ארכיון פוסטים מהחודש "יולי, 2012"

האדריכל ורעידת האדמה בתכנון: תערוכה על תמ"א 38

יום רביעי, 18 ביולי, 2012

ברצוני להמליץ על התערוכה שנפתחה בגלריית בית האדריכל ביפו: "תמ"א 38 : דעות + עבודות".

אפשר לקרוא על התערוכה בבקורת של אסתר זנדברג ב"הארץ ("כששלום הציבור מופקד בידי יזמי נדל"ן" , 12.7.12).

אוצר התערוכה, ידידי ערן טמיר-טאוויל, מספר גם הוא על התערוכה.

טרם ביקרתי בתערוכה, ובכל זאת אמליץ. אני ממליץ ולו רק בזכות הסרט "מבצע נפתלי" (שהכתבה מדברת על הקרנתו, וההזמנה וערן כותבים על הקרנת חלקים ממנו).

אינני יודע אם המוצגים מעניינים או אם הם שווים לכל נפש ולכל מתבונן. אך הסרט ודאי זה וגם זה.

ראיתי את הסרט לפני כמה חודשים בטלביזיה. הסרט מעניין מאוד ופונה לכל, בהחלט לאו דווקא לבעלי מקצוע. הסרט מציג את הפנים האנושיות והתהליכים שמאחורי ריקודי הטנגו רבי המשתתפים סביב אפשרויות השיפוצים והתוספת שפותחת התכנית – דיירים מסוגים שונים, יזמים מסוגים שונים, מתכננים (מסוגים שונים…), עיריה, וכן הלאה – כולם ב"צעד קדימה, צעד אחורה" וסחור-סחור. הסרט חשוב גם לבעלי מקצוע אך לא פחות חשוב לכל מי שעשוי למצוא עצמו כפעיל או סטטיסט ב"סרט" אחר בהפקת תמ"א 38, ולקהל הסקרנים. והרי כל בנין הוא סרט אחר לגמרי. אולי יותר נכון יהיה לאלתר על המשוואה ש"כל הבניינים המאושרים דומים זה לזה, ואילו הבניינים האומללים – אומללים כל אחד על פי דרכו שלו" (הזכויות לטולסטוי). להלכה האדריכל הוא ממובילי מהלכי התוספת והחיזוקים, אך למעשה האדריכל, כבמקרים רבים מדי אחרים, הוא שותף זוטר או כלי עזר לכוחות חזקים יותר, בעיקר המאזן הכספי-יזמי, הפוליטיקה של הבית המשותף,  אגפי ההנדסה ברשויות, ותקנות וחוקים רבים.

עולות שאלות רלבנטיות ומטרידות: האם אפשר להכין תכנית ארצית שמתאימה לכל מקום ("בכפוף לאישור מהנדס העיר…")? האם הצנחת שתיים וחצי קומות (בקרוב) מתאימה לכל בנין, לכל שכונה ולכל עיר? האם יש כאן סיכוי אמיתי להצלת חיים רבים? מה לגבי שיקולי התכנון וההיערכות של הרשות המקומית? ובקטנוניות אדריכלית: מה לגבי הזכות לשנות לחלוטין יצירה אדריכלית (גם אם, כמו חלקים ניכרים מהנוף הבנוי, אינה יצירת מופת)? האם אנו אדריכלים איננו מזנים את עצמנו בחדוות ההתנפלות על עבודות אלו? או שמא להפך- אנו תורמים למהלך חיובי של שיפור הסביבה ואיכות המגורים? האם אפשר היה לתת לתהליכים הטבעיים של תחלופת בניינים מזדקנים בחדשים (המחוייבים מזה כ-30 שנה לעמוד בתקן נגד רעידות אדמה) ליצור במהלך העשורים הקרובים מצב בו הרוב הגדול של הציבור יהיה מוגן יחסית, ולהימנע מהטלטלות ומהמינוף הכלכלי הלא-שיוויוני שמעוררת התמ"א?

אכן סוגיות מרתקות. אני מניח שבתערוכה חלקן נבחנות, בצד אחרות.

ציר ירוק, המרחב הציבורי ללא-ממונעים

יום שבת, 7 ביולי, 2012

לאחר הרשימה הקודמת עלי לעדכן.

