ארכיון פוסטים עם התג "אדריכלות"

"שיכונים מבפנים" תערוכה אדריכלית-חברתית

יום שני, 2 בינואר, 2012

ביקרתי בפתיחת התערוכה "שיכונים מבפנים" בגלריה בבית האדריכל ביפו. התערוכה פתוחה משך כחודש וננעלת עם "ערב עיון" שעשוי גם הוא להיות מרתק.

הזמנה לתערוכה. הקליקו להגדלה.

נמשכתי לשם מכמה סיבות:

1. חשוב לעסוק ולהעמיק בהבנת השיכונים, וגם כאן יש לי כמה סיבות:

  • הם מהווים נתח נכבד מאוד מהנוף העירוני הישראלי;
  • יש לאנשים (ולאדריכלים) יחסי אהבה-שנאה עם צורת בינוי זו;
  • גוברת ההכרה שיש צורך בסיבוב נוסף של טיפול במבנים אלו, אם כדי להשאירם בחיים ומתפקדים, אם כדי להתאימם לעת הזו ולעתיד, ואם כדי להיפטר מהם (וייתכן ש"כל התשובות נכונות", תלוי בנשוא ובסיטואציה). לשם כך יש להעמיק את ההיכרות ככל האפשר, ובדגש דווקא על מאפייני אנשים וחברה ולא רק המאפיינים הפיזיים שאדריכל מורגל להתבונן בהם.

2. יש עוד הרבה מה ללמוד ולחקור לגבי השיכונים. אם מבחינה ציבורית-מינהלית לגבי "השיכון הציבורי" שחוזר ועולה כרצוי, אם לגבי המהלכים החברתיים-סוציולוגיים שחלו בהם ואיתם (וכאן התערוכה הזו נוגעת), ואם לגבי ערכם ומעמדם האדריכלי: מצד אחד נתפסים כדומים זה לזה וחוזרים על עצמם כרקע עירוני משמים ועלוב, מצד שני טובי האדריכלים בתקופתם תכננו שיכונים, יש הרבה טיפוסים ולא מעט המצאות ופיתוחים מעניינים מאוד.

3. הסיפורים לכשעצמם מרתקים וקושרים כמה תחומי הסתכלות ומחקר.

4. אני חי ביד-אליהו, מעוז שיכונים משמעותי.

5. אני מכיר אישית ומוקיר את הדס שדר ואת ערן טמיר-טאויל, מאוצרי התערוכה.

התערוכה מציגה את ההתאמות בשימוש ובמבנה הדירות שנעשו לאורך העשורים, עם ההשתנות בתאים המשפחתיים. יש בכך להעיד על אופי, על יכולת, ועל ההסתגלות לסביבה שתוכננה ונבנתה לפי תפיסה תרבותית וחברתית מוגדרת וקפדנית – זו של המתכננים המודרניסטים.

קופסאות-קופסאות. מה קורה בתוכן?

התערוכה קטנה. הן בשטחה והן במספר העבודות. אך כל עבודה מעידה על העמקה ורצינות. מומלץ לעיין גם בחוברות המסכמות. על ידי בחינת החלוקות והעמדת הריהוט בדירות מנסים להגיע להבנות לגבי המהלכים החברתיים והפסיכולוגיים שחוו המשפחות בדירות אלו.

במוצהר התמקדו העבודות בפן הפיזי-מבני (כולל ריהוט) ובאופן השימוש, יחד עם הסיפור האישי והמשפחתי. מבחינתי היה מעניין להעמיק יותר גם בהתייחסות לפן הסימבולי שבעיצוב הדירות – התמונות, חפצי הנוי, הבחירת של הדברים הנמצאים מול העיניים ומשקפים את העולם הפנימי. אין זו אומר שיש התעלמות בתערוכה מדברים אלו.

ברובד אחר, אני חושב שיש בתערוכה כזו ערך רב הן לסטודנטים והן ל"נחקרים", שכמה מהם הגיעו לפתיחת התערוכה. זאת מתוך נסיון אישי בחוויה דומה (שעליה אספר בהזדמנות אחרת).

