ארכיון פוסטים מהחודש "מאי, 2010"

מה עדיף- ציור קיר מקומי או חיי מסחר ערים?

יום שני, 24 במאי, 2010

המקום: פינת דרך ההגנה ורחוב אצ"ל בתל אביב, אחת הכניסות הראשיות לשכונת התקוה. משך כמה שנים עיטר את הקיר ציור יפה לאורך כמה וכמה מטרים (התמונה אינה מציגה את כולו).

ציור קיר - דרך ההגנה, תל אביב

הציור מציג דמויות מקומיות אופייניות- איש/ילד של עגלת סבלות בשוק התקוה הסמוך, איש דתי, פעילה בתנועת הצופים, איש סתמי, וכמובן איש "בני יהודה" בכתום. הרקע סתמי ולא קשור, העגלה ילדותית- וכל זה חלק מחן המקום. יש הבדלים גם בגוון העור של הדמויות השונות. המשך הציור כלל יותר פרחים ועצים, וגם ציור אוטובוס קו 16 העובר בסמוך. כל מה שמשמח אותי בהציגו מאפייני זהות מקומית. הטקסט אומר "ב-(לב=אהבה) לתושבי שכונת התקוה מפעילי השכונה ושבט צופי בית דני". משהו חינני במיידיות של הציור ושל המסר. בוודאי לא חזיון נפוץ.

במאמר מוסגר, ציורי קיר (murals) הם כלי יחסית זול וזמין היכול להחיות מרחב ציבורי (ולמעשה מרחב כלשהו). במקרים רבים נרתם ציור הקיר כאמצעי הבעה קהילתי-מקומי. כאן יכול להתרחש מפגש בין האמן-המעורב (יצור לא מספיק נפוץ במקומותינו) לבין הקהילה והסוגיות המעסיקות את הקהילה. אני מקווה להרחיב על כך בקרוב ברשימה נפרדת. בינתיים אפשר לראות דוגמאות מעניינות בלוס אנג'לס (חשוב גם לקרוא את ה"אני מאמין" של הארגון). סוף מאמר מוסגר.

לפני כשנתיים (להערכתי) נהרס הציור מתוך כך שנקרעו פתחים באותו קיר עבור חנויות שפתחו חזית לכיוון זה. הציור נהרס. החזית מכוערת, במיוחד כאשר העסקים סגורים ותריסי הגלילה האפורים מורדים. בין החנויות: חנות מנעולים בפינה (שהיתה קודם חנות תכשיטים וקישוטים, ולפני כן דוכן פלאפל), חנות לטלפונים ניידים (התפשטות של חנות הנמצאת מעבר לפינה), מעדניה/קצביה (שבשלטים שלה שולטת השפה הרוסית), חנות/מחסן של מיזוג אויר (או משהו כזה).

הקיר לאחר פתיחת הפתחים

הקיר לאחר פתיחת הפתחים

סתמי. מכוער. קצת זול. מצד שני, פתיחת החנויות או התרחבותן היא סימן חיים מעודד של מסחר מקומי פעיל, נשמת אפה של רקמה עירונית טובה, מעניינת, אטרקטיבית וג'יין-ג'ייקובסית (אין באמת כזה ביטוי. או שעכשיו כבר יש).

מה הוא כבר ציור קיר לעומת התפתחות מסחר ער? לעומת חיים אמיתיים ולא פלקטים מצויירים? לעומת משרות ועבודה לאנשים? כנראה שקורה כאן משהו טוב אם יש עידוד לעוד עסקים קטנים.

אבל יש גם צביטה בלב על אובדן הייחוד של פינה זו. כמובן שלא חייבת להיות סתירה. אופי ויופי יכולים ללכת בד בבד. לא כך קרה במקרה זה.

שבת הקרובה, 22 במאי- יום "קחו את ילדיכם לגינה הציבורית והשאירו אותם לבד"

יום שבת, 15 במאי, 2010

רקע כללי

(הרוצים רק את ההסבר לכותרת ידלגו נא לסוף הרשימה)

אחד הבלוגים החביבים עלי, בתוכן וברוח, הוא Free-Range Kids .

