"שיכונים מבפנים" תערוכה אדריכלית-חברתית

2 בינואר, 2012

ביקרתי בפתיחת התערוכה "שיכונים מבפנים" בגלריה בבית האדריכל ביפו. התערוכה פתוחה משך כחודש וננעלת עם "ערב עיון" שעשוי גם הוא להיות מרתק.

הזמנה לתערוכה. הקליקו להגדלה.

נמשכתי לשם מכמה סיבות:

1. חשוב לעסוק ולהעמיק בהבנת השיכונים, וגם כאן יש לי כמה סיבות:

  • הם מהווים נתח נכבד מאוד מהנוף העירוני הישראלי;
  • יש לאנשים (ולאדריכלים) יחסי אהבה-שנאה עם צורת בינוי זו;
  • גוברת ההכרה שיש צורך בסיבוב נוסף של טיפול במבנים אלו, אם כדי להשאירם בחיים ומתפקדים, אם כדי להתאימם לעת הזו ולעתיד, ואם כדי להיפטר מהם (וייתכן ש"כל התשובות נכונות", תלוי בנשוא ובסיטואציה). לשם כך יש להעמיק את ההיכרות ככל האפשר, ובדגש דווקא על מאפייני אנשים וחברה ולא רק המאפיינים הפיזיים שאדריכל מורגל להתבונן בהם.

2. יש עוד הרבה מה ללמוד ולחקור לגבי השיכונים. אם מבחינה ציבורית-מינהלית לגבי "השיכון הציבורי" שחוזר ועולה כרצוי, אם לגבי המהלכים החברתיים-סוציולוגיים שחלו בהם ואיתם (וכאן התערוכה הזו נוגעת), ואם לגבי ערכם ומעמדם האדריכלי: מצד אחד נתפסים כדומים זה לזה וחוזרים על עצמם כרקע עירוני משמים ועלוב, מצד שני טובי האדריכלים בתקופתם תכננו שיכונים, יש הרבה טיפוסים ולא מעט המצאות ופיתוחים מעניינים מאוד.

3. הסיפורים לכשעצמם מרתקים וקושרים כמה תחומי הסתכלות ומחקר.

4. אני חי ביד-אליהו, מעוז שיכונים משמעותי.

5. אני מכיר אישית ומוקיר את הדס שדר ואת ערן טמיר-טאויל, מאוצרי התערוכה.

התערוכה מציגה את ההתאמות בשימוש ובמבנה הדירות שנעשו לאורך העשורים, עם ההשתנות בתאים המשפחתיים. יש בכך להעיד על אופי, על יכולת, ועל ההסתגלות לסביבה שתוכננה ונבנתה לפי תפיסה תרבותית וחברתית מוגדרת וקפדנית – זו של המתכננים המודרניסטים.

קופסאות-קופסאות. מה קורה בתוכן?

התערוכה קטנה. הן בשטחה והן במספר העבודות. אך כל עבודה מעידה על העמקה ורצינות. מומלץ לעיין גם בחוברות המסכמות. על ידי בחינת החלוקות והעמדת הריהוט בדירות מנסים להגיע להבנות לגבי המהלכים החברתיים והפסיכולוגיים שחוו המשפחות בדירות אלו.

במוצהר התמקדו העבודות בפן הפיזי-מבני (כולל ריהוט) ובאופן השימוש, יחד עם הסיפור האישי והמשפחתי. מבחינתי היה מעניין להעמיק יותר גם בהתייחסות לפן הסימבולי שבעיצוב הדירות – התמונות, חפצי הנוי, הבחירת של הדברים הנמצאים מול העיניים ומשקפים את העולם הפנימי. אין זו אומר שיש התעלמות בתערוכה מדברים אלו.

ברובד אחר, אני חושב שיש בתערוכה כזו ערך רב הן לסטודנטים והן ל"נחקרים", שכמה מהם הגיעו לפתיחת התערוכה. זאת מתוך נסיון אישי בחוויה דומה (שעליה אספר בהזדמנות אחרת).

לסטודנטים הן הקורס והמטלה והן התערוכה הם סוג של התחככות בעולם האמיתי שמחוץ לטכניון ובאנשים אמיתיים. זה שונה מהותית מתכנון בבועה של הסטודיו, גם אם התכנון בסטודיו הוא לגבי אתר ספציפי ולגבי משתמש ספציפי. על אף שלא נדרשו לתכנן בקורס זה, אני בטוח שההבנה העמוקה אליה הגיעו לגבי צרכים, רצונות ויכולות של אנשים ישפיעו על חשיבתם כארכיטקטים יותר מרוב קורסי התכנון שיעשו. וזאת בהטיה אנושית, להבדיל מההטיה הדיגיטלית-להטוטנית שמרשימה כל כך בקורסי התכנון.

לגבי ה"נחקרים", נראה לי שהרגישו שמישהו מתעניין בהם באמת. ניתן כבוד אמיתי להם ולמעשיהם.

התהליכים והדירות שבתערוכה מציגים אלטרנטיבות. הן מדגימות אלטרנטיבות שנדחו, בהיותן מגוונות תרבותית. למעשה אלטרנטיבות שאף נחשבו בחלקן נחותות ודחויות בשעתו. ולא שיש בהכרח לחפש אשמה – המתכננים והמנהלים עשו לשיטתם את הטוב ביותר שידעו לעשות. ולא שהתקדמנו מהותית: לראייתי תכנון הדירות היום (על ידי השוק הפרטי) בסופו של דבר הוא בשטנץ אחיד למדי, גם אם הגדלים והגיאומטריה משתנים. אני תוהה עד כמה אני ועד כמה עמיתי וה"פרופסיה" בכללה עדיין יכולים ליצור דברים שונים. לא סתם שונים גיאומטרית ואסתטית, אלא שונים מהותית ותרבותית. מבחינה ממסדית-ציבורית, העליה מאתיופיה נתנה הזדמנות להוכיח אם למדנו והתפתחנו. למיטב הבנתי הוכיחה שלא. גם עולים אלה הוכנסו למכבש "כור ההיתוך" המרחבי והחברתי, על אף שמההתנסויות בעליות קודמות אפשר אולי היה להפיק יותר לקחים ולהפגין יותר הבנה וקבלה תרבותית. למשל, בסוגיית "בתי הנידה" אפשר היה להפגין יצירתיות תכנונית ומנהלית (ראו בסוף הכתוב כאן, ומעט בתמצית מאמר כאן).

התערוכה מעוצבת יפה ובפשטות ראויה. התחושה בסוף היא שהדירות ובעליהן מציגים עושר אפשרויות ודמיון שאפילו אפס קצהו לא עלה במחשבת המתכננים ובתסריטים אשר יכלו לכתוב לעתיד הדירות. ואלה רק שבע מתוך אלפים רבים של דירות. הייחוד של התערוכה טמון במבט השונה אל הדירות ודייריהן. מבחינה מסויימת, כתרגיל לסטודנטים, חבל שלא היה לכך המשך בתרגיל תכנוני (לאו דווקא בדירות אלו עצמן, ואולי סתם תרגיל יצירתי כלשהו). מצד שני, אולי זה רק היה מקלקל. לעיתים עדיף להשאיר את הקצוות פתוחים ולתת לצופים ללכת הביתה מהורהרים.

