היא בין האמצעים (בצד עיצוב עירוני, ריהוט הרחוב, ועוד) המסייעים בהגדרה, גילוי, הרחבה, העשרה והנגשה של משמעויות בסביבה. אמנות ציבורית יכולה להיות גורם יעיל ופעיל בביטוי הזהות המקומית, או להיפך- גורם מרדים, מתעלם ומשכיח. אך האפשרות הראשונה היא הנפוצה יותר ויותר. אמנות ציבורית (פלסטית ואחרת) נותנת בידי קהילות אמצעים לביטוי עצמי, גיבוש והַעצמה, הפגנת נוכחות במרחב הציבורי. אמנות ציבורית גם מעוררת קונפליקטים ומחדדת חילוקי דיעות.  כאן אתרכז באמנות ציבורית חומרית (פלסטית), כיוון שהיא הגורם הסביבתי הרלבנטי.

מהי אמנות ציבורית?

"אמנות ציבורית" (public art) היא אמנות המוצגת באופן נגיש לכל (ללא קשר למיקומה, מחירה, הבעלות עליה, וכו'). אמנות ציבורית, כפי שהיא מוכרת היום, הינה תחום חדש (או מקצוע חדש), בן עשורים ספורים בלבד. למרות היותו דיסציפלינה מוכרת ונפוצה, היא חסרת הגדרות ברורות ומוסכמות. הגדרת ה"ציבוריוּת" יכולה לנבוע רק ממיקום פתוח לכל. אך "ציבורי" באמת שואב את "ציבוריוּתוֹ" מהתייחסותו לסוגיות חברתיות ותרבותיות אקוטיות. אפשר לראות אמנות ציבורית כנמצאת על רצף: בקצה האחד תפיסה טהורה של "אמנות גבוהה" (fine art) במקום ציבורי; בקצה השני "אמנות קהילתית" שבה התהליך והפעילות יותר חשובים מן התוצר.

התפתחויות באמנות הציבורית

לפי ניתוח אחד, למן שנות השישים של המאה העשרים עברה האמנות הציבורית שלוש פאזות התפתחותיות, המשקפות מגמות רחבות יותר בשדה האמנות:

1. אמנות בְּמָקום ציבורי (Art in public places): על פי רוב פסל מודרניסטי-אבסטרקטי, ללא קשר לאתר הספציפי, המושם בחוץ כדי "לקשט" או "להעשיר" כיכרות עירוניות שוממות או חזיתות סתמיות של מבנים משמעותיים. לעתים גם מיועד ליצור דימוי למקומות הנתפסים כחסרי זהות.

2. אמנות כְּמקום ציבורי (Art as public spaces): אמנות יותר מודעת לאתר הספציפי ומתייחסת אליו ולקהל המשתמשים במקום. יותר שיתוף פעולה בין האמנים למתכננים ולדרגי המינהל המקומי.

3. אמנות לטובת האינטרס הציבורי (Art in the public interest): אמנות המתייחסת לסוגיות חברתיות יותר מאשר לבינוי עצמו ולאתר. אמנות העוסקת בקבוצות שוליים חברתיות ומעורבת עימן יותר מאשר עם גורמי תכנון או מימסד. האמנות נתפסת כמחוייבת לחברה, לא עוד כאמצעי ניטראלי לשידרוג פיזי או ויזואלי של מקום.

מגמות אלו חופפות ומתמשכות, ולא מובחנות בחדות או מבטלות אחת את קודמתה. יש הטוענים כי עדיין אמנות ציבורית משמשת על פי רוב כדי לייפות או להחיות מקום, לגרום לאנשים להרגיש טוב יותר – מטרה רדודה, לא יומרנית ולעתים ריאקציונרית.

התפתחויות נוספת המובחנות (אולי בהמשך הסולם שלעיל):

1. דגש גדל והולך על התהליך, יותר מאשר על עצם ייצורם של חפצים.

2. אמנות-ציבורית קצרת מועד, זמנית. עבודות במרחב הציבורי אשר משך נוכחותן מוגבל, לעתים קבוע מראש ולעתים תלוי בנסיבות ובכוחות הסביבתיים הפועלים. אמנות זמנית עשויה לעתים להיות ערה, עדכנית ומעניינת יותר מכזו אשר מחייבת גם לעמידות פיזית וקונטקסטואלית לאורך זמן.

3. תת-מגמות המובחנות בהתפתחות האמנות הציבורית מתוארות במונחים מורכבים כמו”situational aesthetics” , "critical aesthetic strategies", "contextualist art practices", "critical public art", ועוד. במגמות אלו עולה החשיבות של המסר, התוכן והתהליך על פני הערך האמנותי או האסתטי. באופן מעט פרדוקסלי, אפשר לראות בזה מעין מעגל למצב כפי שתואר לגבי המונומנטים: הערך האמנותי או האסתטי שוב משני לעומת התוכן.

מחוייבות חברתית

מגמה נוספת, אולי התפתחות של הקודמות, היא של אמנות מכוּוֶנת-קהילה. בלב התהליך נמצאת האינטראקציה עם הקהילה ומעורבות הקהילה בתהליך היצירה. אמנים אינם חוששים להיות מעורבים פוליטית (במובן הרחב של המילה), לעסוק בסוגיות שנויות במחלוקת ולהעלותן לשיח הציבורי בדרכם-שלהם. בכך מאפשרים הנכחתם (מחדש) של ציבורים שונים וקיום חשיבה חברתית ביקורתית, שונה מזו המוצגת בכלים המסורתיים של דיון וייצוג ציבורי.