באותה רשימה קראתי לבוא ולתמוך ב"ציר הירוק של מזרח העיר" בכנס הצגת התכנית שהתקיים בבית בארבור ע"י נציגי העיריה. את הכנס יזמה סגנית ראש העיריה, מיטל להבי, שגם הציגה את התכנית (תוך הפגנת התמצאות יפה בפרטים ובעדכונים) והובילה את הדיון (ביד רמה כמתחייב אך גם ברגישות כראוי). גם כאן הובעו לא מעט התנגדויות וחששות. חלקן בהחלט של נקודות ראויות לתשומת לב ומחשבה ונסיון לשיפור הן בתכניות ובביצוע והן בהמשך חיי הציר (למשל בחיפוש דרכים למניעת מעבר אופנועים בנתיבים אלו). גם התומכים (ועבדכם בינהם) הצליחו להשחיל כמה מילים. לצערי עדיין התמיכה לא היתה נרחבת כראוי להצעת פרוייקט מסוג זה. לדעתי ניכר שהעיריה עושה לשיפור התכנית בהתאם להערות ספציפיות ולחששות וטענות ממוקדות ומקומיות. קיבלתי תחושה ש"שיתוף הציבור" במקרה זה הוא יותר מאשר סיסמא והצגה ריקה.

אחזור על כמה מהנקודות שאני העליתי וגם ארחיב מעט.

ציר תנועה חופשית ביד אליהו

תהיה זו טעות לראות בפרוייקט ציר אופניים. למרות שהאופניים מקבלים את חלק הארי מתשומת הלב. יש כאן מהלך הבא לעזור לשנות הרגלי תנועה וחיים שנדמים כחוקי טבע שאין בלתם. עדיין לא ברור אם דרכי התנועה החלופיות יכולות להביא לשינוי משמעותי (והסוגיה הבעייתית ביותר היא התחבורה הציבורית, אך בה לא אדון כאן). יש נסיון לשינוי תפיסתי לגבי דרכי ההתנהלות היום-יומית במרחב.

ניכר שיש עוד מהלכים שנועדו לשנות את הגישה כלפי תנועה במרחב הציבורי בשימוש מגוון אוכלוסיות קיימות, ומעט גם לשינוי ההרגל (או ההכרח) של היושבים מאחורי ההגה.

למשל, לאחרונה בוצעו הרחבות של המדרכות לאורך שדרות החי"ל בסמוך למעברי חציה.

מעבר חציה סטנדרטי, לא משודרג:

מעבר חציה רגיל

מעבר חציה רגיל

מעבר החציה לאחר הרחבת המדרכות:

הרחבת מדרכות בתחום מעבר החציה

מבט מצד שני. לא בטוח שזה המיקום האידיאלי למתקן איסוף הפלסטיק, אבל ניחא.

המעבר המשופר - מבט מצד שני. לא בטוח שזה המקום האידיאלי למתקן איסוף פלסטיק למחזור, אבל ניחא.

הולכי הרגל החוצים מקבלים עמדת מבט טובה יותר וגבוהה יותר אל הכביש בעודם עומדים בבטחון על מדרכה ולא מציצים מקצה של מכונית חונה. השלטים הכחולים המדגישים את מיקום מעבר החציה בולטים יותר לעיני הנהגים. לנהגים הצרת המיסעה משדרת, אפילו ברמה תת-הכרתית, צורך להאט ולשים לב. השלטים הכחולים, המסמנים את מעבר החציה, ניכרים לעין הרבה יותר טוב. לא ידוע לי על אילוץ כלשהו שדחף לביצוע עבודות אלו והן אינן משולבות בעבודות תשתית אחרות. זה נראה כמהלך יזום לטובת הולכי הרגל. אולי נובע מהקירבה לבית ספר יסודי.

