ארכיון פוסטים מהחודש "פברואר, 2011"

ואלקירי – הספר, ההסטוריה, וערכי מוסר

יום שישי, 18 בפברואר, 2011

אפשר לקרוא את הטור השבוע גם כמוקדש להסטוריון מיכאל הרסגור, שנפטר השבוע. אני אוהד גדול של "שעה הסטורית" ושל גישתו המרעננת להסטוריה.

לפיכך, בחריגה גדולה מהמנדט של בלוג זה, אספר ואדון מעט על ספר שסיימתי לקרוא לאחרונה: "ואלקירי" מאת דני אורבך (הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2009).

"ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר" - עטיפת הספר

השם המלא הוא "ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר". למי שמסוגל מדי פעם לקרוא ספרות היסטורית- הספר לטעמי מרתק. בהחלט יש גם עלילה וגם מתח. אם כי ריבוי השמות הגרמניים הארוכים היה קשה אפילו עבור יקה כמוני (שטאופנברג, שטילפנאגל,…)

כבעל השכלה היסטורית ממוצעת ומטה, ידעתי רק שהיו נסיונות שלא צלחו להתנקש בהיטלר. הספר מביא את הסיפורים המלאים, מהזאב הבודד שכמעט הצליח, ועד להתארגנות ארוכת השנים בה היו פעילים אנשי צבא בכירים ביותר (בינהם רומל, שאצלנו זכור בהקשר שלילי כמי שהציב את הסכנה לכיבוש פלשתינה-א"י על ידי הגרמנים). זו לא היתה רק התארגנות להתנקשות, אלא למרד כולל בשלטון הנאצי ולהחלפתו. הדבר הצריך שיתופי פעולה בין גורמים שבאופן בסיסי אינם מתחברים אלה לאלה- סוציאליסטים ומלוכנים, פציפיסטים ואנשי צבא, ועוד.

הספר נקרא כספר מתח. יש עליות וירידות בסיכויים ובתקוות להצלחה- ומנגד בסכנות העצומות לאובדן אישי מוחלט של הקושרים ומשפחותיהם אם הדברים יתגלו לשלטון הטוטליטרי חסר הרחמים.

עולות שאלות מרתקות, וכדרכו של מחקר היסטורי אין תשובה מוחלטת. את המניעים (הגלויים והנסתרים) של הקושרים ניתן לייחס לצירופים שונים של מספר גורמים, כגון: חששם לעתיד גרמניה לאור תבוסה במלחמה, לשאיפות אישיות, להתנגדותם למשטר טוטליטרי, ו/או להתנגדות מוסרית למעשי אותו שלטון. ממש לא כולם פעלו מתוך ערכי מוסר אוניברסליים נעלים.

לאן קיוו להגיע: לדמוקרטיה (לא רבים מהם, מסתבר), למדינה סוציאליסטית, לשלטון צבאי או להשבת שלטון מלוכני? יש תשובות שונות לגבי אנשים שונים – ובתקופות שונות.

בקריאת ספר כזה כל אדם באופן טבעי מנסה לדמיין עצמו בסיטואציות בלתי אפשריות כמו אלו המתוארות. מלכתחילה אצלנו נפוצות שאלות על אופני התגובה של יהודים להתפתחויות שהחלו עם עליית הנאצים לשלטון ובשנים שלאחר מכן. השאלות נשאלות גם על החברה הגרמנית. ספר זה מעלה שאלות אלו בחריפות. אלו שאלות אוניבסליות, העלולות להיות רלבנטיות במקומות אחרים ובזמנים אחרים. יש לסייג ולומר שאין דמיון בין גרמניה של אז לישראל של היום. עם זאת, בישראל שאלת לגיטימיות של פעולות השלטון עולה מכיוונים שונים, בדרך כלל בהקשרים ספציפיים הנוגעים לפעולות בתחומי הגדה המערבית. בינתיים עולה בעיקר שאלת גבול הציות. יגאל עמיר הפך לרלבנטית גם אפשרויות של פעולה נגד השלטון עצמו. לאחרונה עולה בסערה גם שאלת הלגיטימיות והגבולות של בקורת ושל מעשים שאינם לרוחו של השלטון (ועדות חקירה פרלמנטריות נגד ארגונים אזרחיים, שימוש בכלי מחאה אזרחית כמו חרם). הקושרים הגרמנים פעלו ביודעם שהרוב המוחלט של העם הגרמני אינו לצידם. האם זה הופך את מעשיהם למוסריים יותר או למוסריים פחות? בבדיחות דעת (מסויימת, שהרי בכל בדיחה יש….) אמרתי עוד טרם קריאת הספר שיום יבוא, כאשר מיכאל בן ארי יהיה ראש הממשלה ודני דנון הנשיא, שספר זה יהיה חומר לימוד חובה "אצלנו במחתרת", ולו רק כדי להפיק לקחים….