אדריכל מגידוביץ' – ראה איזו הנצחה קיבל פטריק גדס הגדול

24 בדצמבר, 2011

לפני כמה ימים פורסמה ב"הארץ" סקירה של המהלכים (או שמא "המעצורים") בדרך להנצחתו של אדריכל יהודה מגידוביץ' בתל אביב ("עיר קטנה ורחובות בה מעט", 9.12.11, עופר אדרת, שגם כתב על מגידוביץ' כאן).

זה הזכיר לי את שגיליתי כבר לפני כמה שנים בצומת תל אביבי סואן במיוחד, צומת החרש / גולומב / חיל השריון:

צומת החרש / חיל השריון / גולומב

אי שם מעבר לאספלט ולרמזורים, בצל עצי דקל שונים ומשונים, יש שלט הנצחה :

שלט יידוע והנצחה

פרופ' סר פטריק גדס

אם לנקוט לשון המעטה קורקטית, הרי המיקום הוא סר טעם להחריד ומעורר פלצות. תכנית גדס היא שקבעה את אופיו של חלק הארי של מרכז העיר. גדס יצר את הבלוק העירוני התל-אביב האופייני, את הרחובות הקטנים והגינות הקטנות, את המרווחים בין הבתים, את הרשת המגוונת של רחובות במרכז תל אביב. בתמורה קיבל על שמו מדבר אספלט ופיח, עם קצת דשא ודקלים תלושים ושפלי צמרת. בלי אנשים כלל. מין הנצחה יציאת-ידי-חובה שאינה נישאת בפי הבריות ואפילו לא על מעטפות דואר. מתי לאחרונה שמעתם מישהו אומר "ניפגש בכיכר גדס בשעה חמש"?

משום מה גם הצמידו לגדס את התואר "פרופסור". אין חולק על כך שהיה איש אקדמיה בכיר (וגם ראש מחלקות לבוטניקה וסוציולוגיה), אך לא מצאתי במקומות אחרים התייחסות לתואר אקדמי שכזה. לא רוצה עוד לצנן את השמחה, אבל גם עוצמת הלהט הציוני שלו, המתואר בשלט, היא כנראה לא מהמאפיינים העיקריים של האיש (אבל אולי בזה אני טועה). גדס, אגב, זוכה לכבוד לא פחות בסקוטלנד מולדתו.

כתבתי על תגלית זו קודם ברשימה אצל יואב לרמן. צויינה גם כאן עם בקורת דומה. משה הרפז כתב רשימה על השכונה המצויה בסמוך, חנוקה בין אוטוסטראדות באופן בלתי-גדסי בעליל. ועוד פרט טריוויה זניח בעליל: צומת זה הוא הקצה הדרומי של כביש 2, הוא-הוא כביש החוף המפורסם. סיום קצת מאכזב לכביש כה מרכזי.

ובהמשך לגבי הנצחות מתכנני העיר: יעקב בן סירה (שיפמן), הראוי לתואר "מהנדס העיר המיתולוגי" של תל אביב לא פחות מאשר פטריק גדס ראוי ליחס כמתכנן המיתולוגי של העיר, קיבל רחוב קטן בכפר שלם. כך כתב על כך נועם דביר בסקרו את האירוע ("השבוע ייקרא בתל אביב רחוב על שמו של מהנדס העיר יעקב בן סירה", "הארץ" 10.3.2011):

"הרחוב שייקרא על שמו ממוקם בכפר שלם, הרחק ממרחב הפעילות שלו בתחומי "העיר הלבנה" או ממוקדי השפעתו. לדעתו של בנו יצחק מדובר במיקום מנותק, אף כי חבר בוועדת השמות אמר לו ש"עדיף להתפשר על הרחוב הנוכחי כי אחרת גם זה לא יהיה". לד"ר מרום יש הצעה משלו היכן יש להנציח את בן-סירה – בקרבת אחד הפרויקטים שהוא עצמו תיכנן או לחלופין סמוך לכיכר המדינה (אולי אפילו הרחוב הפנימי שייבנה בה) או ביד אליהו. השניים העלו אפילו רעיון לקרוא רציף בנמל תל אביב על שמו, "ואולי אפילו את הנמל כולו", מוסיף יצחק. ללא לובי ציבורי משמעותי נדמה שהם יצטרכו להסתפק בינתיים ברחוב בכפר שלם."

רחוב בן סירה. מגיאומטריית הרחובות, ומהיכרות כללית עם כפר שלם, רואים שזה רחוק מאוד מגישתו של מהנדס העיר ז"ל.

נועם דביר גם מונה שם את שמות מתי-מעט (או שמא מעט-מתי) האדריכלים המונצחים: : "אדריכלים הם בעלי מקצוע בלתי מונצחים בתל אביב, פחות מעמיתיהם המלחינים או המשוררים והרבה פחות מפילוסופים ואנשי חינוך. היחידים שזכו לכבוד הזה הם זאב רכטר, דב כרמי, ואריה שרון – "שלושת החיות" של האדריכלות הישראלית, שמונצחים ברחובות בשיכון דן בצפון העיר. לצדם נמצא באופן מפתיע גם האדריכל יצחק פרלשטיין שאחראי בין השאר לתכנון מגדל שלום (בשיתוף גדעון זיו ומאיר לוי)."

על אלו אפשר להוסיף את ע. הלל, אשר זכה לרחובון בשכונת גני צהלה. הלל עומר לא ידוע בשל פועלו כאדריכל נוף (אף שזה לא היה מבוטל) אלא בשל שיריו המקסימים שפורסמו בשם "ע. הלל".

בחיפוש חפוז במדריך רחובות תל אביב לא מצאתי, למשל, את אברהם קרוון, שנודע כ"גנן הראשי של תל אביב" (ויש פרס עירוני על שמו בתחום תכנון הנוף). אם כי אתר אחר טוען שיש "גינת אברהם קרוון", וגם הוא ביקורתי לגבי ההתאמה למושא ההנצחה. לא עברתי על כל מדריך הרחובות, וייתכנו הפתעות.

בעצם, יש עוד מקום בתל אביב על שם אדריכל. על "מרכז עזריאלי" ודאי שמעתם. פעם, בראשיתו, נקרא גם "מרכז השלום", כי יושב על דרך השלום. אבל השלום הפך מושג זר ומרוחק עוד יותר, ובעל ההון הנציח עצמו בשם המרכז. בכל אופן, הוא גם רוצה להיזכר בתור אדריכל.

רגע לפני הירידה לדפוס, נתקלתי ב"הארץ" בשתי כתבות העוסקות בנושא זה. האחת, היותר "כותרתית" אך פחות משמעותית לעומק הסוגיה, דנה בהנצחת ראש עיריית רמת גן צבי בר בעירו בעודו מכהן ("הארץ",23.12.11, "צבי בר: 'איני מעוניין בשום הנצחה' ", אילן ליאור, עמוד 11, וכתבה אחרת על כך). סוג של חוסר צניעות ישראלי אופייני, שהוצג באופן בוטה לא פחות אצל מאיר ניצן עוד במהלך כהונתו כראש עיריית ראשון לציון.