לסטודנטים הן הקורס והמטלה והן התערוכה הם סוג של התחככות בעולם האמיתי שמחוץ לטכניון ובאנשים אמיתיים. זה שונה מהותית מתכנון בבועה של הסטודיו, גם אם התכנון בסטודיו הוא לגבי אתר ספציפי ולגבי משתמש ספציפי. על אף שלא נדרשו לתכנן בקורס זה, אני בטוח שההבנה העמוקה אליה הגיעו לגבי צרכים, רצונות ויכולות של אנשים ישפיעו על חשיבתם כארכיטקטים יותר מרוב קורסי התכנון שיעשו. וזאת בהטיה אנושית, להבדיל מההטיה הדיגיטלית-להטוטנית שמרשימה כל כך בקורסי התכנון.

לגבי ה"נחקרים", נראה לי שהרגישו שמישהו מתעניין בהם באמת. ניתן כבוד אמיתי להם ולמעשיהם.

התהליכים והדירות שבתערוכה מציגים אלטרנטיבות. הן מדגימות אלטרנטיבות שנדחו, בהיותן מגוונות תרבותית. למעשה אלטרנטיבות שאף נחשבו בחלקן נחותות ודחויות בשעתו. ולא שיש בהכרח לחפש אשמה – המתכננים והמנהלים עשו לשיטתם את הטוב ביותר שידעו לעשות. ולא שהתקדמנו מהותית: לראייתי תכנון הדירות היום (על ידי השוק הפרטי) בסופו של דבר הוא בשטנץ אחיד למדי, גם אם הגדלים והגיאומטריה משתנים. אני תוהה עד כמה אני ועד כמה עמיתי וה"פרופסיה" בכללה עדיין יכולים ליצור דברים שונים. לא סתם שונים גיאומטרית ואסתטית, אלא שונים מהותית ותרבותית. מבחינה ממסדית-ציבורית, העליה מאתיופיה נתנה הזדמנות להוכיח אם למדנו והתפתחנו. למיטב הבנתי הוכיחה שלא. גם עולים אלה הוכנסו למכבש "כור ההיתוך" המרחבי והחברתי, על אף שמההתנסויות בעליות קודמות אפשר אולי היה להפיק יותר לקחים ולהפגין יותר הבנה וקבלה תרבותית. למשל, בסוגיית "בתי הנידה" אפשר היה להפגין יצירתיות תכנונית ומנהלית (ראו בסוף הכתוב כאן, ומעט בתמצית מאמר כאן).

התערוכה מעוצבת יפה ובפשטות ראויה. התחושה בסוף היא שהדירות ובעליהן מציגים עושר אפשרויות ודמיון שאפילו אפס קצהו לא עלה במחשבת המתכננים ובתסריטים אשר יכלו לכתוב לעתיד הדירות. ואלה רק שבע מתוך אלפים רבים של דירות. הייחוד של התערוכה טמון במבט השונה אל הדירות ודייריהן. מבחינה מסויימת, כתרגיל לסטודנטים, חבל שלא היה לכך המשך בתרגיל תכנוני (לאו דווקא בדירות אלו עצמן, ואולי סתם תרגיל יצירתי כלשהו). מצד שני, אולי זה רק היה מקלקל. לעיתים עדיף להשאיר את הקצוות פתוחים ולתת לצופים ללכת הביתה מהורהרים.

"עמודים עם כובעים": מה הם מספרים?

יום רביעי, 27 בינואר, 2010

עמודים בכפר שלם- מבט כללי 2

אספר על כמה עמודים שזכיתי להכיר (למרות שבספר ילדים כלשהו נכתב "אל תדבר עם קיר שאתה לא מכיר"). בדגש מסוים על ה"כובע" שעל ראשם. לא מצאתי מינוח מקצועי של ממש לאותם "כובעים" שיוצגו בהמשך. הביטוי הרומאי-אנגלי לסיומת העליונה של עמוד, בצורתה הפשוטה, טרום הכותרות המעוטרות,היא כנראה abacus (ראו הסבר ואיור). אינני ארכיאולוג או מומחה במחקר לשימור, אך ארשה לעצמי להוסיף כמה השערות ואבחנות.

