ארכיון פוסטים מהחודש "ינואר, 2012"

מחאת הבלוגרים: התיקון לחוק לשון הרע

יום שבת, 28 בינואר, 2012

באיחור לא אופנתי אני מצטרף למחאה כנגד נגד מגמת החוקים העלולים להגביל את חופש הביטוי והיצירה. כרגע על הפרק תיקון "חוק לשון הרע".

לא ארחיב ולא אפרט על הנושא עצמו. בין היתר כי עשו זאת מבינים גדולים ממני, כמו יהונתן קלינגר, שוקי גלילי, אבנר פינצ'וק, אורן פרסיקו (המתאר את הדיון בועדת חוקה חוק ומשפט), ועוד.

אולי עכשיו הזמן לומר זאת, כי הרשימה הקודמת שלי בהחלט עלולה לחשוף אותי לתביעה של ענק שוטף-מוחות ודואג לתדמיתו, כך שאולי לא לאורך זמן אוכל להביע דעתי. כפי שנאמר, מי שצריך להיות מודאג מתיקון זה הם בעיקר כותבים קטנים כמוני המשחררים את להגם והגיגיהם לחלל העולם.

בהזדמנות מסוכנת זו אספר לכם שאני משתדל שלא לקנות מוצרים מיהודה ושומרון. בכסף שלי (מה שנשאר אחרי מיסוי כבד המממן בין היתר את התחזוקה היקרה ולדעתי מזיקה של אזורים אלה) אני מעדיף לתמוך ביצרנים אחרים. לא שאני אומר למישהו מה לעשות, אני רק משתף אתכם במשהו מחיי. אני מקווה שזה עדיין מותר, לא קראתי את "האותיות הקטנות" של החוק שנחקק בנושא זה, ואף הוא אינו מקדם את חופש הביטוי ואת זכותו של מיעוט לקדם את דעתו בחברה.

בהקשר לרשימתי שהזכרתי לעיל, על אף הזעזוע שלי מהשלט שבנדון, אני לא מצפה שיקום חבר כנסת משועמם ויציע "חוק איסור קללות ותנועות מגונות". זה לא מהדברים שצריך להסדיר בחוק. בהמשך לכך, לאסור בחוק שימוש בסמלים נאציים אף הוא צעד בלתי ראוי להגבלת חופש הביטוי. זו תגובה לא מידתית. גם אם השימוש בסמלים נאציים הוא טאבו חמור בישראל, הרי הבסיס לכך אינו צריך להיות חוק. אם מישהו שובר את המוסכמה הזו – לא מכך יבוא חורבן על החברה, גם לא על הרגישים שבה. מותר לי לומר זאת, בהיותי צאצא ישיר לנספי שואה…. גם על נושא זה קראו את יהונתן קלינגר.

דגל ישראל הופך אף הוא לסוגיה שנתלים בה בשם הכבוד הלאומי. הדגל בהחלט ראוי לכבוד. אך גם ראוי שפגיעה בסמל זה תהיה בטווח האפשרויות של חופש הביטוי והחופש האמנותי. הנושא הגיע לאחרונה לדיון משפטי. בשלב זה, למיטב הבנתי, השופט לא פסל את התביעה באופן מקדמי כפי שביקש הנתבע, והמשפט ימשיך להתקיים ומן הסתם יטפס בערכאות השונות. נראה כי העובדה שהשופט מחפש בעצמו טענות מקוריות להרחבת הטענה על פגיעה בדגל אינה מבשרת טובות לנתבע. זאת בלי קשר לכך שמעשהו של הנתבע ודיעותיו לחלוטין אינם אהודים עלי. כחברה, אנו צריכים להיות מסוגלים להתמודד ולהכיל מעשה זה, גם אילו היה תופר צלב קרס על הדגל ואז שורף אותו.

האם שום סמל וחפץ אינם קדושים? על כבוד מי צריך לעמוד בחוק ובאכיפה תקיפה? אינני יודע. שווה לחשוב על זה עוד. כרגע חש שצריך קצת פחות לדאוג לכבוד הסמלים, וקצת יותר לדאוג לאנשים ולכבודם, וכן לערכים שמאחורי הסמלים.