עוד לא מצאתי תרגום הולם לעברית, ואשמח להצעות. "ילדות חופשית"? "ילדים החוצה!" הדו-משמעי? "ילדי רחוב" המתחכם? כותרת המשנה שם היא בערך "איך לגדל ילדים עצמאיים ובטוחים (מבלי להשתגע מדאגה)". בקצרה, הכותבת (עיתונאית ניו-יורקית ועם משפחה יהודית טובה, אלא מה,) קוראת לשחרר את החבל, למתן את הפיקוח והליווי הצמוד שילדים בימינו מקבלים מהוריהם. ליווי זה חונק, מעכב התפתחות עצמאית, יוצר תלות, ו"מסנדל" גם את ההורים. יש חשיבות לפיתוח שיקול דעת עצמי, יכולת תפקוד והבנת המרחב. יש חשיבות למפגשים ולקשרים חברתיים אקראיים ולהתנסות הכרוכה בכך. אלה לא מתאפשרים כאשר ההורים מקפידים "לרחף" מעל כל הזמן. הביטוי האנגלי, hovering, מדמה ביתר עסיסיות וציוריות את פעולת ההורים כהליקופטר המצוי במעקב מגונן אחר הילדים כל העת. זהו חלק מתהליך החרפה (או אף היסטריה) באשליה החברתית שיש בכל מחיר להגן ולעטוף, ושיש סכנה בכל זר ובכל רגע בו הילד מחוץ לטווח עין (או יד) של הורה. התממשות האיום האולטימטיבי, של חטיפת ילד ו/או ניצולו מינית, הוא אירוע כל כך נדיר- הרבה יותר משאפשר להעלות על הדעת לפי ההתייחסות אליו. הסיכוי הסטטיסטי לקרות שלל האיומים האחרים- אף הוא לרוב שואף לאפס. ההיסטריה מלובה על ידי מציאות-מדומה בתכניות טלביזיה ובדיווחי חדשות היוצרים עיוות של המציאות.

אין כאן קריאה להפקרות לשמה, אלא לאיזון, מידתיות והפעלת הגיון בריא. ברור שאכן יש סכנות, תמיד היו ותמיד יהיו, אבל צריך להתייחס אליהן במידתיות. דרישות הבטחון-לכאורה הולכות וגוברות כל העת, בחסות ההיסטריה. אם להיגרר לקלישאה, סכנת הפגיעה הגדולה ביותר לילדים מבחינה סטטיסטית היא כנראה סכנת תאונת הדרכים בשל הסעתם האינסופית במכוניות. האשליה שעם מספיק תשומת לב אפשר ליצור בטחון אולטימטיבי גוררת למסע אינסופי ומסרס. אני לא רוצה לתת פה קישורים, אבל גם בישראל מתרבים הארגונים, הכללים והחברות העוסקים בנושא בטיחות. יש הרבה דברים חשובים ומוצדקים, אבל עדיין יש לשמור על מידתיות ופרופורציה. האם באמת צריך מדבקות באמבטיה המחליפות צבע כשהמים חמים מדי? סתם הכנסת אצבע (או מרפק, לגירסת המחמירים) כבר לא עובדת?

אשליה מזיקה נוספת היא שתפקיד הרשויות לוודא בטחון מקסימליסטי זה, לוודא שההורים מקפידים בקיומו, ולהעניש בחומרה כל סטיה קלה ממנו. בהתאם, סוגיית משנה שמופיעה תדיר בבלוג היא הסד ההולך ומקשיח של כללים וחוקים מוסדיים המגבילים את שיקול הדעת של מחנכים, מוסדות ופקידים העוסקים בילדים. עקב נוקשות ממסדית הולכת וגוברת בצד חששות מתביעות משפטיות ההגיון הבריא נאלץ להתכופף בפני כללים מחייבים, גם אם לא תמיד סבירים לכל מקרה ספציפי. הכותבת יוצאת גם נגד מגננת יתר זו, שאף היא מגבילה, מסרסת ומובילה לאבסורדים של ממש. גישת הפיקוח והבקרה הממסדיים אולי הנחתה את בית הספר שחילק לתלמידיו מחשבים ניידים ובעזרת תוכנה לבקרה מרחוק על מצלמת המחשב ניסה בסודיות לפקח על התנהגותם בכל עת ובכל מקום.