בסופו של הספר פרק מעניין  בו המחבר מנתח את ההתייחסויות ל"תנועת ה-20 ביולי" (התאריך בו נערך נסיון ההתנקשות וההפיכה) לאורך השנים ובמקומות שונים. מסתבר שזו לכשעצמה עלילה רבת תהפוכות לאורך העשורים האחרונים. היסטוריונים, החברה הגרמנית, והצבא הגרמני שינו לאורך השנים את יחסם לקבוצה זו. עמדות יהודיות וישראליות, ואלו מעטות מאוד, מתקשות לתת נקודות זכות לקושרים, אשר רובם היו במקביל חלק ממכונת המלחמה הגרמנית. עמדתו הכמעט מוצהרת של המחבר (כפי שהבנתי אותה אני) אוהדת את הקושרים ומעריכה את נסיונותיהם במציאות קשה ומסוכנת ממש עד מוות.

בקורת המביאה חלק ניכר מה"עלילה" ניתן לקרוא כאן – אבל קריאה של תמצית כזו עושה עוול לספר.

אפשר להזכיר 2 שני ספרים נוספים, עלילתיים, העוסקים בפעולות והתייחסויות גרמנים באותה עת (את שניהם טרם קראתי. אם יש מי שרוצה להחליף הספרים לקריאה עם "ואלקירי" – אשמח). יש כמובן עוד ספרים, כמה מוזכרים בקישור הקודם.

הראשון והנודע יותר הוא "נוטות החסד", מאת ג'ונתן ליטל.

השני הוא הספר "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה (הפרק הראשון לקריאה כאן).

כמה משפטים מתוך ביקורת על הספר "לבד בברלין" (מאת מאשה צור-גלוזמן):

" "לבד בברלין" הוא ספר חובה לכל מי ששאל את עצמו "מה אני הייתי עושה אם?" ולא מכיוון שהוא נותן תשובות חד משמעיות. אף יצירה ספרותית גדולה לא מספקת מסר שאפשר לסכם בחמש מלים. "לבד בברלין" הוא יצירה ספרותית גדולה קודם כל מכיוון שהספר כתוב נהדר ומעניק פרספקטיבה רחבה של תקופה שהחברה האנושית עדיין לא הצליחה לעכל (ולא ודאי שתצליח אי פעם). אבל החשיבות המוסרית העצומה שלו היא בכך שהוא מזכיר לכל בעל מצפון שכל אדם חי ומת למען עצמו, אפילו במאבק למען שינוי שעלול לעלות לו בחייו שלו. על פי פאלאדה, הגבורה שבסיכון להקריב את החיים היא ערך מוסף. במציאות של רשע ודיכוי, כל גילוי של הגינות ומצפוניות הוא תוצאה של כורח פנימי שחש אדם, המבין כי מלחמת הטוב והרע מתחוללת קודם כל בתוך נפשו."

במקרה שמעתי בקורת ברדיו, שם אמר הסטוריון (שאני מקווה שיסלח לי על ששכחתי את שמו) כי לדעתו יש בספר עיוות משום שרואה בו כמעט רק שני אפיונים להשתייכות הדמויות: או המסכנים/המתנגדים – או הנאצים הרשעים, ואין התייחסות לרוב הגדול, הדומם או השותף השקט. אותם אנשים הממשיכים, גם אם בצל מלחמה ואובדן מסויימים, לחיות חייהם תוך "הסכמה שבשתיקה".

לסיכום : למרות היות הספר חדש יחסית הוא כבר נמכר ב-30 שקלים במכירות חיסול מלאי (כגון אלו הנערכות בבית ציוני אמריקה לפרקים). זה לא מעיד טובות על המכירות, אני מניח. חבל שכך. "ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר" הוא בעיני ספר מרתק ומשכיל. כספר היסטוריה הוא קריא מאוד, ודן בפרשות היסטוריות מרתקות. מעבר לכך הספר מציב את הצורך בהתייחסות לערכי המוסר האנושיים הבסיסיים ביותר – בתנאים הקשים ביותר לכך.