כשעשיתי מחקר על ראש העין הותיקה, סיפרו לי שנותרו עוד כמה מעמודי הגדר של מחנה הצבא הבריטי שהיה במקום עד לפני 60 שנה (נותרו גם לא מעט מבנים, אבל זה סיפור אחר ומרתק בפני עצמו).

במו עיני זכיתי לראות רק עמוד אחד. היה משהו מוזר וייחודי בעמוד גדר שנשאר עומד 60 שנה, שריד לקו דמיוני שמזמן איננו, ומשרת כעת קו דמיוני/מוחשי אחר, מכיוון שעומד בפינת חצר.

מעניין לראות את סוגי גדרות-העניים שהוצמדו לו משך השנים: מכיוון אחד "מיטות סוכנות" מברזל המחלידות לאיטן; מכיוון שני חומה נמוכה של בלוקים וקורת בטון סמלית- כמובן לא מטוייחים; ומכיוון שלישי גדר רשת ירקרקה.

גם בעמוד זה ניכרת שאלת הגמר של הדופן העליונה: האם עמוד יכול פתאום להיגמר, סתם כך? השאלה גם אדריכלית-מושגית, וגם פרקטית: מים ייכנסו אל המישקים והתפוררות העמוד תוחש. כאן הפתרון פשוט, ואולי הוא רק פתרון טכני, בכיפת בטון שטוחה.

גם אם אינו בכיוון העיצוב היווני לדורותיו לכותרות עמודים, יש פתרון נפוץ ונאה בדמות פירמידות קטנות ושטוחות יחסית.

עמוד אחד, שאימץ מהלך בכיוון זה (אך עם "כובע" מכובד, כמעט תרבוש תורכי), מסקרן אותי כבר זמן מה. אני חולף לידו תדיר. נמצא בתל אביב, על דרך לוד (היום רחוב לח"י), בחזית בית מספר 63, פינת רחוב בועז (רמז לא מודע לבועז ויכין, עמודי המקדש?).

עמוד בפינת דרך לוד (דרך לח"י) 63, תל אביב

מבט מזרחה

מבט מערבה

העמוד עצמו נראה כשריד מתוך זוג. לפי מיקום הציר בדופן המערבית, המעבר היה בכיוון צפון-דרום.


לפי הבליטה למרגלות העמוד בפינתו הדרום-מערבית השער נפתח צפונה (דרומה לא יכול מכיוון שהיה נתקל בבליטה זו). מה ייעוד הבליטה? אולי למנוע מעגלות לנסוע קרוב מדי לעמוד ולפגוע בעמוד או בכנף השער.
הבליטה לכיוון מזרח (ראו לעיל, בתמונת המבט מערבה) נראית כאומנה, או תמיכה (תמיכה דואה, למי שזוכר מאדריכלות הקתדרלות הגותיות). תמיכה זו נועדה כנראה לאזן את המשיכה של כנף השער בכיוון הנגדי.

זוג אחר, שנותר על תילו, מצאתי בכפר שלם, בסמוך לחלקו המערבי של רחוב מח"ל. המבנה הסמוך הוא בית כנסת, בנוי טלאי על גבי אלתור על גבי תוספת וראוי לתיעוד נפרד.

עמודים בכפר שלם - מבט כללי 1

עמודים בכפר שלם- מבט כללי 2

זוג זה בעל מבנה "אובליסקי" יותר, נראה שכולו יצוק (ברזל נחשף בפינה אחת) וה"כובע", פירמידלי בלבד, עשוי טיח ו/או כחלק מהיציקה. לא אלמנט נפרד.