הכתבה היותר מעניינת לטעמי דנה בשינוי שמות רחובות בשכונת נחלאות בירושלים ("רחובותיה הוותיקים של ירושלים ינציחו רבנים ומסעדנים", ניר חסון, 23.12.11, עמוד 11), ובהתייחסות תושבי המקום לכך: "כל שם הוא חלק ממארג שנותן אופי לשכונה כולה… זה חלק מהרקמה האורבנית והשאלה היא אם אתה שובר את זה או משמר את זה".

כללית כל הנושא, מלבד היותו מעניין ובעל השלכות תרבותיות מסויימות, אינו ממש חשוב. אישית, אני לא רואה מצב שאהיה בליגת השואפים להנצחה… ובכלל, יש לי השגות על סוגיית ההנצחה אצלנו, כפי שכבר כתבתי פה בעבר (ואולי העובדה שאני חוזר לנושא זה מעידה על משהו אחר). בהחלט יש לי עניין במשמעויות המוקנות לסביבה הבנויה, בין היתר על ידי מתן שמות, וכן במשחקי הכח סביב שמות אלו. אך סביר שלא הייתי נדרש לנושא אלמלא נתקלתי בגרוטסקיות שבאופן אזכורו של פטריק גדס, והצפתו של הנושא עם העיסוק במגידוביץ'.

אדריכל, מדרגות ו…ילדים

13 בנובמבר, 2011

בתכנון המדרגות לא העליתי על דעתי שימוש שכזה. אדריכלים כבר תכננו מדרגות כספריות, תאי אחסנה, ועוד. לא חושב שיש אדריכל שתכנן מדרגות כאתר להכנת שיעורי בית, ובטח לא בצורה זו.

כנראה שזה די נוח, במיוחד לעומת החלופה של פינוי מקום על שולחן שבעומס-יתר או פינוי אח המרותק למסך המחשב.

תזכורת לעצמי: בפעם הבאה לתכנן גם נקודת מחשב בפודסטים.

על נת"צ אבן גבירול ותחבורה בכלל

18 באוקטובר, 2011

כמה דברים על תחבורה, נת"צים, תל אביב וערים בכלל. ובסוף צימוק. או ליתר דיוק- ביצה.

על פניו נתיבי תחבורה ציבורית (=נת"צ) הם חיוביים. מעודדים את התחבורה הציבורית כך שאולי תתקרב לזמני נסיעה טובים, לא רק סבירים או פחות, ובכך תהפוך לחלופה מועדפת ולא רק ברירת מחדל למי שאין לו אפשרות אחרת (או בעלי אמונה חזקה). השינוי המיוחל מהתלות במכונית הפרטית אל מערכות הסעה המוניות נראה כתהליך הכרחי, אבל מידת השימוש במקל ובגזר ראויה לבחינה. שנים הורגלנו שבלי מכונית קשה מאוד להסתדר (וזה עדיין נכון כי בשבתות אין חלופה למכונית פרטית), לא נוח, ובעיקר מבזבזים המון זמן. כעת, עם השינוי בזמירות, אין ספק שהכי קל ונוח להטיל איסורים ולהקשות על החיים: אגרת גודש, סגירת נתיבים, העלאת מיסים ומחירי דלק, ועוד. יותר קשה לגרום לשינוי בגישה חיובית ומושכת: ליצור מערכת תחבורה ציבורית כה טובה עד שתהיה זו טיפשות לא להשתמש בה, והרצון הטוב והכדאיות יגרמו למעבר. הנה אתגר! השינויים במהלכי הקוים שנערכו בקיץ האחרון בהחלט אינם מהפכה מסוג זה. נת"צים יכולים להיות חלק ממהפכה זו, אך מהפכה כזו צריכה לכלול שיפור משמעותי של איכות השירות, קרי תכיפות, אמינות ונגישות לכל מקום. צריך לשפר מאוד את הנגישות לתחנות הרכבת, אשר נבנות על פי רוב במנותק מהעיר. צריך לראות העברת אופניים ברכבת ובאוטובוס כחלק חשוב ממערכת התנועה. כללית: צריך לחשוב על אפשרויותיו של הפרט ליצור מסלול תנועה נוח ויעיל (כפי שמדגים יפה פרוייקט "תל אופן" להשכרת אופניים בתל אביב, שהעיריה ראויה לשבחים עליו). אני בטוח שויתור על חלק מסלילות האספלט והרמפות לכבישים המתמהרים והולכים יכול לפנות לא מעט כסף לחלופה זו. אם לנסות לדבר כלכלה בסגנון ג'יין ג'ייקובס, נראה לי שכסף זה נוטה יותר להישאר לאורך זמן במערכת המקומית מאשר הצ'ק שעובר לקבלן הכביש.

חזרה לנושא הכותרת: נראה שבאבן גבירול, ביישום הנת"צ ובהטמעתו העיריה נוהגת כפריץ ומשתמשת בכח מוגזם באופן בלתי סביר. יואב לרמן כתב על כך שהנת"צ הופיע בהפתעה. בהחלטה וביישום לא שותפו התושבים ובעלי העסקים.

שוחחתי לאחרונה עם בעל עסק בקטע המרכזי של רחוב אבן גבירול, אדם שאני מכיר ומחבב זה שנים. הוא דיבר על ירידה של עשרות אחוזים בהיקף הקניות ביחס לעונה זו בשנים עברו. בצדק נאמר שיש כאן תקופת הסתגלות של לקוחות לשינוי. חלק ימצאו מקומות אחרים, חלק יחזרו, ואולי הנגישות הטובה יותר לתחבורה ציבורית תביא גם אחרים. מבחינת בעלי העסקים יש לזכור שעברו לא מזמן תקופה ארוכה של שיפוץ הרחוב, תקופה שוודאי הבריחה לקוחות ופגעה בהכנסות.

אבל עיקר הסתייגותו היתה מהאכיפה הבלתי אנושית. הפקחים אינם טורחים להזהיר או לבקש לזוז. מנהג שגור בידם הוא לעצור לשבריר שניה, לצלם את המכונית, ומיד להאיץ הלאה ולרשום את הדו"ח בנחת מבלי צורך לשמוע הסברים או לראות בני אדם.

הוא מכיר אשה קשישה הגרה בבנין סמוך שנים רבות, וכעת נעה בקושי רב, נסמכת על הליכון. בנה בא לקחת אותה לרופא. היא ירדה לרחוב ועמדה על שפת המדרכה. בנה הגיע במכוניתו ועצר כדי שתיכנס. בגילה הדבר עלול לקחת יותר מכמה שניות. 250 שקלים. חזרו מהרופא. הבן עצר. ירד להוציא מתא המטען את ההליכון. 250 שקלים. 2 דו"חות -  500 שקלים לביקור במרפאה. לא מעשי שאישה זו תלך עד לפינת רחוב אחר להסעה משם. את הפקחים זה לא עניין. ויש עוד סיפורים ממין זה, רבים מהם נוגעים בכל זאת לאספקה לחנויות. עושה רושם שבקומות הנהלת העיריה, היושבות לא רחוק מעל, שומעים בעונג רב מדי את צלצולי הקופה המתמלאת בקצב תאוצת קטנועי הפקחים.