יש לזכור: "רוב פרלמנטרי נבחר יכול להיות מכשיר בידי קבוצת שליטים ומסווה לעריצותם. על כן חייב העם, אם הוא בוחר בחירות, לקבוע את זכויותיו גם מול בית הנבחרים, לבל יוכל הרוב שבו, המשרת את השלטון יותר מאשר הוא מפקח עליו, לשלול את הזכויות הללו" (נאום בכנסת, מנחם בגין).

שלט – פשוט מגעיל. לפעמים באמת צריך לעצור בזמן.

יום שני, 16 בינואר, 2012

בשבת נתקלתי בשלט כזה ברחוב אבן גבירול בתל אביב:

שלט: כמה נמוך אפשר לרדת

לא ידעתי איך לפרשו. אפשרויות:

1. האצבע המובלטת היא תוספת של גרפיטאי מוכשר על שלט "רציני". בתור שכזה הייתי נותן לו נקודות על הביצוע.

2. מכיוון שלא ראיתי עוד שלטים כאלה, אולי זו יוזמה פרטית של מישהו שיכול לממן שלט אחד כדי להעלות מנהמת ליבו המוזרה (יש העושים זאת בדרכים אחרות. למשל כותבים בלוג). אם כך – יבושם לו.

היום ראיתי עוד שלט כזה ברחוב לה גוארדיה, והבנתי שהאפשרות השלישית היא הנכונה: זה קמפיין פרסומי אמיתי שנועד להגברת הבטיחות בדרכים ("מלחמה" בתאונות, כפי שאוהבים להסלים כל דבר).

ברור לי שאצטייר כחסר פרופורציות, חסר חוש הומור וצדקני להחריד באומרי שזה פשוט מגעיל. מילא אם זה היה גועל אישי. לא זכורה לי העלאה כל כך בוטה של ביטוי הנחשב גס ומקלל על שלטי חוצות, כלומר לחלק מהשיח במרחב הציבורי (1). תחושתי היא שזה מסוג הדברים שפשוט אינם ראויים להיעשות, מבלי שאפשר לנמק בדיוק את הטענה. אמירה כמו בשלט הופכת לבסיס להמשך העיסוק בתחום – שצריך לרדת לרמות עוד יותר וולגריות. ובכלל, "אם בשלט מותר – למה לי אסור?".

כתמיד מטרידה השאלה: האם בכותבי על כך לא השיג המפרסם את מטרתו?

אם לרדת לרמה קטנונית, אפשר לשאול אם תמרור עצור באמצע הכביש לא עלול לגרום ולו לנהג אחד להתבלבל ולגרום לתאונה. אפילו ממשיכים את העמוד כדי להטעות ככל האפשר!

הטקסט שבשלט אינו כותרת, אך גם אינו משפט בעברית. אין שום סימן פיסוק.

שלטי הפרסום, ההופכים צעקניים ונפוצים יותר ויותר ודאי אינם תורמים ליכולת הנהג להתרכז בנהיגה. הרי כל מטרתם הפוכה: למשוך את תשומת הלב. לכן יש משהו אבסורדי בכך שחברת פרסום ושילוט מעלה קמפיין כזה "לטובת הציבור".

חיפוש בגוגל לפי הטקסט שבשלט מוצא את הסיפור: זו יוזמה של חברת השילוט (שמה מופיע מתחת לשלט, לא מגיע לה אזכור פה). זו ההצעה שזכתה בתחרות שערכו לפרסום על שלטים בנושא תאונות דרכים. המשך חיטוט בקישורים למידע על התחרות הביא להצעה אחרת (שגם הפרטים שלה נראים לי מיותרים פה) שאומרת כך: "לכתוב במודעה 'אמא שלך זונה' זו חציית קו. יש קוים שפשוט לא חוצים. לא חוצים קו הפרדה רצוף". מעניין למה הצעה זו לא זכתה. האם ההומור העצמי של המציע היה יותר מדי עבור חברת השילוט? אולי זו היתה בכלל הצעת מחאה? בכל אופן זה תומך בטענה שהמשך ההידרדרות בוא יבוא.

