ארכיון פוסטים עם התג "אדריכל"

"שיכונים מבפנים" תערוכה אדריכלית-חברתית

יום שני, 2 בינואר, 2012

ביקרתי בפתיחת התערוכה "שיכונים מבפנים" בגלריה בבית האדריכל ביפו. התערוכה פתוחה משך כחודש וננעלת עם "ערב עיון" שעשוי גם הוא להיות מרתק.

הזמנה לתערוכה. הקליקו להגדלה.

נמשכתי לשם מכמה סיבות:

1. חשוב לעסוק ולהעמיק בהבנת השיכונים, וגם כאן יש לי כמה סיבות:

  • הם מהווים נתח נכבד מאוד מהנוף העירוני הישראלי;
  • יש לאנשים (ולאדריכלים) יחסי אהבה-שנאה עם צורת בינוי זו;
  • גוברת ההכרה שיש צורך בסיבוב נוסף של טיפול במבנים אלו, אם כדי להשאירם בחיים ומתפקדים, אם כדי להתאימם לעת הזו ולעתיד, ואם כדי להיפטר מהם (וייתכן ש"כל התשובות נכונות", תלוי בנשוא ובסיטואציה). לשם כך יש להעמיק את ההיכרות ככל האפשר, ובדגש דווקא על מאפייני אנשים וחברה ולא רק המאפיינים הפיזיים שאדריכל מורגל להתבונן בהם.

2. יש עוד הרבה מה ללמוד ולחקור לגבי השיכונים. אם מבחינה ציבורית-מינהלית לגבי "השיכון הציבורי" שחוזר ועולה כרצוי, אם לגבי המהלכים החברתיים-סוציולוגיים שחלו בהם ואיתם (וכאן התערוכה הזו נוגעת), ואם לגבי ערכם ומעמדם האדריכלי: מצד אחד נתפסים כדומים זה לזה וחוזרים על עצמם כרקע עירוני משמים ועלוב, מצד שני טובי האדריכלים בתקופתם תכננו שיכונים, יש הרבה טיפוסים ולא מעט המצאות ופיתוחים מעניינים מאוד.

3. הסיפורים לכשעצמם מרתקים וקושרים כמה תחומי הסתכלות ומחקר.

4. אני חי ביד-אליהו, מעוז שיכונים משמעותי.

5. אני מכיר אישית ומוקיר את הדס שדר ואת ערן טמיר-טאויל, מאוצרי התערוכה.

התערוכה מציגה את ההתאמות בשימוש ובמבנה הדירות שנעשו לאורך העשורים, עם ההשתנות בתאים המשפחתיים. יש בכך להעיד על אופי, על יכולת, ועל ההסתגלות לסביבה שתוכננה ונבנתה לפי תפיסה תרבותית וחברתית מוגדרת וקפדנית – זו של המתכננים המודרניסטים.

קופסאות-קופסאות. מה קורה בתוכן?

התערוכה קטנה. הן בשטחה והן במספר העבודות. אך כל עבודה מעידה על העמקה ורצינות. מומלץ לעיין גם בחוברות המסכמות. על ידי בחינת החלוקות והעמדת הריהוט בדירות מנסים להגיע להבנות לגבי המהלכים החברתיים והפסיכולוגיים שחוו המשפחות בדירות אלו.

במוצהר התמקדו העבודות בפן הפיזי-מבני (כולל ריהוט) ובאופן השימוש, יחד עם הסיפור האישי והמשפחתי. מבחינתי היה מעניין להעמיק יותר גם בהתייחסות לפן הסימבולי שבעיצוב הדירות – התמונות, חפצי הנוי, הבחירת של הדברים הנמצאים מול העיניים ומשקפים את העולם הפנימי. אין זו אומר שיש התעלמות בתערוכה מדברים אלו.

ברובד אחר, אני חושב שיש בתערוכה כזו ערך רב הן לסטודנטים והן ל"נחקרים", שכמה מהם הגיעו לפתיחת התערוכה. זאת מתוך נסיון אישי בחוויה דומה (שעליה אספר בהזדמנות אחרת).

לסטודנטים הן הקורס והמטלה והן התערוכה הם סוג של התחככות בעולם האמיתי שמחוץ לטכניון ובאנשים אמיתיים. זה שונה מהותית מתכנון בבועה של הסטודיו, גם אם התכנון בסטודיו הוא לגבי אתר ספציפי ולגבי משתמש ספציפי. על אף שלא נדרשו לתכנן בקורס זה, אני בטוח שההבנה העמוקה אליה הגיעו לגבי צרכים, רצונות ויכולות של אנשים ישפיעו על חשיבתם כארכיטקטים יותר מרוב קורסי התכנון שיעשו. וזאת בהטיה אנושית, להבדיל מההטיה הדיגיטלית-להטוטנית שמרשימה כל כך בקורסי התכנון.

לגבי ה"נחקרים", נראה לי שהרגישו שמישהו מתעניין בהם באמת. ניתן כבוד אמיתי להם ולמעשיהם.

התהליכים והדירות שבתערוכה מציגים אלטרנטיבות. הן מדגימות אלטרנטיבות שנדחו, בהיותן מגוונות תרבותית. למעשה אלטרנטיבות שאף נחשבו בחלקן נחותות ודחויות בשעתו. ולא שיש בהכרח לחפש אשמה – המתכננים והמנהלים עשו לשיטתם את הטוב ביותר שידעו לעשות. ולא שהתקדמנו מהותית: לראייתי תכנון הדירות היום (על ידי השוק הפרטי) בסופו של דבר הוא בשטנץ אחיד למדי, גם אם הגדלים והגיאומטריה משתנים. אני תוהה עד כמה אני ועד כמה עמיתי וה"פרופסיה" בכללה עדיין יכולים ליצור דברים שונים. לא סתם שונים גיאומטרית ואסתטית, אלא שונים מהותית ותרבותית. מבחינה ממסדית-ציבורית, העליה מאתיופיה נתנה הזדמנות להוכיח אם למדנו והתפתחנו. למיטב הבנתי הוכיחה שלא. גם עולים אלה הוכנסו למכבש "כור ההיתוך" המרחבי והחברתי, על אף שמההתנסויות בעליות קודמות אפשר אולי היה להפיק יותר לקחים ולהפגין יותר הבנה וקבלה תרבותית. למשל, בסוגיית "בתי הנידה" אפשר היה להפגין יצירתיות תכנונית ומנהלית (ראו בסוף הכתוב כאן, ומעט בתמצית מאמר כאן).