אני מוצא שיש חשש לכך שהנתיבים הפנויים יהפכו את הרחוב לכביש מהיר. למיתון כללי של התנועה, תוך מתן יתרון לתחבורה הציבורית, אולי לא רע כל כך הרעיון של נת"צ במסלול השמאלי. השעות בהן אבן גבירול עמוס במכוניות אינן רבות, והקצאת הנת"צ לכל אורך היום אולי אינה מוצדקת. לאורך מרבית שעות היום תחושתי היא שנסיעת האוטובוסים במסלולים הכלליים כמעט ואינה מאיטה אותם. אילו לא שופץ אך לאחרונה, אפשר היה לשקול גם מפרדה ומדרכה בין הנת"צים למכוניות שבצדדים (כדוגמת רחוב בלפור בבת ים).

בהמשך לדגם זה אני רוצה להזכיר אפשרות תחבורתית נוספת: כביש השירות. נראה לי שאינו פופולרי בין מתכנני תנועה, כי פועל כנגד "אוטוסטראדיזציה" של רחובות, וגורם לקצת בלגן. אבל זה בלגן חיובי. אינני יודע אם מתאים לאבן גבירול, אך יכול להתאים לרחובות מסחריים רחבים יחסית, כדי לאפשר מהומת פעילות בריאה (כולל חניה) בסמוך למדרכה וכן נתיב/ים מהיר/ים יותר במרכז הכביש, אם לתחבורה ציבורית ואם לכל. לפני כמה שנים שופצה דרך ההגנה שבדרום תל אביב. במסגרת השיפוץ בוטל כביש שירות שהיה בכיוון הנסיעה מערבה. בנוסף לכביש השירות היה רק נתיב אחד בכיוון זה (אך כמעט אף פעם לא היה פקוק). התוצאה בכיוון מערב לאחר העבושות היא נתיב חניה (שבה מעט מאוד מקומות חניה לכלל הציבור בשל תחנות אוטובוס, תחנת מוניות, ומקומות שמורים לנכים) ועוד שני נתיבים, שאכן מאפשרים תנועה פנויה ומהירה בדרך כלל. אך דרך השירות הצרה והצפופה, שחנו משני צידיה, אפשרה הרבה יותר נגישות למגיעים במכוניות אל העסקים שלאורך הרחוב. לתוהים אם במסגת השיפוץ והשינוי שופרו התנאים להולכי הרגל – התשובה שלילית. אם בכלל הורחבה המדרכה זה נעשה באופן זניח. כך לפחות לפי זכרוני. האם כביש שירות מעודד הגעת מכוניות ובכך פוגע בעקיפין בחלופת תחבורה ציבורית? דילמה.

זכורה לי אמירה של דני קייזר, בתקופתו כמהנדס העיר, בעת הדיונים על הרחבת דרך בגין (דומני שכבר אז לא היתה "דרך פתח תקוה"), שיקועי הדרך לאורכו והחשש מכביש מהיר נוסף בעיר. קייזר אמר אז שעוד נראה את דרך בגין הופכת לרחוב עירוני ער ותוסס. חיפשתי ולא מצאתי סימוכין לאמירה זו, ואני שוב נסמך על זכרוני המתעתע. ובכן, עדיין חזון למועד התגשמות הנבואה שהוזכרה. בינתיים דרך בגין (והשיקוף שלה ביחס לנתיבי איילון – רחוב יגאל אלון) ממשיכים במהלכי אוטוסטראדיזציה, ולא בבניית עירוניות מושכת, פעילה וזמינה. גם הלהטוטים האדריכליים של המגדלים השונים אינם משנים תחושה זו, אם כי למיעוטם יש קומות קרקע לא רעות.

התרשמות חופשית מכל פסקאות רשימה זו – נת"צ אבן גבירול, דרך ההגנה וכבישי שירות, דרך בגין וה"עירוניות" של רחובות, מהלכי עידוד תחבורה ציבורית והכבדה על מכוניות – עשויה לאייר את חששותי (ומעט תקוותי) מכיווני ההתפתחות של התחבורה בעיר, על אף שיותר ויותר מה"buzz words" העדכניים מנסרים באויר.

ולסיום: תחבורה ועיר במבט שונה לגמרי. הבלוג הקרטוגרפי "Strange Maps" מביא את רישומו של האדריכל-נביא Cedric Price המבאר את התפתחות העיר כדרכים שונות להכנת ביצה:

Cedric Price - Eggs & Cities

העיר הקדומה היתה צפופה ובעלת מעטה קשיח – כמו ביצה קשה. עם התפתחות הארטילריה לא היתה עוד תועלת רבה בחומות העיר, וזו התפשטה החוצה אך היתה עדיין בעלת מרכז ברור – כמו ה"עין" של חביתה. תופעת הפירבור, המכוניות ומרכזי הקניות ברחבי העיר ואף מחוצה לה הריהם כחביתה מקושקשת.

מה הקשר לרשימתי? גם הכותב שם מנסה לתהות קדימה תוך מתן משקל מרכזי לתחבורה:

And what type of egg will the city of the future resemble? This will probably depend on the future cost of mobility, which might become too prohibitive to sustain the present, scrambled-eggs model.

Already, the rising cost of commuting into London is creating a trend of ‘inward mobility’ – people moving from the suburbs into the city. Is the end of oil going to empty out the edges of big cities, leading to smaller, denser metropolises? Or will renewables-based transportation be successful enough to enable cities to continue sprawling into Earth’s increasingly rare open spaces? And does anyone know any good egg recipes for either scenario?

ואם העיר היא ביצה, ודיברנו על תחבורה, אז ייתכן גם שילוב אחר:

רוצה! רוצה!!

לשנה החדשה – בכל צבעי הקשת

2 באוקטובר, 2011

סקלת צבעי הקשת מזוהה בקלות, מוכרת ומושכת. אייקון-טבעי-תרבותי. סקלה טבעית, המופיעה בהקשרים חיוביים של גשם ושמש. מייצגת רווחה והצלה עוד ממיתוס המבול.

קשת מבשרת תקווה וחיים

יש מסתורין וקסם באופן היווצרותה, הן בשמים והן בפיזיקה הבסיסית של שבירת אור לבן למרכיביו.

מנסרה

גם מעצבים נמשכים אליה.

השתמשתי בה בתכנון למרפאה בקרית מלאכי. מאז עיני פקוחה יותר לשימושים אחרים בה, וכמה מאלו שנתקלתי בהם ומצאו חן בעיני אביא להלן, בתקווה לרשימה מרעננת לחגים.

תחילה אציג את השימוש שלי במרפאה. יצרתי מסלול מעגלי של המסדרון המשרת את כל חלקי המרפאה. כל אזור קיבל גוון מאפיין, וסדר הגוונים – לפי סקלת הקשת.

תרשים המרפאה ושימוש בצבעים

במסדרון המרכזי במרפאה. כתום - לאדום - לסגול.

בצבע האדום, שאינו בעל קונונטציות חיוביות במרפאה, נעשה שימוש מועט בלבד, בשתי נישות לאורך המסדרון.