אגב, זו אותה חברת שילוט שעל נפלאותיה מספר יואב לרמן.

קשה לי להתרשם מהתרומה לציבור כשנעשית בצורה כזו. עכשיו הם יוזמים מסע פרסום בנושא איכות הסביבה. יש לי רעיון להצעה שבטח תזכה: אדם עומד ומשתין על כדור הארץ. אפשר לחבר לשלט צינור מים ולהוסיף ממטרה.

הערות: (1) זה שלא זכור לי לא אומר שלא היה…. היה פעם קמפיין של קורסי הכנה לפסיכומטרי עם הסיסמא "לך תצטיין". אבל שם האזכור היה רק אסוציאטיבי, על אחריות המפרש וגם משעשע.

"שיכונים מבפנים" תערוכה אדריכלית-חברתית

יום שני, 2 בינואר, 2012

ביקרתי בפתיחת התערוכה "שיכונים מבפנים" בגלריה בבית האדריכל ביפו. התערוכה פתוחה משך כחודש וננעלת עם "ערב עיון" שעשוי גם הוא להיות מרתק.

הזמנה לתערוכה. הקליקו להגדלה.

נמשכתי לשם מכמה סיבות:

1. חשוב לעסוק ולהעמיק בהבנת השיכונים, וגם כאן יש לי כמה סיבות:

  • הם מהווים נתח נכבד מאוד מהנוף העירוני הישראלי;
  • יש לאנשים (ולאדריכלים) יחסי אהבה-שנאה עם צורת בינוי זו;
  • גוברת ההכרה שיש צורך בסיבוב נוסף של טיפול במבנים אלו, אם כדי להשאירם בחיים ומתפקדים, אם כדי להתאימם לעת הזו ולעתיד, ואם כדי להיפטר מהם (וייתכן ש"כל התשובות נכונות", תלוי בנשוא ובסיטואציה). לשם כך יש להעמיק את ההיכרות ככל האפשר, ובדגש דווקא על מאפייני אנשים וחברה ולא רק המאפיינים הפיזיים שאדריכל מורגל להתבונן בהם.

2. יש עוד הרבה מה ללמוד ולחקור לגבי השיכונים. אם מבחינה ציבורית-מינהלית לגבי "השיכון הציבורי" שחוזר ועולה כרצוי, אם לגבי המהלכים החברתיים-סוציולוגיים שחלו בהם ואיתם (וכאן התערוכה הזו נוגעת), ואם לגבי ערכם ומעמדם האדריכלי: מצד אחד נתפסים כדומים זה לזה וחוזרים על עצמם כרקע עירוני משמים ועלוב, מצד שני טובי האדריכלים בתקופתם תכננו שיכונים, יש הרבה טיפוסים ולא מעט המצאות ופיתוחים מעניינים מאוד.

3. הסיפורים לכשעצמם מרתקים וקושרים כמה תחומי הסתכלות ומחקר.

4. אני חי ביד-אליהו, מעוז שיכונים משמעותי.

5. אני מכיר אישית ומוקיר את הדס שדר ואת ערן טמיר-טאויל, מאוצרי התערוכה.

התערוכה מציגה את ההתאמות בשימוש ובמבנה הדירות שנעשו לאורך העשורים, עם ההשתנות בתאים המשפחתיים. יש בכך להעיד על אופי, על יכולת, ועל ההסתגלות לסביבה שתוכננה ונבנתה לפי תפיסה תרבותית וחברתית מוגדרת וקפדנית – זו של המתכננים המודרניסטים.

קופסאות-קופסאות. מה קורה בתוכן?

התערוכה קטנה. הן בשטחה והן במספר העבודות. אך כל עבודה מעידה על העמקה ורצינות. מומלץ לעיין גם בחוברות המסכמות. על ידי בחינת החלוקות והעמדת הריהוט בדירות מנסים להגיע להבנות לגבי המהלכים החברתיים והפסיכולוגיים שחוו המשפחות בדירות אלו.

