ארכיון פוסטים מהחודש "אפריל, 2010"

שימור מבנים, מה משמרים – ושכונת יד אליהו

יום חמישי, 29 באפריל, 2010

באירוע "בתים מבפנים 2010" (בסוף שבוע הבא, 7-8/5, מומלץ בחום!) אני שותף זוטר לארגון סיור ביד אליהו. כמוגדר באתר "בתים מבפנים" בתיאור הסיור (סיור מספר 101, יום שישי, שעה 9:00, מפגש ע"י בית השריון, לוחמי גליפולי 51):

"יד אליהו היא שכונת המגורים הגדולה בעיר ומהווה מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות של המאה ה-20. הסיור – בהנחיית האדריכלים אודי כרמלי מצוות תכנון מזרח, דורון מינין ממחלקת שימור מבנים בעיריית תל אביב-יפו ודני לזר עורך תוכנית המדיניות ליד אליהו – יציג את גישות התכנון החדשות ליד אליהו הנבחנות בימים אלה ומבוססות על שימור מרקמִי וקהילתי ככלי לפיתוח מבוקר. בסיור ישולבו מפגשים עם ותיקי השכונה ויוצגו מגמות התכנון של אגף התכנון העירוני לעתיד השכונה."

הרעיון לשלב איש שימור היה של אודי כרמלי, אדריכל וחבר צוות תכנון מזרח במינהל ההנדסה. גם אני סקרן לשמוע את התייחסותו של דורון מינין לנושא, כבעל מקצוע וכאיש העיריה. הבחירה מה לשמר ומאילו סיבות כלל אינה טריביאלית. יש לה השלכות כבדות כאשר מתווספות לה משמעויות כלכליות, אם של פגיעה בזכויות בניה לצורך השימור, אם בעליית ערך כתוצאה של שימור, ואם באפשרות של השקעה ציבורית לטובת השימור (התיאורטית למדי, לצערנו, למעט ועד להכרזת משרד ראש הממשלה על תכנית מקיפה לשימור "תשתיות מורשת לאומית", מוחשיות ובלתי-מוחשיות).

קצת על שימור

שימור הוא גם בחירה של הסיפור, הנרטיב הנבחר להצגה ולקידוש מסוים על ידי החברה. ככזה השימור הוא בעל השלכות על דמות החברה בעיני עצמה ובעיני אחרים – ובהתייחסות לעתיד. מכיוון שלא מעשי לשמר הכל צריך להיות סדר עדיפויות וצריכות להיעשות בחירות כואבות.

וכאן עולות שאלות מכמה כיוונים:

האם משמרים את היפה? את יוצא הדופן? את הישן ביותר? את הנושא סיפור מיוחד? אישיות מיוחדת?

"בית הפגודה", רחוב נחמני, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

בית דוד בן גוריון, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת" ביד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

"בתי רכבת", יד אליהו, תל אביב - האם לשמר ומדוע?

האם משמרים את בתי החלוצים? את בתי פקידי הברון? את בתי הבאר הערביים? את הבית בו נרצח יוסף חיים ברנר? את בתי אחוזת בית – או בתי נוה צדק? את בית דיזינגוף – ו/או את בית עקיבא וייס? את בית אליהו גולומב – ו/או את הבית בו נורה "יאיר"? ומה עם בתי מלאכה? בתי חרושת? בתי תמחוי? משרדים ומוסדות קהילתיים? בתי כנסת שכונתיים? האם "מעונות עובדים" ראויים לשימור בגלל ערכיהם האורבניים-אדריכליים, או בגלל שיקוף חיי מעמד הביניים של תקופתו? ואם כך- האם סתם "בתי רכבת", צריפי מעברות וכדומה ראויים גם לשימור כמשקפי זמן ומקום, גם אם לא תוכננו על ידי אדריכל מפורסם?

כיצד מתרגמים ומפרשים בפועל את המקום הפיזי בהתייחס לסיפורו (ואולי יותר מדוייק- סיפוריו, סיפורי מכלול האנשים והתקופות הנוגעים למקום)? בכך אגע ברשימה נפרדת, שתציג למה צריך וכיצד אפשר להציג את "הסיפור" ולא ליצור מבנים משוחזרים כחפצים יפים בלבד.