איך זה קשור לבלוג זה?
לא נראה כל קשר סביר לאדריכל. אז טוב ששאלתם.
ראשית, מסתבר שיש לי גם עוד כמה סטיות בחיים (אם לא מסוכן להשתמש במילה זו לאור החרדות כפי שהוזכרו לעיל).
שנית, יש הקבלה וקשר לאופן תפיסתנו את המרחב הציבורי, כיצד ולמה אמור לשמש, והשאיפה להיותו פתוח ובטוח לכל. חופש התנועה של ילדים, שהוא מרכזי לסוגיה, תלוי בידידותיות וזמינות של מדרכות נוחות להליכה ולשהות, במערכת תחבורה ציבורית נוחה, בעידוד הליכה ורכיבת אופניים לבתי הספר, בהימצאות חנויות במרחק סביר ונגיש מהבית ולא רק במרכזי קניות רחוקים ומוטי-מכוניות, בשטחים ציבוריים פתוחים באמת, ועוד. אורח החיים המגונן והמתכנס מעודד, מלבד סגירות חברתית, את ההתמכרות למכונית ומתחמים סגורים, מבודלים ומאובטחים- ואלה, לתפיסתי, מהלכים מזיקים לעיר ולתושביה. בקיצור- הכל קשור. הנה גם רשימה הקושרת את תפיסת הסביבה, יציאה החוצה, הפרדת שימושים, גישה לאחר, תכנון עירוני, ושאר ירקות

ילדים הם סוג של מוגבלי נגישות, והסביבה צריכה להתייחס לכך. אפשר גם להניח שילדים הגדלים תוך קשר עצמאי לסביבתם המיידית ולאנשים שבה יהיו אזרחים יותר מודעים בבגרותם.

כמובן שאין מדובר על פעוטות, אך כנראה על גיל צעיר יותר משרובנו התרגלנו לחשוב עליו. סיפורה של כותבת הבלוג, Lenore Skenazy (ארשה לעצמי לקרוא לה לינור, למרות שזה לא מדוייק), התחיל לאחר שכתבה על כך שאיפשרה לבנה בן התשע להגיע מחנות במרכז העיר לביתו ברכבת התחתית באופן עצמאי. הסערה שהתלהטה בעקבות הכתבה הבהירה לה שעלתה על משהו.

בפועל, אני כנראה הרבה יותר מאמין מאשר מקיים. אני משתדל, ובינתיים גם ממשיך לקרוא את לינור, להשתכנע וגם להזדעזע מחלק מסיפוריה (דוגמאות בהמשך). אך בהקשר זה אני מציין בגאווה שבני בן ה-12 נסע היום ברכבת לבד, ולא לראשונה (וגם אוטובוסים הוא מכיר מבפנים). היה צריך לקנות כרטיס ולמצוא לבד את הרכבת הנכונה.  אני מודה, הסעתי אותו לתחנה, בתירוץ שיש לו הרבה הליכה אחר כך ושלא יתעייף יותר מדי….

האם תיאור המצב האמריקאי על ידי לינור נכון גם לישראל?

לתחושתי המצב פחות קיצוני, אך הכיוון בהחלט מסומן ככזה. יש לא מעט ילדים בישראל היוצאים לרחוב, הולכים לחבריהם, וכחבורות מבלים בחוץ. ההיסטריה היא לא במימדים אמריקאיים, אבל אין ספק שילדינו נמצאים בחוץ פחות, מוסעים יותר וסדר יומם מאורגן יותר (מדי?). הפיקוח והצורך בשליטה הולכים וגוברים. וכמו בדברים רבים, אמריקה כנראה מסמנת לנו את הכיוון. מצד שני, בישראל נוספת החרדה הבטחונית, ואולי עדיין זכרונות אובדן מטראומות לאומיות קודמות. לכן חשוב לשים לב ולא להיתפס לתהליכים אלו.

ומכאן ליוזמה, נשואת רשימה זו:

יוזמה של לינור, שאני מציע לאמץ: יום "קחו את ילדיכם לגינה הציבורית והשאירו אותם לבד" ביום שבת, 22.5. הקריאה היא ואריאציה היתולית למחצה על יום "קחו את הילדים לעבודה", שגם הוא כנראה יותר ממוסד ורלבנטי בארצות הברית.

אמנם גני המשחקים בישראל (לפחות באזורי) הומים בדרך כלל, אך אני בכל זאת חושד שבבתים רבים יושבים ילדים שצריכים לצאת הרבה יותר, להתערות בסביבה ובחברה באופן ספונטני וחופשי יותר מאשר חוגים וביקורי בית מתואמים וממונעים.

לכן אני מביא את הצעתה של לינור, הן כקריאה מעשית לאותו יום, והן כחומר מחשבה להורים ובכלל. נראה לי שצריך להיזהר מן המדרון המוביל לחיים סגורים ומפוחדים ולחוקים אבסורדים.