כמו כן, ברחבי יד אליהו הוצבו שלטי הגבלת מהירות מכוניות ל-30 קמ"ש, בהתאם לראייתה כ"אזור מיתון תנועה" (למעט צירים ראשיים). שלטים כאלו הם אמצעי מפוקפק מעט, בעיקר כאשר יש הרגלים קודמים ואין אכיפה, וכן בשל הריבוי הבלתי טבעי של שלטים מורים/מנחים הצצים בסביבה. יותר יעילים, נעימים ופחות סמכותיים ושתלטניים הם אמצעים תכנוניים כמו הצרת המיסעה או הסטת התנועה מצד אחד לצד שני מדי פעם. ה"במפרים", המהמורות היזומות, גם הן אמצעי כזה, אם כי בעייתי מעט מכמה סיבות.

כשילוב של שתי הנקודות שלעיל, אני מקווה שייושמו גם מעברי חציה מוגבהים ומרוצפים, המשנים את מאזן הבעלות על רצועה זו בין הולכי הרגל לבין נוסעי המכוניות:

מעבר חציה מוגבה ומרוצף (המקור)

מעבר חציה מוגבה ומרוצף

מעבר חציה מוגבה ומרוצף

תרשים לביצוע מעבר חציה מוגבה ומרוצף. מתוך "פתרונות תשתית לשיפור בטיחותם של הולכי הרגל בתנאי הארץ"

תרשים למעבר חציה מרוצף ומוגבה. מתוך "פתרונות תשתית לשיפור בטיחותם של הולכי הרגל בתנאי הארץ" (קישור)

אצטט כמה פסקאות מכתבתה של ורד לי ב"הארץ (27.3.12, "מרחב ראוי להולכי הרגל"):

"בעשור האחרון התעורר שיח תכנוני אורבני חדש, שתכליתו להחזיר את הולך הרגל – "אמצעי התחבורה הוותיק והזמין ביותר בעולם" – למרחב הציבורי. ערים כמו לונדון, קופנהגן וברצלונה החלו לעשות שינויים מרחיקי לכת לטובת פיתוח המרחב של הולכי הרגל. כפי שדיווח קירק ג'ונסון ב"ניו יורק טיימס", החלו באחרונה גם תושבי דנוור בארצות הברית לפעול להחזיר לעירם את תרבות ההליכה. אזרחים החלו לייצג את עניינו של הולך הרגל אצל מתכנני הערים ולפעול להעלאת המודעות ליתרונות שבהליכה.

הולך הרגל אמנם נחשב "אמצעי תחבורה" פגיע ואטי (3-5 קמ"ש בממוצע), אבל אינו מזהם, אינו צורך דלק ולא תופס חניה. להליכה יש יתרונות לבריאות, לסביבה, לחברה ולכלכלה.

בישראל רואים עדיין בהולכי הרגל מטרד ומכשול בדרכן של המכוניות. ישראל היא מהמובילות בעולם המערבי בשיעור הולכי הרגל הנפגעים בתאונות. בחברה הישראלית בעלות על כלי רכב ושימוש בו מזוהים עם הצלחה ומעמד חברתי מבוסס, ואילו הליכה ברגל מזוהה עם עוני ונחשלות. על פי ההערכות, כעשירית מהנסיעות העירוניות למרחק של פחות מקילומטר נעשות במכונית הפרטית. עם זאת, התהייה למה הולכי רגל אינם הולכים ברגל מתחילה להזדחל באיחור אופנתי גם לישראל.

חסרה עדיין התבוננות על המרחב מנקודת מבט של הולך הרגל: תחזוקה של רחובות נקיים, מוארים, בעלי מדרכות רחבות, תקינות, מוצלות וחופשיות ממכשולים; פיתוח מדרחוב במרכזי הערים; תכנון מעברי חצייה ורמזורים המקנים עדיפות להולכי הרגל.

הרחוב איננו רק תוואי דרך למכוניות, והולך הרגל אינו "אמצעי תחבורה מיושן"; הוא הפעימה האנושית של העיר, ותנועתו היא הביטוי החזק ביותר לקשר בין הסביבה לקהילה."

לאור זאת נחזור ל"ציר הירוק": הסיפא של הכתבה אולי מסביר את הנסיון של עיריית תל אביב לתת לציר את השם הפלצני-לכאורה "ציר קהילה". חשוב להתייחס לציר כאל "ציר חיים" שכונתי-רובעי ולא כשביל אופניים (כך אמרו גם אחרים). לא פחות מאשר רוכבי אופניים הציר אמור לשמש אחרים שאינם במכוניות, בתווך בטוח, נעים ומוצל: ילדים בדרכם לבתי הספר ולשאר פעילויות, מבוגרים שגוררים עגלה לשוק, מבוגרים יותר שאחרים דוחפים על כסא גלגלים, הורים או אחאים בוגרים עם עגלת פעוט לפניהם – כל אלה טיפוסים שרואים בשכונה לא מעט.