עוצמת הגוונים מדורגת בתוך כל אזור: עזים ביותר בשער לכל אזור, רכים יותר בחלל ההמתנה, ומרומזים-עדינים על קיר אחד בתוך חדרי הרופאים או חדרי הטיפולים.

למשל, הכניסה לאזור הסיעוד. המתנה לאחיות, זריקות, בדיקות דם – ירוק אמור להיות צבע מרגיע:

כניסה והמתנה לסיעוד

כתום: אזור הילדים, חי ותוסס. הצבע גם בריצוף ובתאורה, אך במינון חלקי.

ומכאן כמובטח לדוגמאות יפות אחרות. נתחיל באדריכלות ונמשיך לתחומים יותר מעניינים.

בקומת משרדים בהולנד, צבעי השטיחים במשרדים משתנים לפי סקלת הקשת:

תכנית המשרדים וגווני השטיחים בחדרים בהיקף הפאטיו

החדרים וצבעיהם

(המתכננים: Hofman Dujardin Architects )

עוד דוגמאות אדריכליות אפשר למצוא כאן.

מטבח, שעושה שימוש מעט חופשי בגוונים:

מטבח

ידוע שגוונים משפיעים על רגשות. אך הנה גווני הקשת לאבחון ומיון רגשות. מעגל רגשות לפי צבעי הקשת (של Robert Plutchik):

סקלת צבעים ורגשות

וקעקועים זמניים:

קעקועים זמניים

מיצב אמנותי קבוע על גג מוזיאון לאמנות בעיר דנית (האמנית Olafur Eliasson). אפשר ממש ללכת בתוכו!

פסל מסגרות לפי צבעי הקשת, "מוזיאון באויר הפתוח" ביפן, המובא בבלוג של משה הרפז:

Shigeo Matsubara's "Cosmical Colour Space"

תערוכה בגלריה דביר, של ינאי טויסטר:

ומקרה מעניין של "לוחם קשתות", אמן/ית אלמוני/ת שמיישמ/ת קשתות על קירות כאמנות גרפיטי באלבוקרקי שבארצות הברית, ומעורר את הויכוח על גבולות האמנות, המרחב הציבורי – השבחתו או השחתתו. לפי המסופר (כאן) עבודות גרפיטי אלו עוררו התנגדויות, אך נגד ההתנגדויות קמו קולות אחרים ותומכים:

Rainbow Warrior

Rainbow Warrior

כפי שמוזכר בראיון אנונימי עם האמן/ית, אי אפשר לנתק כיום את סמל הקשת מייצוג הקהילה הגאה.

מצעד הגאווה, ישראל

אמן אחר ( Michael Jones McKean ), חסר סבלנות, החליט לא לחכות לטובות של הטבע ברגעי חסד מעטים, וליצור קשתות אמיתיות בעצמו:

קשת על אמת. לא ממש 1:1, אבל גודל לא רע.

יש גם כאלה שמשתעשעים עם הקשת הטבעית עצמה (יש עוד תמונות):

אי אפשר בלי להזכיר את השיר המופלא Somewhere over the rainbow, שתהילתו העולמית מתחילה עם ג'ודי גרלנד הצעירה ב"קוסם מארץ עוץ":

ג'ודי גרלנד. קלאסיקה.

לצפיה והאזנה לשיר עברו לכאן, לביצוע חדש וחמוד בסגנון איי האוקיינוס השקט- כאן).

ובתרגום עברי יפה של ירון כפכפי:

אי שם מעבר לקשת
בענן
נמצאת ארץ גן עדן
כמו בסיפור ישן

אי שם מעבר לקשת
במרומים
שם כל חלומותייך
בן רגע מתגשמים

אם עוד מעט ייפול כוכב
הוא את שמיי יצבע זהב
הלילה
ואז בארץ הפלאות
שוב ייתגשמו המשאלות
הרחק למעלה

אי שם מעבר לקשת
שיר וגן
אל מעבר לקשת
לו רק לעוף ניתן

אל מעבר לקשת
לו רק לעוף ניתן

ציפור האושר שם בגן
מעבר לקשת
לו לעוף ניתן

ביצוע של נינט טייב, דרמטי מדי לטעמי- כאן. מילים אחרות, בביצוע אסתר עופרים וגידי גוב – לצפיה והאזנה כאן.

מקווה שנהניתם!

המדד האולטימטיבי לשכונה טובה – "מבחן הארטיק"

10 בספטמבר, 2011

שוב אני חוזר אל הבלוג החביב עלי – Free-Range Kids . עיקרו עיסוק בצורך לעודד עצמאות ילדים, להפסיק את הגנת-היתר שהחברה יותר ויותר מצפה שיקבלו. אותה הגנת-יתר מגבילה אותם ואת התפתחותם, מגדלת דור שרגיל שהכל עושים בשבילו, יוצרת קשיים מרובים להורים ולמוסדות.

הפעם אתרגם כמעט במלואה רשומה שעוסקת למעשה בבינוי ערים. או בתרומת מבנה המקום לקהילתיות. כותבת הבלוג, הניו-יורקרית לנור שכנזי, חוזרת ועוסקת בסביבה המיידית של ילדים ובשאלה למה פעם פרחו חיי החברה הספונטניים ברחובות ואילו היום יש פחד לתת לילדים לצאת בכלל. לתחושתי אנו בישראל עדיין לא במצב של האמריקאים, אבל הרי הם מסמנים לנו את כיווני ההתפתחות, בוודאי בסוגיות אלו. להלן התרגום:

לעבור את מבחן הארטיק

Passing the Popsicle Test , Lenore Skenazy

"כידוע לכם, לדעתי "קהילה" היא התשובה לרוב צרותינו. ככל שנסמוך יותר זה על זה ונהיה קשורים יותר זה לזה, כך נרגיש בטוחים יותר בשחרור ילדינו, יותר נהנה בחיים, רחובותינו ימלאו חיים ונהיה פחות בודדים.

הוסיפו לזה את ההכרה המתפתחת של מתכנני ערים שכאשר שכונה היא טובה לילדים היא טובה גם לכל השאר, ותבינו למה חשוב לבנות ולשנות ערים כך שיעברו את "מבחן הארטיק".

מבחן הארטיק? רעיון גאוני בפשטותו: שכונה היא טובה אם ילד/ה בגיל שמונה יכול/ה לצאת לקנות לעצמו/ה ארטיק ולחזור הביתה לפני שהארטיק נמס לגמרי.

זה אומר שיש נתיב בטוח מספיק להליכה (כולל חציה בטוחה של רחובות, אם צריך) ושהמגורים קרובים מספיק למסחר. כמו כן שהילדים מרגישים בנוח להסתובב בחוץ, וכך גם ההורים (ושוטרים שרואים אותם וכל אדם אחר ברחוב). כאשר כל זה קורה, אזי לא רק הילדים יכולים להסתדר בכוחות עצמם אלא גם כל האחרים, כולל קשישים.

כפי שנאמר במאמר אחר לגבי "מבחן הארטיק": "שימו לב שאין בזה שום מינוח מקצועי עלום: שום דבר לגבי "עירוב שימושים" או "מיתון תנועה" או "צפיפות" היוצרת פיקוח ציבורי-טבעי. אבל בעצם הכל שם."