התערוכה מעוצבת יפה ובפשטות ראויה. התחושה בסוף היא שהדירות ובעליהן מציגים עושר אפשרויות ודמיון שאפילו אפס קצהו לא עלה במחשבת המתכננים ובתסריטים אשר יכלו לכתוב לעתיד הדירות. ואלה רק שבע מתוך אלפים רבים של דירות. הייחוד של התערוכה טמון במבט השונה אל הדירות ודייריהן. מבחינה מסויימת, כתרגיל לסטודנטים, חבל שלא היה לכך המשך בתרגיל תכנוני (לאו דווקא בדירות אלו עצמן, ואולי סתם תרגיל יצירתי כלשהו). מצד שני, אולי זה רק היה מקלקל. לעיתים עדיף להשאיר את הקצוות פתוחים ולתת לצופים ללכת הביתה מהורהרים.

אדריכל מגידוביץ' – ראה איזו הנצחה קיבל פטריק גדס הגדול

יום שבת, 24 בדצמבר, 2011

לפני כמה ימים פורסמה ב"הארץ" סקירה של המהלכים (או שמא "המעצורים") בדרך להנצחתו של אדריכל יהודה מגידוביץ' בתל אביב ("עיר קטנה ורחובות בה מעט", 9.12.11, עופר אדרת, שגם כתב על מגידוביץ' כאן).

זה הזכיר לי את שגיליתי כבר לפני כמה שנים בצומת תל אביבי סואן במיוחד, צומת החרש / גולומב / חיל השריון:

צומת החרש / חיל השריון / גולומב

אי שם מעבר לאספלט ולרמזורים, בצל עצי דקל שונים ומשונים, יש שלט הנצחה :

שלט יידוע והנצחה

פרופ' סר פטריק גדס

אם לנקוט לשון המעטה קורקטית, הרי המיקום הוא סר טעם להחריד ומעורר פלצות. תכנית גדס היא שקבעה את אופיו של חלק הארי של מרכז העיר. גדס יצר את הבלוק העירוני התל-אביב האופייני, את הרחובות הקטנים והגינות הקטנות, את המרווחים בין הבתים, את הרשת המגוונת של רחובות במרכז תל אביב. בתמורה קיבל על שמו מדבר אספלט ופיח, עם קצת דשא ודקלים תלושים ושפלי צמרת. בלי אנשים כלל. מין הנצחה יציאת-ידי-חובה שאינה נישאת בפי הבריות ואפילו לא על מעטפות דואר. מתי לאחרונה שמעתם מישהו אומר "ניפגש בכיכר גדס בשעה חמש"?

משום מה גם הצמידו לגדס את התואר "פרופסור". אין חולק על כך שהיה איש אקדמיה בכיר (וגם ראש מחלקות לבוטניקה וסוציולוגיה), אך לא מצאתי במקומות אחרים התייחסות לתואר אקדמי שכזה. לא רוצה עוד לצנן את השמחה, אבל גם עוצמת הלהט הציוני שלו, המתואר בשלט, היא כנראה לא מהמאפיינים העיקריים של האיש (אבל אולי בזה אני טועה). גדס, אגב, זוכה לכבוד לא פחות בסקוטלנד מולדתו.

כתבתי על תגלית זו קודם ברשימה אצל יואב לרמן. צויינה גם כאן עם בקורת דומה. משה הרפז כתב רשימה על השכונה המצויה בסמוך, חנוקה בין אוטוסטראדות באופן בלתי-גדסי בעליל. ועוד פרט טריוויה זניח בעליל: צומת זה הוא הקצה הדרומי של כביש 2, הוא-הוא כביש החוף המפורסם. סיום קצת מאכזב לכביש כה מרכזי.

ובהמשך לגבי הנצחות מתכנני העיר: יעקב בן סירה (שיפמן), הראוי לתואר "מהנדס העיר המיתולוגי" של תל אביב לא פחות מאשר פטריק גדס ראוי ליחס כמתכנן המיתולוגי של העיר, קיבל רחוב קטן בכפר שלם. כך כתב על כך נועם דביר בסקרו את האירוע ("השבוע ייקרא בתל אביב רחוב על שמו של מהנדס העיר יעקב בן סירה", "הארץ" 10.3.2011):

"הרחוב שייקרא על שמו ממוקם בכפר שלם, הרחק ממרחב הפעילות שלו בתחומי "העיר הלבנה" או ממוקדי השפעתו. לדעתו של בנו יצחק מדובר במיקום מנותק, אף כי חבר בוועדת השמות אמר לו ש"עדיף להתפשר על הרחוב הנוכחי כי אחרת גם זה לא יהיה". לד"ר מרום יש הצעה משלו היכן יש להנציח את בן-סירה – בקרבת אחד הפרויקטים שהוא עצמו תיכנן או לחלופין סמוך לכיכר המדינה (אולי אפילו הרחוב הפנימי שייבנה בה) או ביד אליהו. השניים העלו אפילו רעיון לקרוא רציף בנמל תל אביב על שמו, "ואולי אפילו את הנמל כולו", מוסיף יצחק. ללא לובי ציבורי משמעותי נדמה שהם יצטרכו להסתפק בינתיים ברחוב בכפר שלם."

רחוב בן סירה. מגיאומטריית הרחובות, ומהיכרות כללית עם כפר שלם, רואים שזה רחוק מאוד מגישתו של מהנדס העיר ז"ל.