גם כאן יש את התמיכות בכיוון המנוגד לכנף השער. והנה צירי השער. ציר עליון:

והציר התחתון:

מפתן השער נראה גם הוא יצוק ומחבר בין העמודים. בתוכו עובר צינור בטון. המפתן שבור מעט באזור מעבר הצינור. לא ברור אם המפתן נשבר בכוונה כדי להעביר את הצינור כמעשה מאוחר, או ששולב ביציקה המקורית ונשבר בהמשך בהיות מעבר הצינור נקודת תורפה.

במרחק כמה מטרים מול השערים נחשף קצהו השבור של קיר, בנוי גב בטון ובלוקים המכילים שברי צדפים.

עד כה ראינו עמוד אחד בריטי בוודאות, ושני מקרים ערביים, ככל הנראה. להלן "עמודים עבריים" למהדרין, בלב תל אביב הקטנה (קרדיט לדובה פרימרמן):

בחזית התמונה רואים בבירור עמודים עם "כובע" בלב שדרות רוטשילד יש גם עיבוד בטיח של מסגרת בכל פאה. יש לי זיכרון עמום שיש משהו דומה בכניסה לגן מאיר מכיוון רחוב טשרניחובסקי. טרם הספקתי לבדוק זאת. ואולי זה רק דגם גדר המתכת שנראה מוכר כי הוא עדיין נפוץ מאוד.

וחברת "אקרשטיין" עדיין מציעה היום דגמים בסגנון דומה, המיוחס דווקא למושבות הראשונות:

בראשון לציון אכן ניתן לראותם בפיתוח דרכים. כנראה דגם "היקב" שלעיל:

ובצורה שונה, אך גם עכשווית, ברחוב הראשי ההיסטורי של העיר:

ובחזרה לתל אביב, שורת עמודים קצרה שראיתי בחטף בתוואי המסילה, בחצותו את רחוב הרצל. מקווה להחליפן בקרוב את התמונות בטובות יותר).

בפוסט הבא, אי"ה, פירוט נרחב לגבי העמודים שלהלן, שתמונתם מובאת כמתאבן:

"הורדת" כיכר דיזינגוף – קריאה למחשבה יצירתית לפני הבולדוזרים

יום חמישי, 3 בדצמבר, 2009

מתגברות הקריאות וההפגנות למען הריסת ככר דיזינגוף הקיימת והשטחתה למתכונת העבר. זה נשמע כל כך נכון, והפך ל"בון-טון" של השיח האורבני. לכן בחשש מסוים אני רוצה לבקש לעצור רגע ולעשות חשיבה יסודית- הפעם לפני קבלת ההחלטה, ולא אחריה. הורדת המפלס לכשעצמה אינה ערובה למקום טוב יותר- וכדאי לדעת קודם לטובת מה מורידים, מה החלופה שתיווצר. הנוסטלגיה לכשעצמה לא תחזיר את הקסם שהיה בככר לפי עדויות הותיקים.

אין ספק שכעת הככר אינה מתפקדת: אינה יפה, אינה מושכת אנשים לשהיה, אינה מתוחזקת יפה (על אף המאמץ), אינה יוצרת חלל של ככר. הכל נכון ומצריך שינוי. אני לא בטוח שהשינוי של השטחה מוחלטת הוא הטוב ביותר. אולי כן. במקרה זה, מכיוון שהשינוי דרסטי ויקר מאוד, כדאי לבדוק את החלופות התכנוניות האפשריות לפני ההחלטה העקרונית. ראוי לגבש את הרצונות והכוונות- וגם להשקיע בתכנון אדריכלי ותחבורתי ראשוני. ואם תכנון כזה נעשה, ראוי לחשוף אותו לכל.