כפי שציינתי כבר קודם: נוכחות טבעית של ילדים ברחוב מצביעה על מקום טוב לחיות בו. ונוכחות ארטיקים? עוד יותר טוב! וזה מזכיר לי – הגיע הזמן לנשנש משהו…

עד כאן הרשומה. מדד אורבני מצויין. אפשר להוסיף שעל אף המדד של המרחק (המסת הארטיק), אם הילד שוהה בחוץ עד לגמר הארטיק (יושב על ספסל, מרכל עם החבר'ה,….) זה עוד יותר טוב. ודאי חוסך נזילות, כתמים ונקיון בבית….

אם לעשות עוד קישור בין תכנון אורבני לבין חינוך וילדים בסביבה, ברשימה אחרת בבלוג הנ"ל מביאים עדות לכך שעוד בסוף שנות ה-70 ציפו שלילד בגיל שש יהיו כישורים להסתובב בשכונה בעצמו. וזה מזכיר לי שבשנות ה-70 שהוזכרו אני עצמי הייתי אוסף את אחי מהגן בדרכנו הביתה בצהרים, וזאת בשנותי הראשונות בבית ספר יסודי (אולי אפילו בכיתה א', צריך לבדוק). והיו כמה כבישים לחצות. אבל זו היתה תקופה אחרת…..

ומכאן לשכונה שלי- יד אליהו: האם היינו עוברים את המבחן? מבחינת מבנה, תחושת בטחון ומרחקים לקיוסקים/מכולות – הייתי נותן ציון טוב אם לא למעלה מזה (צריך לקבוע קריטריונים כדי להגיע לתוצאה מדורגת וממוספרת). המכשלה היא בסוגיית הגיל. לאחרונה נחשפנו לקמפיין אגרסיבי על כך ש"ילד עד גיל תשע- לא חוצה את הכביש לבד". במעט שחיפשתי לא מצאתי שיש חוק כזה, אבל אחרי קמפיין זה אף אחד לא יעז לתת לילד קטן מזה לחצות רחוב. כך שהיכולת להרחיק לבלוק הסמוך, שבהגדרה נמצא מעבר לרחוב – בעייתית. אבל אני יכול להעיד מנסיון שלילדה בת עשר אין שום בעיה ללכת לקנות ארטיק או מחברת שחסרה לה, או גומיות לשיער, או לחברה, או לאסוף את אחותה הקטנה מהגן.


יום הבלוג הבינלאומי 2011 Blog Day

31 באוגוסט, 2011

בני ראה ידיעה קטנה ב"דה-מרקר" שהיום, 31 לאוגוסט, הוא יום הבלוג הבינלאומי, וציין שמן הראוי שאתייחס לכך, על אף שתדירות רשימותי לאחרונה מעמידה בספק את היותי חלק מקהילה זו. בכל מקרה בהחלט נותרתי חלק מקהילת קוראי הבלוגים.

ובכן, תכננתי לפרסם רשימה אחרת, אבל אתיישר להנחיות של יוזמי היום, כמובא כאן: להמליץ על חמישה בלוגים אחריהם אני עוקב.

1. גם חשוב, גם מעניין, גם רלבנטי לתחום ענייני, גם משפיע,  ואולי המוביל כבלוג אורבני-ישראלי: יואב לרמן הבלתי נלאה.

2. קוראי וחברי כבר מכירים את אהבתי לבלוג Free-Range Kids (שגם הרשימה הבאה אצלי כנראה תהיה מחווה לו, כנספח ליום הבלוג הבינלאומי). בלוג המנסה לגרום לשינוי גישה כלפי גידול ילדים והחיים בכלל, בכיוון של שחרור מאובססיות והחזרת שפיות ופכחון.

3. ומכאן למשהו שונה לגמרי: הבלוג של יהונתן קלינגר (שדומני שלאחרונה קיבל את השם Intellect or Insanity ), עורך דין העוסק וכותב על פרטיות, זכויות אדם וזכויות אחרות, טכנולוגיה, ועוד המון דברים שנראים לו (ולרוב גם לי) מעניינים. אני מודה שאני לא מצליח לעמוד בקצב הפרסומים שלו, כי על אף שכותב באופן קריא- צריך להתרכז קצת. לאחרונה אפילו היתה רשימה רלבנטית לאדריכלים.

4. זה לא פוליטיקה, זו השקפת עולם. "מדרון חלקלק" הוא בלוג (או משהו כזה) שכעדותו "מוקדש לתיעוד, שקדני ככל האפשר, של התדרדרותה של הדמוקרטיה הישראלית". או בניסוח אחר (שלי)- תיעוד שוטף של החרא מייצרים פה, תוך המנעות עקבית מהשאלה הברורה: כמה חרא עוד נבלע עד שנצא גם לגור באוהלים כמחאה. אתר שמקשה על החיים, כי מה שרואים במראה הוא לעיתים מכוער במיוחד וגם כי שולל את התירוץ "לא ידענו".

5. באחרון תמיד קשה לבחור. שוב שינוי כיוון לסטיה אחרת שלי: אהבה וסקרנות כלפי מפות. בלוג של קרטוגרף ( Strange Maps ) עם ראש פתוח המביא נושאים שונים ומפות מגוונות, חלקם דברים שהם יותר פנטזיות מאשר מפות ומראות את רב-הצדדיות שמאפשר כלי זה לבעלי חשיבה מקורית. למשל, לנסות לתאר את מפת דנמרק אילו היה היפוך תפקידים בין דנמרק לבין המושבה הגדולה שלה גרינלנד. או התאמה של מפות המדינות בארצות הברית לפי תדירות שיחות הטלפון בין אזורים שונים. ויש גם רשימות יותר רציניות, היסטוריות ואחרות.

בשולי הרשימה, אבל לסיום מר-מצחיק, בלוג בשם PassiveAggressiveNotes , המביא פתקים והודעות שאנשים כותבים לרוב בעצבים רבים אל מי שמכעיס אותם, אבל במבט בלתי-מעורב מהצד הם מאוד משעשעים. למשל זה:

ולא הכנסתי בלוגי עיצוב למינהם, שגם אותם מעניין לפקוד מדי פעם.

ואם אפשר לציין ולהודות למיטיבי, אני נעזר בקורא רסס (יענו מעדכן על פרסום רשימות חדשות) הנקרא FeedReader . לא שניסיתי אחרים, אבל מאוד נוח לי עם זה.

וממש לסיום, אפרופו ימים בינלאומיים, לא יודע איך החמצתי לפני יומיים את "יום הקריאה בקול של קומיקס". כידוע באינטרנט, כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה, ויש הוכחה לכך. חייב לרשום לי לא לפספס בשנה הבאה….

http://bigthink.com/ideas/39553

"הודעות בנושאי תכנון ובניה" – שלטים שרואים מכאן

15 באוגוסט, 2011

בהמשך לרשימה של יואב לרמן, המחמיאה (ובצדק) לשלט של עיריית בת ים המיידע באופן נהיר יותר לגבי תכנון ובניה, להלן שלט שתפס את עיני ועדשתי בסיאטל:

הודעה לציבור - סיאטל

להבנתי (מהשלט) זה במסגרת הליך קצת שונה מהליכי התכנון אצלנו. נראה כאילו הציבור מוזמן להגיב במסגרת בדיקה מקדימה של אגף התכנון של העיריה. הציבור מוזמן להעיר הערות, לא להיות "מתנגד" (כבר נשמע לא טוב) בשלב מתקדם יחסית של התכנון / רישוי.