נועם דביר גם מונה שם את שמות מתי-מעט (או שמא מעט-מתי) האדריכלים המונצחים: : "אדריכלים הם בעלי מקצוע בלתי מונצחים בתל אביב, פחות מעמיתיהם המלחינים או המשוררים והרבה פחות מפילוסופים ואנשי חינוך. היחידים שזכו לכבוד הזה הם זאב רכטר, דב כרמי, ואריה שרון – "שלושת החיות" של האדריכלות הישראלית, שמונצחים ברחובות בשיכון דן בצפון העיר. לצדם נמצא באופן מפתיע גם האדריכל יצחק פרלשטיין שאחראי בין השאר לתכנון מגדל שלום (בשיתוף גדעון זיו ומאיר לוי)."

על אלו אפשר להוסיף את ע. הלל, אשר זכה לרחובון בשכונת גני צהלה. הלל עומר לא ידוע בשל פועלו כאדריכל נוף (אף שזה לא היה מבוטל) אלא בשל שיריו המקסימים שפורסמו בשם "ע. הלל".

בחיפוש חפוז במדריך רחובות תל אביב לא מצאתי, למשל, את אברהם קרוון, שנודע כ"גנן הראשי של תל אביב" (ויש פרס עירוני על שמו בתחום תכנון הנוף). אם כי אתר אחר טוען שיש "גינת אברהם קרוון", וגם הוא ביקורתי לגבי ההתאמה למושא ההנצחה. לא עברתי על כל מדריך הרחובות, וייתכנו הפתעות.

בעצם, יש עוד מקום בתל אביב על שם אדריכל. על "מרכז עזריאלי" ודאי שמעתם. פעם, בראשיתו, נקרא גם "מרכז השלום", כי יושב על דרך השלום. אבל השלום הפך מושג זר ומרוחק עוד יותר, ובעל ההון הנציח עצמו בשם המרכז. בכל אופן, הוא גם רוצה להיזכר בתור אדריכל.

רגע לפני הירידה לדפוס, נתקלתי ב"הארץ" בשתי כתבות העוסקות בנושא זה. האחת, היותר "כותרתית" אך פחות משמעותית לעומק הסוגיה, דנה בהנצחת ראש עיריית רמת גן צבי בר בעירו בעודו מכהן ("הארץ",23.12.11, "צבי בר: 'איני מעוניין בשום הנצחה' ", אילן ליאור, עמוד 11, וכתבה אחרת על כך). סוג של חוסר צניעות ישראלי אופייני, שהוצג באופן בוטה לא פחות אצל מאיר ניצן עוד במהלך כהונתו כראש עיריית ראשון לציון.

הכתבה היותר מעניינת לטעמי דנה בשינוי שמות רחובות בשכונת נחלאות בירושלים ("רחובותיה הוותיקים של ירושלים ינציחו רבנים ומסעדנים", ניר חסון, 23.12.11, עמוד 11), ובהתייחסות תושבי המקום לכך: "כל שם הוא חלק ממארג שנותן אופי לשכונה כולה… זה חלק מהרקמה האורבנית והשאלה היא אם אתה שובר את זה או משמר את זה".

כללית כל הנושא, מלבד היותו מעניין ובעל השלכות תרבותיות מסויימות, אינו ממש חשוב. אישית, אני לא רואה מצב שאהיה בליגת השואפים להנצחה… ובכלל, יש לי השגות על סוגיית ההנצחה אצלנו, כפי שכבר כתבתי פה בעבר (ואולי העובדה שאני חוזר לנושא זה מעידה על משהו אחר). בהחלט יש לי עניין במשמעויות המוקנות לסביבה הבנויה, בין היתר על ידי מתן שמות, וכן במשחקי הכח סביב שמות אלו. אך סביר שלא הייתי נדרש לנושא אלמלא נתקלתי בגרוטסקיות שבאופן אזכורו של פטריק גדס, והצפתו של הנושא עם העיסוק במגידוביץ'.

אדריכל, מדרגות ו…ילדים

יום ראשון, 13 בנובמבר, 2011

בתכנון המדרגות לא העליתי על דעתי שימוש שכזה. אדריכלים כבר תכננו מדרגות כספריות, תאי אחסנה, ועוד. לא חושב שיש אדריכל שתכנן מדרגות כאתר להכנת שיעורי בית, ובטח לא בצורה זו.

כנראה שזה די נוח, במיוחד לעומת החלופה של פינוי מקום על שולחן שבעומס-יתר או פינוי אח המרותק למסך המחשב.

תזכורת לעצמי: בפעם הבאה לתכנן גם נקודת מחשב בפודסטים.

כיפה במערומיה

יום שישי, 13 באוגוסט, 2010

לעתים נחשפת האמת שמאחורי תדמית, או אם תרצו – תרמית, מאלו שאנו האדריכלים מנפקים מדי פעם.

הקדמה: הקשת הינה צורת בניה שאיפשרה מימים קדומים לגשר על פני מרווחים, ליצור פתחים ומפתחים כאשר לא היה מעשי לעשות זאת בדרכים אחרות. אבנים לגישור המפתח לא היו מעשיות מעל גודל מסויים. קורות עץ, אם היו בנמצא, לא תמיד יכלו לשאת בעומס הבניה שמעל. הקשת העבירה את הכוחות לצדדים ולמטה, לעמודים ולקירות העבים (או הקירות הניצבים שנבנו לקבלת הכוחות האופקיים). קשת קדמונית ייחודית הנמצאת למרבה הגאווה בישראל מועמדת אפילו להכרזה כאתר מורשת עולמי (השבוע שמעתי ברדיו שהבקשה נדחתה שוב בשל טענות סוריות לבעלות על תל דן).

הכיפה לקחה גישה הנדסית זו צעד אחד הלאה- מן הקיר (החד-מימדי למעשה) אל המרחב. במאה האחרונה (פחות או יותר) לעתים רחוקות משמשת הקשת או הכיפה כאלמנט קונסטרוקטיבי אמיתי- הבטון או המתכת עובדים אחרת. אך פעמים רבות עדיין משתמשים בצורות אלו כאלמנט דקורטיבי, הנושא גם משמעויות תרבותיות כאלו ואחרות.