אך צריך לא רק שיהיה נוח ללכת. צריך שיהיה גם לאן ללכת. כלומר יותר דברים בטווח הליכה: יותר אפשרויות לקניות, יותר אפשרויות ל"סידורים" (דואר, רפואה,…), ויותר אפשרויות לעבוד קרוב לבית. לשם כך צריך לאפשר ולעודד פיזור של "דברים" אלה בחרבי העיר כולה, גם בשכונות המשמשות כעת כמעט אך ורק למגורים.

הליכה ורכיבה כהרגל מוקנה

(ולא מגונה…, על אף שאפילו נציגי החוק גם במקומות מתוקנים יחסית לעיתים חושבים אחרת)

לפני כמה שנים, כמעט בגלגול אחר של תכניות האופניים (אופס, שוב המילה הזאת…) בתל אביב, הוכרזו מספר מסלולים ביד אליהו כשבילי אופניים, ונערכה בבית ספר עירוני ט' (ו/או סינגלובסקי, לא בטוח) תכנית לעידוד תלמידים לרכיבה לבתי הספר. מכיוון שהרגלי המבוגר מושפעים מאוד מהרגיל והמקובל לילד, אני מקווה שתכנית מעין זו תשוב ותיושם גם בבתי הספר היסודיים. לא בהכרח לרכיבת אופניים מכיתה א': גם הליכה היא הרגל מצויין, מעודדת לעצמאות, להיכרות עם הסביבה ואנשים ("קהילה" כבר אמרתי?), ומפחיתה את פקקי התנועה והסכנות הנוצרות מהם בפתח בתי הספר מדי בוקר וצהרים.

שמחתי לגלות בעוברי ליד בית ספר רוקח באקראי הגעה רכובה של שני ילדים לבית הספר.

מגיעים לבית הספר עם אופניים

מתקן הקשירה שנאלצו להשתמש בו הוא זה:

מתקן קשירת אופניים

כדי להימנע מהפללה לא אפרט מה קרה לאחר הקשירה: היכן חצו את הכביש ובאיזו מהירות תנועה רגלית…. לא ראיתי עוד זוגות אופניים סביב. מודה שלא חיפשתי. על מה זה מצביע? על כך שכולם גרים כה קרוב שאופניים אינם נחוצים ובאים ברגל? אם כך – נפלא. אך אולי זה מצביע על הבעייתיות שבשימוש בכלי זה. אני מקווה ששיפור התשתיות (שבילים, מתקני קשירה) והצעת האפשרות בתכנית חינוכית יעזרו לשינוי ההרגלים. אותם הרגלים שהועלו על ידי כמה ממתנגדי הציר כסיבה לא לבצעו.

נחזור לצד החינוכי. אפשר לקבל השראה מכמה פרוייקטים וגופים העוסקים בעידוד הליכה ורכיבה:

בארצות הברית- National Center for Safe Routes to School , International Walk to School Month , Walk to School Day & Bike to School Day וגם המרכז הממשלתי למניעת מחלות מצא שחשוב שיתייחס לנושא. גם בבריטניה (כאן), ואפילו באתר ממשלתי בריטי (כאן). גם באוסטרליה יש Walk Safely to School Day .

כתבה קצרה מציגה מחקר המאשר ש"הליכתיות" טובה תורמת לסביבה עירונית טובה ולערכי נדל"ן גבוהים יותר (אך כפי שגם נאמר שם, לא בטוח שערכי נדל"ן גבוהים פועלים לטובת כולם).

ובהקשר של הליכה מקומית ומסחר מקומי, שמחתי למצוא הצדקה להרגל שלי ללכת מדי יום שישי לשוק התקווה, כאשר נבדק ונמצא שהשווקים זולים משמעותית מהסופרמרקטים (הכתבה). להתראות בשוק!