להלן קטעים מן הרשימה של לינור המציגה את האירוע (ועוד רשימת הסבר). לשם הקיצור השמטתי בעיקר את הפסקאות הנוגעות לחשש מפשעים והתנכלויות, דברים שנראים לי פחות רלבנטיים לנו.

If our goal is to get kids back outside (it is), and playing together (it is), and for parents to relax (it is), and to start creating community again (it sure is!!!), then “Take Our Children to the Park… And Leave Them There Day” is a great first step.

Across the country — what the heck, across the world — parents will converge upon local playgrounds and parks with their school-age kids. They will tell them to have fun, make friends and don’t leave with anyone. Then the parents will wave goodbye and the kids will amuse themselves for whatever amount of time they’ve decided with their folks. An hour. A morning. Or maybe even just half an hour, to get used to the whole thing, which, admittedly, sounds radical. But is it?

Most of us used to play outside in the park, without our parents, without cell phones, … and we survived! Thrived! We cherish the memories! And if you believe the million studies that I’m always publishing here, kids are healthier, happier and better-adjusted if they get to spend some time each day in “free play,” without adults hovering.

So spread the word and be not afraid. Free-Range Kids never says there is no risk in the world, only that the risk is small and worth taking, as it always has been. The trade-off is kids who make up games, who solve problems, who discover nature and get moving (to coin a phrase). Kids who don’t need a screen to entertain them. Playing outside, on their own, is what kids all over the world do. We have forgotten how vital and wonderful it is.

כמובן שבהמשך היו התקפות על היוזמה ועל סכנותיה הרבות (כולל הדעה שהצהרה על יום כזה רק תמשוך לגנים הציבוריים את כל המסוכנים למינהם שיידעו שיש שם ילדים ללא הגנה), עד שגם לינור נאלצה להסביר שצריך להתאים את מידת החופש לכל ילד, לגילו, לסביבה, וכו'. וכאן רשימה על הורה שניסה לברר מה מותר ומה אסור, ולא כל כך הצליח.

אינני רואה חובה למהלך זה של שחרור ילדים לגינה דווקא בשבת המדוברת. עדיין אינני רואה שהדבר הופך לאירוע לאומי בישראל (אני מניח שגם לינור לא באמת מצפה לחגיגות בכל חלקי ארצות הברית, אבל אולי בהפתעה תסומן בזאת תחילת המהפכה….). אני מביא את הדברים כי זו הזדמנות טובה לדבר על זה.

הבטחתי כמה דוגמאות לתהליך איבוד הפרופורציות:

1. מגמה להחתמת הורים על הסרת אחריות משפטית מצד המארחים לפני קיום "מסיבת פיג'מות" (ראו כאן).

2. עוברת אורח עזרה לילד בחצר בית ספר לרדת מעץ עליו טיפס, ליותה אותו לדלת בית הספר, ו…מואשמת בהסגת גבול. ולאף גורם אין סמכות לבטל את התביעה השטותית, כי התקנות מחייבות!

3. שוטרים נוזפים באם שילדיה משחקים ללא מבוגר בחצר הקומפלקס בו הם גרים.

4. אולי המופלא מכולם: אם הננזפת (גם על ידי נציג משטרתי) על כך שבנה רכב (מלווה על ידה) לבית הספר, בניגוד לתקנות בית הספר האוסרות הגעה רגלית או על אופניים.

"בתי מגירות" – פריחה (בלוגרית) מחודשת?

יום שלישי, 11 במאי, 2010

נועם דביר הציג לאחרונה ב"הארץ" את "בית המגירות" שתכנן משרד מן-שנער בחולון.

בית בחולון (מן-שנער אדריכלים)

בית בחולון (מן-שנער אדריכלים)

הכותרת, שאינני בטוח שנוסחה על יד נועם, מדברת על " 'בית המגירות': מודל שונה ומקורי לבתי מגורים".

הכתבה קושרת בין בית זה לבית המגירות הבאר-שבעי המפוסם משנות ה-60, שתכנן גיורא גמרמן ועליו מספר יותר ערן טמיר.