כך נעשה גם ב"תל אביב הקטנה", כאשר כיפה קטנה וחביבה מקשטת בניינים אקלקטיים כגון זה ברחוב אלנבי 118:

אלנבי 118 תל אביב

אין במפתחים אלה כל צורך לא בקשת ולא בכיפה, ודאי לא בבניין שנבנה בבטון מזויין. אך החזות ביקשה זאת. בבניין זוויתי זה ההתייחסות לפינת הרחובות מעוגלת בכל צורה אפשרית, לטעמי אפילו מוגזמת כאשר זה מגיע למרפסת הזיזית. אבל אותו ביתן-חצר שהונחת על הגג נחמד ויוצר מוקד ויזואלי נאה. (אני תמה היכן הנסיכה-להצלה אמורה לעמוד: על המרפסת או על דמוי-הצריח?)

והנה, למרימים עינהם מהמדרכות ומחלונות הראווה, מתגלה הפרקטיקה שמאחורי הכיפה בבניין אחר ומוזנח באזור נחלת בנימין (דומני שברחוב מוהליבר):

בניין ברחוב מוהליבר

ובמבט מתקרב:

כיפה - תקריב

היום קוראים לזה "בניה קלה": פסי עץ דקים, גמישים מספיק לכיפוף סביב הכיפה, מוסמרו אל שלד כיפתי שאותו אין רואים אך עשוי כנראה גם הוא מלוחות עץ. אם לא ייעשה עם הבית חסד של שימור, מן הסתם בעוד אי-אילו שנים יירקבו ויתפוררו פסי העץ הדקים ונוכל לראות גם את השלד. על פסי העץ יש אריחים מעויינים בנראים כעבודת קרמיקה, עם פסים רוכבים רדיאליים לחיזוק ולחיקוי אבן. על אף שעברו ודאי את גיל השבעים, אלו שנותרו עדיין בוהקים ונקיים גם בתנאים התל אביביים שאינם קלים.

ניתן לראות דרך החלון שגם התקרה היא מפסי עץ דומים. מן הסתם היו אלה מטוייחים ("תקרת רביץ" של אז) בטיח שהתפורר ונפל.

זהו. אין פואנטה. סתם התבוננות ומחשבות…..

"בתי מגירות" – פריחה (בלוגרית) מחודשת?

יום שלישי, 11 במאי, 2010

נועם דביר הציג לאחרונה ב"הארץ" את "בית המגירות" שתכנן משרד מן-שנער בחולון.

בית בחולון (מן-שנער אדריכלים)

בית בחולון (מן-שנער אדריכלים)

הכותרת, שאינני בטוח שנוסחה על יד נועם, מדברת על " 'בית המגירות': מודל שונה ומקורי לבתי מגורים".

הכתבה קושרת בין בית זה לבית המגירות הבאר-שבעי המפוסם משנות ה-60, שתכנן גיורא גמרמן ועליו מספר יותר ערן טמיר.

מגדל בבאר שבע (אדריכל גיורא גמרמן)

מגדל בבאר שבע (אדריכל גיורא גמרמן)

בכתבה של נועם מוצגת יומרה (מסוייגת מעט) לראות בזה דגם מגורים חדש ביחס לקופסאות המגורים הנפוצות כל כך. לדעתי אין בזה הרבה יותר ממשחק גאומטרי, מבורך לכשעצמו. אין כאן בשורה של תרבות מגורים חדשה. המעלה העיקרית המוצגת היא של מרפסות גדולות מאוד. בבאר שבע המרפסות הגדולות לא הוכיחו עצמן במבחן הזמן, לפי תיאורו של ערן. מלבד זאת מתואר הבנין בחולון כשונה ויזואלית מן המקובל.

לבנין בבאר שבע מוצגת הנמקה אקלימית. לזה בחולון ניתן רציונאל כלכלי-שיווקי.

בשני המקרים (ובאחרים שבהמשך פה) לדעתי המוטיבציה היא עיצובית בעיקרה. יש משהו מושך באפשרות זו "לפרק את הקופסא מבלי לשבור את הכלים", ללכת על קצה תפיסתי כלשהו. הבלטות זיזיות מעין אלו פועלות כנגד הגיון עין המתבונן ומגרות מבלי דעת את הסקרנות לעמידתן. יש כאן משחק צורני חופשי ומיוחד, אך בלי לאתגר את הזויות הישרות ואת הפשטות היחסית של תבניות ליציקת בטון. אותו משחק של שיווי משקל רופף יש בו קסם למעצב ולמתבונן, ואם הוא נעשה טוב אזי מתח מובנה זה מאפשר יצירה של ממש. רעננות זו, גם אם היא אסתטית בעיקרה, מבורכת לכשעצמה.

באמירה חתרנית משהו אצהיר כי אני לא בטוח שיש מרחק כה גדול בין מגירות אלו, שעינינו המודרניסטיות נוטות לאהוב, לבין חלק מבנייני המרפסות המדלגות הפוסט מודרניסטיים והמושמצים תדיר.

להלן עוד כמה דוגמאות, הן בשביל היופי והן כדי לעזור לבחון את התזה שהעליתי.

מזה כמה זמן צדה עיני בנין "מגירתי" בכפר סבא, בפינת רחוב ויצמן (הרחוב הראשי של העיר) ורחוב ברנר או המעפילים:

בית מגירות בכפר סבא (אדריכל לא ידוע לי)

בית מגירות בכפר סבא (אדריכל לא ידוע לי)

המגירות כאן פחות מובהקות מאלו שהובאו לעיל, אך עדיין ברורות. גם בבניין זה ניכרת הכוונה לתת מרפסות רבות וגדולות, אך התריסים ואפשרויות הסגירה ניצחו, וחזות הבנין כמובן סבלה קשות.

ובבנין ציבורי, מרכז קהילתי בית בארבור בתל אביב, שאני אוהב את עיצובו (כולל הקוים המתעגלים בשובבות בקומת הגג).

בית בארבור, תל אביב

לא ממין העניין, אך אני חייב להראות איך הרסו חזית אחרת של הבנין עם מעלית ומבואת מעלית שנסגרה באלומיניום זול, ללא טיפת מחשבה עיצובית, כאחרונת מרפסות הכביסה. גם הפלקטים לא במיוחד מוסיפים.