אפשר לתמוה על האלתור שבאופן ההצבה (רגלי עץ בדליי פלסטיק של צבע עם קצת בטון), אבל אפשר לומר כמה דברים לזכותו:

1. השלט בולט, קשה להחמיץ אותו.

2. האותיות גדולות ומאירות עיניים פשוטו כמשמעו.

3. הנוסח מציג די בבירור את העתיד להיבנות. אמנם היקף עבודות העפר אולי לא ברור לכל, אבל אין סעיפים מעורפלים כמו "הקלה בקו בנין צידי 10%" או "העברת אחוזים מקומה לקומה" או הצגת מספרי מגרשים עלומים- שלמעשה אין בהם כדי לתת מידע אמיתי לקורא.

4. ניתנת תכנית קומת הקרקע, היכולה לתת אינדיקציה על התכנון. דומני שגם הדיוטות יוכלו לקבל רושם כללי ממנה. בשלט של עיריית בת ים שמציג יואב יש גם הדמיה. עד כמה שהדמיה היא כלי שאפשר לעשות בו מניפולציות, היא נותנת רושם כללי לכל (אך אולי היא לא תמיד היא דרישה הוגנת כלפי מבקש הבקשה). בשלט של בת ים יש לא רק הדמיה, אלא תרשים מיקום ותכנית בהירה של קומת הקרקע, שהיא חשובה לכלל הציבור.

צודק דורון ספיר בשתי נקודות נוספות בתגובתו אצל יואב: הפרסום בארץ נעשה בפורמט שדורש החוק (שכנראה ראוי לעדכנו), וחשוב שיהיה נוסח אחיד.

החוק מחייב נוסח אחיד – אבל מן הסתם אינו מונע תוספות עליו. עיריות וועדות מקומיות/מחוזיות קובעות לעצמן נהלים ודרישות שונות לקראת הוצאת היתרי בניה ו/או אישור תכניות (חוות דעת סביבתית, בדיקה חיצונית לעמידות לרעידות אדמה, תכנית אתר למהלך הבניה…..)- אינני רואה סיבה שעיריה הרוצה לשפר את המידע המוצג לציבור לא תוכל לקבוע דרך לעשות זאת. השלט שלעיל אינו אידיאל, ואני מקווה שדוגמאות נוספות ייבדקו והתאמות מקומיות ייעשו בדרך להגברת שקיפות ושיתוף בהליכי התכנון והרישוי.

ג'יין ג'ייקובס כגיבורת תרבות עכשווית

29 באפריל, 2011

כפי שכבר ציינו כותבים חרוצים וערניים יותר ממני (יואב לרמן , כתבה של מיכאל יעקובסון ) בסוף השבוע הבא יתקיים גם אצלנו בלבנט אירוע "צעידתה של ג'יין" (אצלם גם קישורים). לא מצאתי תרגום נאמן לרוח השם העולמי (כלומר הצפון-אמריקאי) "Jane's walk" . רוח הדברים היא עידוד ההליכה וההתבוננות, חיזוק קשרים מקומיים והיכרויות, הכרה יסודית של סביבת המגורים- דברים העומדים ביסוד חשיבתה האורבנית של ג'יין ג'ייקובס ז"ל. הדבר נעשה תוך סיורים להכרת המקומות.

ג'יין ג'ייקובס היא מהדמויות היתר ידועות בחשיבה האורבנית המודרנית.

ספרה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" (The Death and Life of Great American Cities ) נחשב לקריאת חובה ולספר יסוד. הספר מאתגר את הפרקטיקה והחשיבה המודרניסטיים, ולמעשה קורא תגר על יסודות חשיבתם וראייתם את העיר. מכאן שג'ייקובס שומטת את הבסיס לפרקטיקה התכנונית המקובלת. הדיכוטומיה המוחלטת אינה הכרחית- אפשר להבנתי לשלב.

המבט של ג'ייקובס מקומי, מגובה העיניים ומתוך הנעליים של הערב-רב של אנשי העיר. ג'ייקובס אינה בוחלת בעיסוק בסוגיות של פוליטיקה מקומית, מדיניות ציבורית וכלכלה- כפי שרואים עוד יותר בפרסומים אחרים שלה. אלה נושאים "בלתי סקסיים" בעליל, שאדריכלים בורחים מהם, אבל השפעתם על החיים ועל התפתחות הערים מן הסתם גדולה הרבה יותר מצורת הבנין או צבע הגגון. כאן ראוי לציין שהרקע של ג'ייקובס אינו מתחום התכנון, אלא מעיתונאות וכתיבה (אם כי דומני שבעלה היה ארכיטקט). אולי משום כך היה לה יותר קל לתת מבט רענן וביקורתי סביב. המעניין הוא שג'ייקובס הפכה למעין גיבורת תרבות וסמל, דבר שאינו מתבקש מיידית לגבי כותבת של ספרים "רציניים", אישה שבעת שהתפרסמה כבר היתה דמות דודה-סבתא סטנדרטית. גם היום כותבים עליה, מתייחסית אליה, נשענים עליה, על משנתה בת החמישים ועל מה שמסמלת.

לאחרונה גמרתי לקרוא את הספר שיצא סוף-סוף בתרגום עברי לפני כשנתיים. שוב הוכיתי על ידי ההגיון שבבסיס דבריה.

אך לגבי השפעתה בפועל – אני סקפטי. על אף שדבריה מהדהדים בגישות ומגמות החוזרות ועולות עם אופנות שונות ושמות שונים לאורך השנים (ניו-?? ואחרים), התזוזה במגמות של המסה הגדולה של תכנון אורבני היא שולית. בכלל – וגם לגבי ג'יין ג'ייקובס, אולי ראוי לחדד את ההבדל בין מרכזים עירוניים-כלכליים בולטים לבין המסה הגדולה של שטחים עירוניים. אולי הניתוח צריך להבחין בין רחוב דיזינגוף בתל אביב, לבין רחוב הרצל ברחובות, לבין שכונות המגורים הרבות המשתרעות בכל כיוון. האם אפשר להחיל את מסקנותיה של ג'ייקובס גם על הפרברים? האם הקמתם כפרברים סותמת את הגולל על עירוניות אפשרית, כפי שג'ייקובס רואה אותה? האם יש בסיס כלכלי מספיק כדי ליצור בעזרת הכלים והכללים שלה סביבה עירונית מעורבת, חיה ותוססת בכל נקודה בכל עיר? מסופקני. מבחינה זו גם ספרה של ג'ייקובס כתוב מתוך "הבועה הניו-יורקית" (ואולי בספריה האחרים משנתה מפורטת ורחבה יותר). התרשמותי (שאינה מבוססת מחקרית) היא ששינוי הכיוון שממשיך להסתמן לאט ותואם את הצעותיה – לטובת תחבורה ציבורית והליכה, לטובת עירוב שימושים, להגברת נגישות – מסתמן בעיקר במרכזי ערים (גדולות יחסית). הרבה מנפח הבניה עדיין מושפע לא פחות מחזונו של לה-קורבוזייה ל"מגדלים בפארק": מבנים גבוהים ומסיביים, על מגרשים ובלוקים גדולים ומבודדים, ללא עירוב שימושים של ממש וללא שילוב קני מידה וגילאים שונים של מבנים.