מגדל בבאר שבע (אדריכל גיורא גמרמן)

מגדל בבאר שבע (אדריכל גיורא גמרמן)

בכתבה של נועם מוצגת יומרה (מסוייגת מעט) לראות בזה דגם מגורים חדש ביחס לקופסאות המגורים הנפוצות כל כך. לדעתי אין בזה הרבה יותר ממשחק גאומטרי, מבורך לכשעצמו. אין כאן בשורה של תרבות מגורים חדשה. המעלה העיקרית המוצגת היא של מרפסות גדולות מאוד. בבאר שבע המרפסות הגדולות לא הוכיחו עצמן במבחן הזמן, לפי תיאורו של ערן. מלבד זאת מתואר הבנין בחולון כשונה ויזואלית מן המקובל.

לבנין בבאר שבע מוצגת הנמקה אקלימית. לזה בחולון ניתן רציונאל כלכלי-שיווקי.

בשני המקרים (ובאחרים שבהמשך פה) לדעתי המוטיבציה היא עיצובית בעיקרה. יש משהו מושך באפשרות זו "לפרק את הקופסא מבלי לשבור את הכלים", ללכת על קצה תפיסתי כלשהו. הבלטות זיזיות מעין אלו פועלות כנגד הגיון עין המתבונן ומגרות מבלי דעת את הסקרנות לעמידתן. יש כאן משחק צורני חופשי ומיוחד, אך בלי לאתגר את הזויות הישרות ואת הפשטות היחסית של תבניות ליציקת בטון. אותו משחק של שיווי משקל רופף יש בו קסם למעצב ולמתבונן, ואם הוא נעשה טוב אזי מתח מובנה זה מאפשר יצירה של ממש. רעננות זו, גם אם היא אסתטית בעיקרה, מבורכת לכשעצמה.

באמירה חתרנית משהו אצהיר כי אני לא בטוח שיש מרחק כה גדול בין מגירות אלו, שעינינו המודרניסטיות נוטות לאהוב, לבין חלק מבנייני המרפסות המדלגות הפוסט מודרניסטיים והמושמצים תדיר.

להלן עוד כמה דוגמאות, הן בשביל היופי והן כדי לעזור לבחון את התזה שהעליתי.

מזה כמה זמן צדה עיני בנין "מגירתי" בכפר סבא, בפינת רחוב ויצמן (הרחוב הראשי של העיר) ורחוב ברנר או המעפילים:

בית מגירות בכפר סבא (אדריכל לא ידוע לי)

בית מגירות בכפר סבא (אדריכל לא ידוע לי)

המגירות כאן פחות מובהקות מאלו שהובאו לעיל, אך עדיין ברורות. גם בבניין זה ניכרת הכוונה לתת מרפסות רבות וגדולות, אך התריסים ואפשרויות הסגירה ניצחו, וחזות הבנין כמובן סבלה קשות.

ובבנין ציבורי, מרכז קהילתי בית בארבור בתל אביב, שאני אוהב את עיצובו (כולל הקוים המתעגלים בשובבות בקומת הגג).

בית בארבור, תל אביב

לא ממין העניין, אך אני חייב להראות איך הרסו חזית אחרת של הבנין עם מעלית ומבואת מעלית שנסגרה באלומיניום זול, ללא טיפת מחשבה עיצובית, כאחרונת מרפסות הכביסה. גם הפלקטים לא במיוחד מוסיפים.

בית בארבור, תל אביב

מיכאל יעקובסון מציג את "בית כהנא" ברמת גן, שגם בו יש מנסרות-קוביות זו על גבי זו לכאורה כנגד ההגיון של הנחתן.

"בית כהנא", רמת גן (אדריכל יעקב רכטר)

"בית כהנא", רמת גן (אדריכל יעקב רכטר)

מיכאל מסביר שיעקב רכטר "הצליח כאן ליצור יצירה ייחודית ושלימה וזאת באמצעות הבחירה בצורת והצבת המסות זו על גבי זו, כך שהוא יצר מעין משחק של מכולות המונחות לצד הדרך".

וגם מיכאל  מביא דוגמא עכשווית, על גבול הגרוטסקה אם כי אסתטית להפליא, של מוזיאון ויטרה החדש (אדריכלים Herzog & de Meuron):

מוזיאון "ויטרה"

דוגמא נוספת להזחה "מגירתית" בבנין מעבדות חדש במקסיקו (תכנון TEN Arquitectos):

מבנה אקדמי, מקסיקו

מבנה אקדמי, מקסיקו

ובעולם אפשר להיתלות באילן הגבוה של ההביטאט במונטריאול (של משה ספדי), שם יש הבלטות ואף תליה של קוביות כמעט באויר:

הביטאט, מונטריאול (משה ספדי)

הביטאט, מונטריאול (משה ספדי)

בהביטאט היה גם נימוק תעשייתי, ברוח אבני הלגו: האפשרות לשנע ולהרכיב את אשר יוצר במפעל, עם האפשרות (התיאורטית למדי) להוסיף ולגרוע במשך הזמן. הוצגו יתרנות של ייחדיות כל דירה ומצבה יחסית לאחרות, שטחי מרפסת פרטיים, וכדומה.