בית בארבור, תל אביב

מיכאל יעקובסון מציג את "בית כהנא" ברמת גן, שגם בו יש מנסרות-קוביות זו על גבי זו לכאורה כנגד ההגיון של הנחתן.

"בית כהנא", רמת גן (אדריכל יעקב רכטר)

"בית כהנא", רמת גן (אדריכל יעקב רכטר)

מיכאל מסביר שיעקב רכטר "הצליח כאן ליצור יצירה ייחודית ושלימה וזאת באמצעות הבחירה בצורת והצבת המסות זו על גבי זו, כך שהוא יצר מעין משחק של מכולות המונחות לצד הדרך".

וגם מיכאל  מביא דוגמא עכשווית, על גבול הגרוטסקה אם כי אסתטית להפליא, של מוזיאון ויטרה החדש (אדריכלים Herzog & de Meuron):

מוזיאון "ויטרה"

דוגמא נוספת להזחה "מגירתית" בבנין מעבדות חדש במקסיקו (תכנון TEN Arquitectos):

מבנה אקדמי, מקסיקו

מבנה אקדמי, מקסיקו

ובעולם אפשר להיתלות באילן הגבוה של ההביטאט במונטריאול (של משה ספדי), שם יש הבלטות ואף תליה של קוביות כמעט באויר:

הביטאט, מונטריאול (משה ספדי)

הביטאט, מונטריאול (משה ספדי)

בהביטאט היה גם נימוק תעשייתי, ברוח אבני הלגו: האפשרות לשנע ולהרכיב את אשר יוצר במפעל, עם האפשרות (התיאורטית למדי) להוסיף ולגרוע במשך הזמן. הוצגו יתרנות של ייחדיות כל דירה ומצבה יחסית לאחרות, שטחי מרפסת פרטיים, וכדומה.

רציונאל דומה מציג ערן טמיר לגבי בנין יפני:

בנין ביפן

כותב ערן: "יש (במגדל בבאר שבע) מין רמז למטבוליזם של קישו קורוקאווה שיצר את מגדל הקפסולות בטוקיו, שנבנה בראשית שנות ה-70: מגדל העשוי מגופים שהתחברו והיו אמורים גם להתנתק באופן עצמאי מן הבניין.
הדמיון (של הבנין בבאר שבע – א.ה.) למגדל הקפסולות הוא בצורה בלבד ולא במהות, שבדוגמא היפנית מייצגת רמה טכנולוגית שלא מצויה במקומותינו, טכנולוגיה שגם ביפן לא עמדה במבחן הזמן."

השערת הבסיס שלי היא שרבים מאיתנו, הן אדריכלים והן בני אדם, בהזדמנויות שונות וברמות שונות מנסים לחזור לחוויות הבסיסיות של העמדת בלוקי עץ זו על גבי זו, הזזה, הסטה, ניסוי וטעיה- לראות כמה אפשר, איך זה נראה- ומתי זה ייפול.

קוביות עץ - משחק לילדים בני כל הגילאים

לגו

הפנטזיה המושלמת אולי נראית משהו כזה (המקור כאן):

פנטזיה של חופש

הבלטות וריחוף אחר מציגים "בנייני הגשר", שזכו לכותרות רבות לאחרונה. בכתבה בעקבות פרש(יו)ת הולילנד, מביאה כתבתה של דאה הדר "אנקת גבהים" מבט אנתרופולוגי ואירוני על אותם בנייני גשר, ובעיקר על חלקי הגשרים עצמם, שבהם חיים מעל תהום למעשה.

בנין עם גשר, גבעתיים (צילום: דודו בכר, "הארץ")

בנין עם גשר, תל אביב (צילום: דודו בכר, "הארץ")

לדברי דייר זה "מלחיץ. כל פעם שאני עובר שם אני מפחד שהגשר ייפול עלי…". ודיירת עם מרפסת-גשר: "אני כמעט לא דורכת בגשר. אומרים שזה יציב אבל קצת מפחיד שם, אין תחתית, את כאילו באוויר. אני מרגישה יותר בטוחה כאן. אף אחד לא יוצא לגשר חוץ מהנכדים. רציתי לקנות להם בריכה שישחו שם, אבל פחדתי."

גם בתכנון גשרים ניכר המתח בין הצורך ליציבות (והרצון להקרין יציבות ובטחון) לבין הקסם של הקלות, תדמית של נטול-מאמץ יחד עם אומץ הנדסי.

וכך גם במרפסות שלעיל. לקינוח דוגמא קיצונית של הפגנה וירטואוזית של אתגור כח המשיכה, בולטת מעל 20 מטר מהצוק ומרחפת 1,200 מטר מעל תחתית הערוץ, עם רצפה ומעקה זכוכית.

Grand Canyon skywalk, USA

Grand Canyon skywalk, USA

Grand Canyon skywalk, USA

לסיכום וחזרה:

יש כמה הצדקות אפשריות ל"בתי מדרגות": אקלימיות, אסתטיות, תיעוש הבניה. אני טוען שזה גם ביטוי לשאיפה לשחק בקוביות וכן לרצון לאתגר את היכולת ההנדסית-תפיסתית לגבי הנכון והאפשרי. ועדיין, כהכללה- אני בעד.

ולסיום-סיומת: בערב שנערך על "הבלוגוספירה האדריכלית הישראלית" עלה גם נושא הבלוגים כבמה לרב-שיח מתמשך ומתפתח הדדית. אני שמח למצוא כאן דוגמא לכך, בהמשיכי את מורי ורבותי שהוזכרו לעיל, בעיתונות ובבלוגיה, ואשר גם יצרו אצלם חיבורים בין רשימותיהם: נועם (העיתונאי ולא בלוגר, אני יודע…), ערן, מיכאל, וכל שאר העולם שכתבו על הולילנד. סתם מצא חן בעיני לראות זאת כך…..