הגדרה נוספת וקרובה של אמנים היא כ"אמנים קהילתיים" (או "אמנים-מארגנים") שתפקידם מוגדר כ"פיתוח תרבות קהילתית":

“…Artist-organizers ("community artists") collaborate with others to express identity, concerns and aspirations through the arts and communications media, while building cultural capacity and contributing to social change. (They) use their artistic and organizing skills to serve the emancipation and development of a community, whether defined by geography (e.g., a neighborhood), common interests (e.g., members of a union) or identity (e.g., members of an indigenous group)”

מגמות אלו מעלות שאלות ביקורתיות: האמנם יש בכך העצמה קהילתית תוך התייחסות ספציפית למקום ולקהילות? או שמא זהו ניצול המשאבים המקומיים של ידע, זיכרון, ומעורבות לטובת אותה אמנות- לעתים בשירות מטרות קפיטליסטיות ואחרות? האם שעתוקו של תהליך היצירה המשתף אינו מרדד את המעשה האמנותי ופוגע בעקרון ה- Site-specificity ?

אמנות, אדריכלות וערים

הקשר ההיסטורי בין בנייה (וארכיטקטורה) לבין אמנות הוא ארוך ומורכב: הגותיקה והבארוק שילבו אלמנטים ציוריים ופיסוליים בבנייה; ארט-נובו וה"ססשיון" הוינאי הציעו אחדות של אמנות, אומנות וארכיטקטורה; מרבית אדריכלות המאה ה-20 (המודרניסטית, ובמידה רבה גם הפוסטמודרניסטית) שאפה לחפץ אדריכלי שלם, אלמנט אמנותי לכשעצמו- ולאמנות אין מקום בחזון זה.

באופן מסורתי, מעשי האמנות שהוצגו במרחב הציבורי היו מונומנטים ואנדרטאות, שנועדו להעביר מסר חברתי מרכזי או להזכיר דבר מה בעל חשיבות. ערך אמנותי, אסתטי, גיל או שימוש היו גורמים משניים בלבד, אם בכלל. שינוי קל אפשר לזהות בהופעתן (בארה"ב- מסוף המאה ה-19) של אנדרטאות "אנונימיות" ("החייל האלמוני", "הדייג האלמוני",…).

אזכיר כי לאמנות (אמנים, רובעי אמנים, מוזיאונים) חשיבות רבה ביצירת דימוי ומיתוג תרבותי, במערך ההון התרבותי והכלכלה הסימבולית של חברות ומקומות, ובמשיכת פעילות והון. עלייתה של האמנות הציבורית בכלל משתלבת במהלך תרבותי מהותי, שבו האדריכלות ותכנון הערים אינם נתפסים עוד ככלי המרכזי להבעת דימוי וחזון של עיר; היורשים הם תחומים המקושרים טוב יותר לשיווק ולפרסום- ביניהם האמנות הציבורית.

במהלך המאה ה-20 חלו שינויים רבים גם במערכות המוסדיות הקשורות ליצירת אמנות- גלריות, מוזיאונים, ומערכות שלטון. נושא האמנות הציבורית התפתח מאוד מאז שערים שונות, בארה"ב בעיקר, אימצו חוקים של "percent for art". לפי כלל זה חלק מסויים  מתקציבו של כל פרוייקט בנייה ופיתוח (לרוב אחוז אחד) מיועד לאמנות ציבורית באתר. תקנות מעין אלו תרמו לריבוי משמעותי בהיקף האמנות הציבורית, עם מעורבות ציבורית בבחירתן ומחלוקות עקרוניות וספציפיות הנוצרות בשל כך. אך יש גם טענות שהליכים אלו מעודדים אמנות פושרת, המכוונת לקונסנזוס, ותהליך הבחירה המורכב מסנן אמנות ייחודית או אמנים שאינם יעילים ביחסי-ציבור. שבות ועולות שאלות של תקינות פוליטית, אמת היסטורית, תפקיד האמנות, שימוש ראוי בכספי ציבור- ומהו אותו "ציבור". התרבות המערבית היא ביסודה מילולית-טקסטואלית, לא ויזואלית. על אף מכשול זה, ובהתחשב בעליית חשיבות התרבות וזרימת המידע, מנסה האמנות (לא רק הציבורית) להתפתח למרחב דיון חברתי-פוליטי משמעותי.

סיכום

תחומי תכנון ועיצוב הסביבה יכולים ללמוד הרבה מן השינויים שחלו בפעולת האמנות הציבורית, ובעיקר הגישה הפתוחה, החברתית והמקומית, הבוחנת גבולות ומציבה אתגרים בפני אזרחים וממסד. שימוש בתהליכי העבודה האמנותיים-קהילתיים ובדרכי הביטוי האמנותיים עשויים להיות בסיס טוב או תוספת שלא תסולא בפז לפרוייקטים של פיתוח סביבתי. במקרים רבים מתוך התקדימים שמצאתי (ומוצגים בהמשך) אמנים הם גורם מרכזי או מוביל בפרוייקטים סביבתיים של ביטוי זהות.

כאמור מבוסס על פרק מתוך פרוייקט התזה שלי לתואר שני בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. העבודה קרויה "ביטוי הזהות המקומית בנוף העירוני: ראש העין הותיקה כמקרה לדוגמא". הושלמה בשנת 2006, בהנחיית פרופ"ח איריס ערבות. למען נוחות הקריאה השמטתי מראי מקום.