במוצהר התמקדו העבודות בפן הפיזי-מבני (כולל ריהוט) ובאופן השימוש, יחד עם הסיפור האישי והמשפחתי. מבחינתי היה מעניין להעמיק יותר גם בהתייחסות לפן הסימבולי שבעיצוב הדירות – התמונות, חפצי הנוי, הבחירת של הדברים הנמצאים מול העיניים ומשקפים את העולם הפנימי. אין זו אומר שיש התעלמות בתערוכה מדברים אלו.

ברובד אחר, אני חושב שיש בתערוכה כזו ערך רב הן לסטודנטים והן ל"נחקרים", שכמה מהם הגיעו לפתיחת התערוכה. זאת מתוך נסיון אישי בחוויה דומה (שעליה אספר בהזדמנות אחרת).

לסטודנטים הן הקורס והמטלה והן התערוכה הם סוג של התחככות בעולם האמיתי שמחוץ לטכניון ובאנשים אמיתיים. זה שונה מהותית מתכנון בבועה של הסטודיו, גם אם התכנון בסטודיו הוא לגבי אתר ספציפי ולגבי משתמש ספציפי. על אף שלא נדרשו לתכנן בקורס זה, אני בטוח שההבנה העמוקה אליה הגיעו לגבי צרכים, רצונות ויכולות של אנשים ישפיעו על חשיבתם כארכיטקטים יותר מרוב קורסי התכנון שיעשו. וזאת בהטיה אנושית, להבדיל מההטיה הדיגיטלית-להטוטנית שמרשימה כל כך בקורסי התכנון.

לגבי ה"נחקרים", נראה לי שהרגישו שמישהו מתעניין בהם באמת. ניתן כבוד אמיתי להם ולמעשיהם.

התהליכים והדירות שבתערוכה מציגים אלטרנטיבות. הן מדגימות אלטרנטיבות שנדחו, בהיותן מגוונות תרבותית. למעשה אלטרנטיבות שאף נחשבו בחלקן נחותות ודחויות בשעתו. ולא שיש בהכרח לחפש אשמה – המתכננים והמנהלים עשו לשיטתם את הטוב ביותר שידעו לעשות. ולא שהתקדמנו מהותית: לראייתי תכנון הדירות היום (על ידי השוק הפרטי) בסופו של דבר הוא בשטנץ אחיד למדי, גם אם הגדלים והגיאומטריה משתנים. אני תוהה עד כמה אני ועד כמה עמיתי וה"פרופסיה" בכללה עדיין יכולים ליצור דברים שונים. לא סתם שונים גיאומטרית ואסתטית, אלא שונים מהותית ותרבותית. מבחינה ממסדית-ציבורית, העליה מאתיופיה נתנה הזדמנות להוכיח אם למדנו והתפתחנו. למיטב הבנתי הוכיחה שלא. גם עולים אלה הוכנסו למכבש "כור ההיתוך" המרחבי והחברתי, על אף שמההתנסויות בעליות קודמות אפשר אולי היה להפיק יותר לקחים ולהפגין יותר הבנה וקבלה תרבותית. למשל, בסוגיית "בתי הנידה" אפשר היה להפגין יצירתיות תכנונית ומנהלית (ראו בסוף הכתוב כאן, ומעט בתמצית מאמר כאן).

התערוכה מעוצבת יפה ובפשטות ראויה. התחושה בסוף היא שהדירות ובעליהן מציגים עושר אפשרויות ודמיון שאפילו אפס קצהו לא עלה במחשבת המתכננים ובתסריטים אשר יכלו לכתוב לעתיד הדירות. ואלה רק שבע מתוך אלפים רבים של דירות. הייחוד של התערוכה טמון במבט השונה אל הדירות ודייריהן. מבחינה מסויימת, כתרגיל לסטודנטים, חבל שלא היה לכך המשך בתרגיל תכנוני (לאו דווקא בדירות אלו עצמן, ואולי סתם תרגיל יצירתי כלשהו). מצד שני, אולי זה רק היה מקלקל. לעיתים עדיף להשאיר את הקצוות פתוחים ולתת לצופים ללכת הביתה מהורהרים.