שימור מבנים, מה משמרים – ושכונת יד אליהו

יום חמישי, 29 באפריל, 2010

באירוע "בתים מבפנים 2010" (בסוף שבוע הבא, 7-8/5, מומלץ בחום!) אני שותף זוטר לארגון סיור ביד אליהו. כמוגדר באתר "בתים מבפנים" בתיאור הסיור (סיור מספר 101, יום שישי, שעה 9:00, מפגש ע"י בית השריון, לוחמי גליפולי 51):

"יד אליהו היא שכונת המגורים הגדולה בעיר ומהווה מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות של המאה ה-20. הסיור – בהנחיית האדריכלים אודי כרמלי מצוות תכנון מזרח, דורון מינין ממחלקת שימור מבנים בעיריית תל אביב-יפו ודני לזר עורך תוכנית המדיניות ליד אליהו – יציג את גישות התכנון החדשות ליד אליהו הנבחנות בימים אלה ומבוססות על שימור מרקמִי וקהילתי ככלי לפיתוח מבוקר. בסיור ישולבו מפגשים עם ותיקי השכונה ויוצגו מגמות התכנון של אגף התכנון העירוני לעתיד השכונה."

הרעיון לשלב איש שימור היה של אודי כרמלי, אדריכל וחבר צוות תכנון מזרח במינהל ההנדסה. גם אני סקרן לשמוע את התייחסותו של דורון מינין לנושא, כבעל מקצוע וכאיש העיריה. הבחירה מה לשמר ומאילו סיבות כלל אינה טריביאלית. יש לה השלכות כבדות כאשר מתווספות לה משמעויות כלכליות, אם של פגיעה בזכויות בניה לצורך השימור, אם בעליית ערך כתוצאה של שימור, ואם באפשרות של השקעה ציבורית לטובת השימור (התיאורטית למדי, לצערנו, למעט ועד להכרזת משרד ראש הממשלה על תכנית מקיפה לשימור "תשתיות מורשת לאומית", מוחשיות ובלתי-מוחשיות).

קצת על שימור

שימור הוא גם בחירה של הסיפור, הנרטיב הנבחר להצגה ולקידוש מסוים על ידי החברה. ככזה השימור הוא בעל השלכות על דמות החברה בעיני עצמה ובעיני אחרים – ובהתייחסות לעתיד. מכיוון שלא מעשי לשמר הכל צריך להיות סדר עדיפויות וצריכות להיעשות בחירות כואבות.

וכאן עולות שאלות מכמה כיוונים:

האם משמרים את היפה? את יוצא הדופן? את הישן ביותר? את הנושא סיפור מיוחד? אישיות מיוחדת?

"בית הפגודה", רחוב נחמני, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

בית דוד בן גוריון, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת" ביד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת", יד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

האם משמרים את בתי החלוצים? את בתי פקידי הברון? את בתי הבאר הערביים? את הבית בו נרצח יוסף חיים ברנר? את בתי אחוזת בית – או בתי נוה צדק? את בית דיזינגוף – ו/או את בית עקיבא וייס? את בית אליהו גולומב – ו/או את הבית בו נורה "יאיר"? ומה עם בתי מלאכה? בתי חרושת? בתי תמחוי? משרדים ומוסדות קהילתיים? בתי כנסת שכונתיים? האם "מעונות עובדים" ראויים לשימור בגלל ערכיהם האורבניים-אדריכליים, או בגלל שיקוף חיי מעמד הביניים של תקופתו? ואם כך- האם סתם "בתי רכבת", צריפי מעברות וכדומה ראויים גם לשימור כמשקפי זמן ומקום, גם אם לא תוכננו על ידי אדריכל מפורסם?

כיצד מתרגמים ומפרשים בפועל את המקום הפיזי בהתייחס לסיפורו (ואולי יותר מדוייק- סיפוריו, סיפורי מכלול האנשים והתקופות הנוגעים למקום)? בכך אגע ברשימה נפרדת, שתציג למה צריך וכיצד אפשר להציג את "הסיפור" ולא ליצור מבנים משוחזרים כחפצים יפים בלבד.

מהו היחס הנכון בין הסיבות לבחירת אתר לשימור- בין הפיזי-מבני-אסתטי לבין התרבותי-חברתי? במהלך תהליך ניפוי ובחירה ראוי לקבוע קריטריונים בנסיון להערכות מבוססות, גם אם אין אפשרות לאובייקטיביות מדעית חד משמעית. ערכתי השוואה בין הקריטריונים לשימור של עיריית תל אביב לבין אלו של עיריית סיאטל שבארצות הברית:

טבלת השוואה בין קריטריונים לשימור - תל אביב וסיאטל

הצבועים בגוון זהה דומים בתוכנם, גם אם לא זהים. ניתן לראות את המשקל הנכבד בתל אביב לערכים מבניים, לעומת הדגש בסיאטל על קריטריונים תרבותיים-חברתיים (ובזה נכלל היסטורי). אני חושב שבתחום זה אנו בישראל צריכים להתקדם לכיוון החברתי-תרבותי. יש סימנים מעודדים לכך, למשל בהתרחבות ההתייחסות למוגדרים כ"נופי מורשת תרבותית" כמושא לחשיבה על שימור. כמו כן, אני מצדד בגישתו של הרברט גנץ, המוצגת בסיפור הבא, לגבי הראוי והחשוב לשימור:

ויכוח נוקב התנהל מעל דפי הניו יורק טיימס ב-1975. הסוציולוג האורבני הרברט גנץ (Herbert J. Gans) תקף את "הועדה לשימור אתרים" בטענה שהם מעוותים את ההיסטוריה בכך שמייעדים לשימור בעיקר אחוזות עשירים ומבנים בתכנון ארכיטקטים מפורסמים, תוך דאגה רק לרובד דק ואליטיסטי של העבר הבנוי. המשמעות, לדבריו, היא גם זילות ההווה והבינוי הפשוט. ענתה לו Ada Louise Huxtable, מבקרת האדריכלות המכובדת של העיתון. הקסטבל טענה שמצויינות אסתטית ואורבנית אכן תלויה בכסף ובכשרון המעצבים הגדולים, ויוצרת ערכים תרבותיים נשגבים, שהם מרכזיים לשימור. לדבריה גישתו של גנץ מעוותת. גנץ ענה ששימור הוא מעשה ציבורי, וככזה צריך לתת מענה לַעבָר של כל האזרחים. גנץ סָפַר והוכיח חוסר איזון בולט בין סוגי האתרים שהוכרזו לשימור. ( הסיפור מובא בספר המרתק "The Power of Place", של Dolores Hayden )