לגבי השפעתה בניו יורק מכורתה – קניתי ומקווה בקרוב להתחיל בקריאת ספר חדש הבוחן את ההשפעות בפועל של ג'ייקובס בשדה פעולתה. הספר נקרא The Battle for Gotham: New York in the shadow of Robert Moses and Jane Jacobs (ראו עליו כאן). רוברט מוזס היה "הבנאי הגדול" או "המחרב הגדול" של ניו יורק, האיש שהצניח אוטוסטרדות ללב הכרך תוך מחיקת שכונות שלמות לשם כך.

על הספר "מותן וחייהן" ראו גם באתר הוצאת בבל , המפנה גם לביקורות נוספות של בלוגרים ועתונאים.

ועוד: הענף של פרוייקט ההליכות בפניקס, שהבלוג שלו מנוהל ע"י פריק ג'ייקוביסט רציני ביותר (עם הרבה הפניות הלאה לג'ייקוביאדה רבה).

בברכת הליכה נעימה ומועילה!

תכנית המתאר תל אביב – יפו: משהו חורק….

30 במרץ, 2011

לאלו שלא שמעו, תכנית המתאר לתל אביב – יפו אמורה להסדיר את המחשבה התכנונית לגבי כלל העיר, ולהיות כלי חשוב הן לתכנון ורישוי מסודרים יותר והן ליכולת התפקוד וליכולת האישור של הועדה המקומית לתכנון ובניה, שהיא בעצם מועצת העיר (כלומר אלו שבחרנו). חלק מן התהליך הארוך לגיבושה ואישורה כולל שיתוף ציבור, וכן דיונים (והערות, הסתייגויות ושיפורים) במועצת העיר. עורכי התכנית בפועל הם אנשי אגף הנדסה, בראשות מהנדס העיר. הודעות על מועדי הדיונים נשלחות לכל המעוניין ע"י חברת "מודוס", המנהלת עבור העיריה את שיתוף הציבור במהלך הכנת תכנית המתאר. כמתעניין הגעתי כמה פעמים לדיונים שזומנו לדון במזרח העיר. על ההתנהלות והעצבים הכרוכים בכך קראו בהמשך.

להלן מכתב ששלחתי היום, 30.3.2011,  לדורון ספיר, יו"ר הועדה המקומית וסגנו של ראש העיריה רון חולדאי:

אל:       עו"ד דורון ספיר

מ"מ וסגן ראש העיריה, יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה

תל אביב – יפו

הנדון: דיון בתכנית המתאר – מזרח העיר: התנהלות מבישה ומקשה

ביום ב', 28.3.11, היתה אמורה להתקיים ישיבת מליאת הועדה המקומית להמשך הדיון בתכנית המתאר. על סדר היום היה נושא מזרח העיר. לאחר כמחצית השעה, משלא נכחו מספיק חברי מועצה, בוטל הדיון. קשה לבוא אליך בטענות שכן הופעת והתכוונת לנהל את הדיון, אך בכל זאת כיו"ר הועדה הערותי מופנות אליך ובמקביל לחברי המועצה כולם.

ההתנהלות לגבי דיון זה בתכנית המתאר בכלל ובמזרח העירבפרט גובלת בפארסה.

ההודעות על דיון נשלחות לעתים ימים ספורים מאוד לפני מועד הדיון. לפחות פעמיים בהן הגעתי לדיון נושא מזרח העיר היה על סדר היום אך לא הגיעו אליו- דבר שעשוי לקרות.

לאחר מכן הדיון נקבע ובוטל מספר פעמים (למשל 30.8.10, 8.11.10).

לאחרונה נקבע דיון ל-22.2.11, שבו זה אמור להיות הנושא היחיד- כך שאפשר להסיק שיידון בוודאות. אלא שהדיון בוטל בבוקרו של יום הדיון.

שרשרת האירועים עלולה להעיד שיש מכשול מהותי בקידום התכנית. ייתכן שהמכשולים הם בנושאים אישיים או סקטוריאליים. כך או כך, אני מניח שהציבור יתעניין לדעת. הערפל והביטולים התכופים אינם לכבודכם ומחלישים את התכנית בכלל. התנהלות מעין זו שתיארתי מצליחה לייאש ולהרחיק גם את מעט המתעניינים והרוצים להיות מעורבים. אינני חושד שזו המטרה, אך אוכל להבין מי שיקבלו רושם כזה. רצון אמיתי לשיתוף רציף ופורה צריך להתבטא בהגברת השקיפות ובהתנהלות אמינה יותר.

אולי מפתיע, אבל יש מספר תושבים שהישיבה הזו מעניינת אותם. אולי אינם מהוים אפילו מנין, אבל ראוי להתחשב בהם. אם התנהלות תקינה, ראויה ושקופה לנגד עינכם, קיבעו מועד תוך מתן התראה סבירה, תוך קבלת אישור מחברי מועצה לגבי השתתפותם – ועימדו בו.

אוסיף עוד הצעה פרקטית: לפני שמטרטרים שוב את אנשי מזרח העיר- אולי לנסות לדון באזור אחר קודם. לאחר שייראה שהדיונים מתקיימים תחזרו למזרח העיר. אולי הקארמה תשתפר עקב כך….

בברכה,

איתי הורביץ

יד אליהו, תל אביב

העתק: מר רון חולדאי, ראש העיריה תל אביב – יפו ; אדר' חזי ברקוביץ' – מהנדס העיר תל אביב – יפו ; חברי מועצת העיר תל אביב – יפו ; החברה להגנת הטבע – קהילת תל אביב ; חברת מודוס – שיתוף הציבור.

זהו. משהו שם לא בדיוק על הפסים, אבל קטונתי מלדעת ולספר לכם מה….

עוד על תכנית המתאר כתבתי לפני כמה זמן כאן. תיאור נוסף למצב ולמקרה אפשר לקרוא בהפניה מהעלון של קהילת ת"א של החברה להגנת הטבע .

עוד על התכנית, הפניות למסמכי העיריה, ניתוחים והשגות אפשר למצוא אצל יואב לרמן. וגם כאן אצלו. בעצם, לפחות רשמית, בחצי השנה מאז רשימתו האחרונה של יואב כלום לא קרה מלבד ביטולי פגישות (ראו תאריכים במכתבי). מה שקורה מאחורי הקלעים- לא יצא אל אורה של השמש. לאיטיות בתכנון יש יתרונות ניכרים (בניגוד לגישות ה"סופרטנקר" לתכנון), אבל לא נראה שזה מה שקורה פה.