רציונאל דומה מציג ערן טמיר לגבי בנין יפני:

בנין ביפן

כותב ערן: "יש (במגדל בבאר שבע) מין רמז למטבוליזם של קישו קורוקאווה שיצר את מגדל הקפסולות בטוקיו, שנבנה בראשית שנות ה-70: מגדל העשוי מגופים שהתחברו והיו אמורים גם להתנתק באופן עצמאי מן הבניין.
הדמיון (של הבנין בבאר שבע – א.ה.) למגדל הקפסולות הוא בצורה בלבד ולא במהות, שבדוגמא היפנית מייצגת רמה טכנולוגית שלא מצויה במקומותינו, טכנולוגיה שגם ביפן לא עמדה במבחן הזמן."

השערת הבסיס שלי היא שרבים מאיתנו, הן אדריכלים והן בני אדם, בהזדמנויות שונות וברמות שונות מנסים לחזור לחוויות הבסיסיות של העמדת בלוקי עץ זו על גבי זו, הזזה, הסטה, ניסוי וטעיה- לראות כמה אפשר, איך זה נראה- ומתי זה ייפול.

קוביות עץ - משחק לילדים בני כל הגילאים

לגו

הפנטזיה המושלמת אולי נראית משהו כזה (המקור כאן):

פנטזיה של חופש

הבלטות וריחוף אחר מציגים "בנייני הגשר", שזכו לכותרות רבות לאחרונה. בכתבה בעקבות פרש(יו)ת הולילנד, מביאה כתבתה של דאה הדר "אנקת גבהים" מבט אנתרופולוגי ואירוני על אותם בנייני גשר, ובעיקר על חלקי הגשרים עצמם, שבהם חיים מעל תהום למעשה.

בנין עם גשר, גבעתיים (צילום: דודו בכר, "הארץ")

בנין עם גשר, תל אביב (צילום: דודו בכר, "הארץ")

לדברי דייר זה "מלחיץ. כל פעם שאני עובר שם אני מפחד שהגשר ייפול עלי…". ודיירת עם מרפסת-גשר: "אני כמעט לא דורכת בגשר. אומרים שזה יציב אבל קצת מפחיד שם, אין תחתית, את כאילו באוויר. אני מרגישה יותר בטוחה כאן. אף אחד לא יוצא לגשר חוץ מהנכדים. רציתי לקנות להם בריכה שישחו שם, אבל פחדתי."

גם בתכנון גשרים ניכר המתח בין הצורך ליציבות (והרצון להקרין יציבות ובטחון) לבין הקסם של הקלות, תדמית של נטול-מאמץ יחד עם אומץ הנדסי.

וכך גם במרפסות שלעיל. לקינוח דוגמא קיצונית של הפגנה וירטואוזית של אתגור כח המשיכה, בולטת מעל 20 מטר מהצוק ומרחפת 1,200 מטר מעל תחתית הערוץ, עם רצפה ומעקה זכוכית.

Grand Canyon skywalk, USA

Grand Canyon skywalk, USA

Grand Canyon skywalk, USA

לסיכום וחזרה:

יש כמה הצדקות אפשריות ל"בתי מדרגות": אקלימיות, אסתטיות, תיעוש הבניה. אני טוען שזה גם ביטוי לשאיפה לשחק בקוביות וכן לרצון לאתגר את היכולת ההנדסית-תפיסתית לגבי הנכון והאפשרי. ועדיין, כהכללה- אני בעד.

ולסיום-סיומת: בערב שנערך על "הבלוגוספירה האדריכלית הישראלית" עלה גם נושא הבלוגים כבמה לרב-שיח מתמשך ומתפתח הדדית. אני שמח למצוא כאן דוגמא לכך, בהמשיכי את מורי ורבותי שהוזכרו לעיל, בעיתונות ובבלוגיה, ואשר גם יצרו אצלם חיבורים בין רשימותיהם: נועם (העיתונאי ולא בלוגר, אני יודע…), ערן, מיכאל, וכל שאר העולם שכתבו על הולילנד. סתם מצא חן בעיני לראות זאת כך…..