ויכוח זה, בצורות שונות, חי ובועט גם כיום (דוגמא לקונפליקט עכשווי כזה- כאן ). עם זאת, ברור כי המגמה השתנתה- יש יותר התייחסות לסביבות יום-יומיות המייצגות דפוסי חיים מגוונים. ארגון ניו-יורקי העוסק בשימור אומר בהקדמה לדו"ח שלו לשנת 2001:

.Yet, perhaps now more then ever, the Landmarks Conservancy is also aware of the bits of history and the personal memories and meanings that exist within every piece of the built environment

נחזור ליד אליהו:

גישתו של הרברט גנץ, שהוצגה לעיל, פותחת כיוונים לחשיבה על בתי יד אליהו כאתר אפשרי לשימור.

כהגדרתו של אודי כרמלי יד אליהו היא "מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות". מודרניזם זה הוא אבן יסוד של תכנון המדינה, מאפיין של חלקים נרחבים ממנה, היה ועודנו סביבת החיים של מרבית תושביה. אם כך – ראוי לשימור? כיצד? כמה? ואיך? האם ניתן לעשות זאת ללא הערך הכלכלי המוסף הנוצר מהצמדת המושגים "באוהאוס" ו"עיר לבנה"? כיצד משפיעים ערכי הקרקע של המקום? וכיצד יתקבל הרעיון על ידי בעלי דירות? האם ייראה להם מופרך מיסודו ו/או פוגע בהם? אולי כהערכה לסביבתם וכגורם חיובי?

הרקמה החברתית של יד אליהו כבריאה וחזקה ביסודה. כמסקנה מכך, זה מקום שבכללו אינו מתאים לפתרונות קיצוניים של שינויים פיזיים, קרי "פינוי-בינוי". מה המשמעויות של עידוד האוכלוסיה והחברה הקיימים? האם יש לכך נגיעה לסיוגיות של שימור פיזי? האם שימור פיזי כלשהו יתמוך בכך- או יפגע במילוי צרכי האוכלוסיה הזו על ידי פיתוח ובניה מתבקשים?

אני מקווה שהסיור יעזור לליבון השאלות הרבות והפתוחות שלעיל.

פרשת הולילנד: עוד תאוריית קונספירציה, על שאיפות האדריכל שטרית

יום חמישי, 15 באפריל, 2010

1. אדריכל אורי שטרית היה מבכירי משרד ספדי בישראל (אף מנהלו אם אינני טועה).

2. משרד ספדי, כאמור בראשותו של שיטרית, תכנן את העיר מודיעין.

3. במודיעין תוכנן "מבנה אקוודוקט" באורך 2.4 קילומטר, כמאפיין ויזואלי מרכזי של העיר.

4. בפועל נבנו רק כ-700 מטר. כמוגדר בכתבה "גודלו של הפרויקט כל כך צרם עד שהעירייה השכילה לקטוע אותו אחרי 700 המטרים הראשונים". (את התכנון המפורט למבנים עשה אדריכל גדי צלציון.)

"מגדלי האקוודוקט" במודיעין

עד כאן עובדות, ככל שהעיתון אמין. המשך הזוי:

5. אורי שטרית, הרואה בדמיונו את האקוודוקט חוצה את העיר- מאוכזב ומתוסכל.

6.אורי שטרית מתמנה למהנדס העיר ירושלים.

7. הפיצוי נמצא בהצנחת האקוודוקט לרכס אקראי בירושלים!!!

פרוייקט הולילנד, ירושלים

ועל זה ייאמר: איך אלוהים, כירושלמי ותיק, לא הצטרף להתנגדויות לתכנית?

(תודה ליאיר על הפניה לתכניות)

איך "לנחמד" כניסה לבית באופן פשוט

יום חמישי, 21 בינואר, 2010

ראו בתמונה- בית משותף אופייני במרכז תל אביב , אם אינני טועה בפינת הרחובות גורדון ושפינוזה.

אלומיניום "ברונזה" שהיה אופנתי מאוד בתקופה מסויימת, וגם היום נפוץ. דלת, חלון, תיבת מכתבים ו"טרמומטר" של אינטרקום. בנאלי.

אבל מישהו החליט "לנחמד" את הכניסה, לעשותה נחמדה ובפשטות. אני חושד שאין כאן אדריכל או מעצב. התוצאה נאה מאוד. מדבקות אדומות בצורת לב במרכז כל תיבת דואר. כה פשוט וכה אפקטיבי. כן ירבו.

שקיפות שלטונית, היחס לאזרח ומבנה בנייני הרשויות

יום ראשון, 20 בדצמבר, 2009

לאחרונה יצא לאויר העולם ה"תקציבולטור", מיזמה של תנועת "עיר לכולנו" להביא את התקציב העירוני באופן שמיש לציבור הרחב. העיריה, כמובן, התחמקה באופן מגושם ומשעשע מלסייע לדבר לקרות. אינני מומחה, אבל הטענה הטכנית נשמעת לי מפוקפקת.

על המעשה ועל עצם העיסוק והעלאה למודעות של נושא התקציב- ברכות והידד ל"עיר לכולנו".
תגובת העיריה לשאלה עניינית (לגבי העברת שעות טיפול במרפאות טיפת חלב מדרום העיר לצפונה) רק מוכיחה: They still don't get it .
המסקנה הנוזפנית של העיריה היא ש"מי שאינו מבין עניין" (כלומר- מי שאינו משלנו)- אין לו מה לעיין בתקציב, או לשאול שאלות. זו ההוכחה לחשיבות הכלי: לשאול את השאלות ולקבל הסברים, אם יש כאלו (והסבר על שינוי במספר היחסי של תינוקות באזורי העיר השונים מצביע על סיבה הגיונית בהחלט למהלך של העברת שעות טיפול).