יש גם דברים להגיד בזכות הפרדה (מפלסית או אחרת): המשתמשים הלא-ממונעים, מכל הסוגים, מרגישים בטוחים יותר ולפיכך רגועים ונהנים יותר. אפשר לקוות לפחות רעש וזיהום אויר בקירבת האנשים. אין גם פסול ב"הזרמת התנועה" לכשעצמה. ומכאן לנקודה בעלת השלכות: האם חלק ממסלולי התנועה שבכיכר יכולים להתבטל? אולי נפח התנועה כיום מאפשר גם סגירה של היציאה לפינסקר, למשל? ויש עוד צירופים אפשריים. שאלות אלה, והנגזרות התכנוניות שלהן, צריכות להיבדק לפחות באופן ראשוני כדי לבחון את איכות המרחב שיכול להתקבל.

כאמור יש דברים לומר בזכות ההפרדה, וגם בזכות נקודת מבט מוגבהת לכיכר, גם אם זו חוסמת מבטים ארוכים. לנקודות תצפית יש משיכה משלהן, וכך גם לאזורים המהווים במה. במרחב התל-אביבי השטוח ברובו הגבהה יוצרת מוקד ומקום מיוחד. במקומות רבים יוצרים טופוגרפיה כדי ליצור עניין ונקודות להשקיף מהן. כאן קיבלנו זאת- אולי תוך טעות, אולי בצורה לא מוצלחת. אבל אולי אפשר למנף את המצב ולא להעלימו. אולי אפשר לבנות מפלסי ביניים שיהיו גם אזורי שהייה ועניין- לא המעבר החד-משמעי הקיים היום: מדרכה – מדרגות/רמפה – מפלס עליון.

דווקא קיומו של המשטח המוגבה פותח פתח לאפשרויות תכנוניות מעניינות. לא בהכרח "טבולה רסה" מוביל לתכנון טוב יותר. וזאת מבלי להתייחס לשאלה אם כיוון זה יוביל לפרוייקט זול יותר או יקר יותר. (דוגמא המעסיקה אותי: פארק גלית ביד אליהו הוא פרק מקסים וייחודי. האם לא היה יוצא נשכר ומיוחד יותר אילו השתמשו בחלק מן האלמנטים הבנויים שהיו קודם ב"בריכת גלית"? אני מניח שכן. ויש כמה דוגמאות). אצל רובנו דפוס העליה לככר דיזינגוף הוא הטבוע בנו ומוכר לנו. אולי לא חייבים לאבד אותו. עוד דוגמא שכמובן אינה דומה: גן לונדון שברחוב הירקון (שבאופן פרדוקסלי הפך ל"גן ההעפלה") שמר על מאפייני מסלול הטיפוס והעליה מן החוף אל הרכס (או להיפך- הירידה הזהירה אל החוף) שהיה קיים בו קודם. בעיני זה מאוד מצא חן.

מתבקשת ההשוואה לככר המדינה. אמנם ככר המדינה בסדר גודל שונה, ונפחי התנועה שונים, אבל המאפיינים הגאומטריים הבסיסיים דומים. האם נוח ונעים להגיע ללב הככר? האם נוצר בה מרחב עירוני טוב? האם הדפנות והככר מתייחסים זה לזה? ככר דיזינגוף "סגורה" יותר בגלל שהיא קטנה יותר, על אף שגובה הבניינים בהיקף אינו נמוך בהרבה מזה של ככר המדינה. לככר המדינה יש ערכים של פארק- גדול, פתוח, פה דשא ושם עצים, שבילים. התמונות הנוסטלגיות של ככר דיזינגוף מציגות אופי דומה לזה הנצפה בככר המדינה. האמנם זה מתאים לדיזינגוף של היום והעתיד? לתחושתי בככר דיזינגוף מתבקש משהו עם שונה. אורבני יותר, מבונה יותר, צפוף יותר.

לסיכום, עם כל האהדה ונטיית לבי אחר הקריאות להורדת ככר דיזינגוף, צריך להיות תהליך של בחינת רצונות, אפשרויות וחלופות- ואחריו החלטה. ומן הראוי שבתהליך זה ישתתפו רבים ככל האפשר. בסופו של דבר חייב להיות שינוי, ולא קוסמטי בלבד.