השאלה של שקיפות בפעולה העירונית, יחסי שלטון-אזרח וההיררכיה בינהם מעסיקה גם בהקשר של מבני העיריה.
יש מדי פעם תחרויות תכנון וכן בניה של מבני עיריה חדשים. הדפוס המקובל הוא שלשכת ראש העיר היא בקומה העליונה, ואם לא שם- בפינה נסתרת אחרת. יתכבד האזרח ויפנה כלפי מעלה בעלותו לרגל אל מוקד הכח העירוני. צריך לעבור לפחות שני מעגלי סינון ובידוק, ולעתים שלושה (בכניסה לבנין, בכניסה ללשכה, בכניסה לחדר ראש העיריה) – ומצב זה כנראה יישמר בכל מקרה.
בחזוני/חלומי, אדריכל אמיץ יציג וישכנע בנכונות המיקום של לשכת ראש העיריה במפלס הרחוב, בחזית אל מול הכיכר העירונית השוקקת שצריכה להיות סביב בניין עיריה. ולא רק זאת, קיר חדר ראש העיריה כלפי חוץ יהיה משטח זכוכית אחד גדול. משוריינת כמובן – אבל שקופה. עדיין אפשר ליצור את כל מעגלי הבטחון הדרושים.
לא ברור לי בהקשר זה מה הולך לקרות בתוספת 2 הקומות לבניין עיריית תל אביב. דומני שמרפסת היקפית בקומה 12 תהיה פתוחה לציבור, להתרשמות פנורמית מהסביבה. זה גם יפה וראוי. ולשכת ראש העיריה, אם הבנתי נכון- תעלה לקומה 14. מדוע לא הפוך? ואולי תתכבד לשכת ראש העיריה ותרד לקומת הכניסה?

פעם שמעתי פרשנות לגבי גגון הבטון הכבד והנמוך מאוד שבכניסה משדרות שאול המלך אל בנין בתי המשפט בתל אביב. לפי גרסה זו האדם צריך, אפילו בלי משים, להיכנס שפוף מעט, תוך הנמכת רוחו כלפי מהלך השיפוט. בבית המשפט העליון בירושלים נבחר מהלך הפוך- גרם עליה טקסי, עם קיר דמוי-כותל, שבסופו פנורמת נוף ירושלמית-מקודשת. טקטיקה הפוכה אך המטרה דומה- להביא את האזרח למתן כבוד למסגרת ולשררה. מה הרצוי והנכון למרכז האזרחי/מינהלי של עיר? מדגיש כבוד או רוצה להתחבר? ואולי אין סתירה בין הדברים – הן בהתנהלות העירונית (גילוי התקציב) והן בסביבתו הפיזית – בית העיריה וסביבתו.

דינוזאורים בשטח: הקבלות בין מדינאי לאדריכל

יום שלישי, 17 בנובמבר, 2009

שמעון פרס ורם כרמי יותר ויותר מזכירים לי זה את זה.

אדריכל רם כרמי הוא אולי הנפיל האחרון של דורו.
פעילותו הרבה,
זכייתו בפרס ישראל,
יכולתו הרטורית המליצית,
היותו מבכירי האדריכלים זה כמה עשורים,
המונומנטים המרכזיים עליהם חתום-
כל אלו הקנו לו מעמד שלא ניתן לחלוק עליו.
מופיע בכל תכנון אדריכלי מרכזי-ממלכתי.
הפך לאיקונה המרכזית בתחום האדריכלות בישראל.
לבקר אותו לא נעים- בכל זאת, רם כרמי…

כך גם שמעון פרס.
הנפיל האחרון של דורו.
פעילותו הרבה,
זכייתו בפרס נובל,
יכולתו הרטורית המליצית,
היותו מ"ראשי המדינה" זה כמה עשורים,
"אדריכל" לתהליכים מדיניים, מקים הכור, ה- Elder statesman -
כל אלו הקנו לו מעמד שלא ניתן לחלוק עליו.
מופיע בכל מהלך פוליטי מרכזי.
הפך לאיקונה מרכזית בתחומו.
לבקר אותו לא נעים- בכל זאת, שמעון פרס….

אבל בשנים האחרונות מסתבר שהמלכים הורידו מתישהו את בגדיהם. בדומה לסיפור-המשל, אף אחד לא שם לב מתי זה התחיל ומתי התהליך הושלם, ואף אחד לא מעז לומר שהמלך עירום.
שמעון פרס מתיימר לייצג את מורשת השלום, אבל לא ברור עד כמה הצליח לעשות משהו ממשי לטובת אותו שלום בשנים האחרונות. לעומת זאת מהלכיו כשר בטחון בטיפול בעליה לסבסטיה, למשל, נראים כבעלי השלכה היסטורית עזה – ולא לכיוון השלום. היותו החזית המפוייסת למדיניות שאינה מקדמת שלום גם היא אינה מצחיקה יותר. אמירותיו הצדקניות על אישיותו של גולדסטון הן מבישות ומטופשות (בלי קשר לתוכנו של הדו"ח).
ואם לחזור לנושאים הקרובים לתחום אתר זה, אחיזתו של רם כרמי במציאות גם היא נראית כהולכת ומתרופפת. אפשר להתווכח אם כבר בתקופת תכנון התחנה המרכזית החדשה בתל אביב היתה תפיסת המציאות שלו רלבנטית, אבל זה דיון נפרד. השיא הנוכחי הוא בית הבימה, שהאנטי-אורבניות שלו מחפירה (והמעבר על ידו מדי פעם היא שדחפה אותי לכתיבת שורות אלו). בין נפילותיו-נפילותינו: השכרת עטו להכשרת הריסת בית שוקן בירושלים, תוך הצעה מגוחכת של "חדר זיכרון"; ההצעה לבית ראש הממשלה; "שימור" המבנה בכיכר המלך אלברט בתל אביב.
אולי הגיע הזמן להתפכח מהקסם המוזר שבו כנראה כישפו אותנו שתי דמויות אלו? אולי ראייה נכוחה יותר שלהם תהיה חלק מריפוי עצמי כולל?

לחזרה לעמוד הראשי של הורביץ-אקרמן אדריכלים