מהו היחס הנכון בין הסיבות לבחירת אתר לשימור- בין הפיזי-מבני-אסתטי לבין התרבותי-חברתי? במהלך תהליך ניפוי ובחירה ראוי לקבוע קריטריונים בנסיון להערכות מבוססות, גם אם אין אפשרות לאובייקטיביות מדעית חד משמעית. ערכתי השוואה בין הקריטריונים לשימור של עיריית תל אביב לבין אלו של עיריית סיאטל שבארצות הברית:

טבלת השוואה בין קריטריונים לשימור - תל אביב וסיאטל

הצבועים בגוון זהה דומים בתוכנם, גם אם לא זהים. ניתן לראות את המשקל הנכבד בתל אביב לערכים מבניים, לעומת הדגש בסיאטל על קריטריונים תרבותיים-חברתיים (ובזה נכלל היסטורי). אני חושב שבתחום זה אנו בישראל צריכים להתקדם לכיוון החברתי-תרבותי. יש סימנים מעודדים לכך, למשל בהתרחבות ההתייחסות למוגדרים כ"נופי מורשת תרבותית" כמושא לחשיבה על שימור. כמו כן, אני מצדד בגישתו של הרברט גנץ, המוצגת בסיפור הבא, לגבי הראוי והחשוב לשימור:

ויכוח נוקב התנהל מעל דפי הניו יורק טיימס ב-1975. הסוציולוג האורבני הרברט גנץ (Herbert J. Gans) תקף את "הועדה לשימור אתרים" בטענה שהם מעוותים את ההיסטוריה בכך שמייעדים לשימור בעיקר אחוזות עשירים ומבנים בתכנון ארכיטקטים מפורסמים, תוך דאגה רק לרובד דק ואליטיסטי של העבר הבנוי. המשמעות, לדבריו, היא גם זילות ההווה והבינוי הפשוט. ענתה לו Ada Louise Huxtable, מבקרת האדריכלות המכובדת של העיתון. הקסטבל טענה שמצויינות אסתטית ואורבנית אכן תלויה בכסף ובכשרון המעצבים הגדולים, ויוצרת ערכים תרבותיים נשגבים, שהם מרכזיים לשימור. לדבריה גישתו של גנץ מעוותת. גנץ ענה ששימור הוא מעשה ציבורי, וככזה צריך לתת מענה לַעבָר של כל האזרחים. גנץ סָפַר והוכיח חוסר איזון בולט בין סוגי האתרים שהוכרזו לשימור. ( הסיפור מובא בספר המרתק "The Power of Place", של Dolores Hayden )

ויכוח זה, בצורות שונות, חי ובועט גם כיום (דוגמא לקונפליקט עכשווי כזה- כאן ). עם זאת, ברור כי המגמה השתנתה- יש יותר התייחסות לסביבות יום-יומיות המייצגות דפוסי חיים מגוונים. ארגון ניו-יורקי העוסק בשימור אומר בהקדמה לדו"ח שלו לשנת 2001:

.Yet, perhaps now more then ever, the Landmarks Conservancy is also aware of the bits of history and the personal memories and meanings that exist within every piece of the built environment

נחזור ליד אליהו:

גישתו של הרברט גנץ, שהוצגה לעיל, פותחת כיוונים לחשיבה על בתי יד אליהו כאתר אפשרי לשימור.

כהגדרתו של אודי כרמלי יד אליהו היא "מוזיאון חי לטיפולוגיות מגורים המאפיינות את גישות התכנון המודרניסטיות". מודרניזם זה הוא אבן יסוד של תכנון המדינה, מאפיין של חלקים נרחבים ממנה, היה ועודנו סביבת החיים של מרבית תושביה. אם כך – ראוי לשימור? כיצד? כמה? ואיך? האם ניתן לעשות זאת ללא הערך הכלכלי המוסף הנוצר מהצמדת המושגים "באוהאוס" ו"עיר לבנה"? כיצד משפיעים ערכי הקרקע של המקום? וכיצד יתקבל הרעיון על ידי בעלי דירות? האם ייראה להם מופרך מיסודו ו/או פוגע בהם? אולי כהערכה לסביבתם וכגורם חיובי?

הרקמה החברתית של יד אליהו כבריאה וחזקה ביסודה. כמסקנה מכך, זה מקום שבכללו אינו מתאים לפתרונות קיצוניים של שינויים פיזיים, קרי "פינוי-בינוי". מה המשמעויות של עידוד האוכלוסיה והחברה הקיימים? האם יש לכך נגיעה לסיוגיות של שימור פיזי? האם שימור פיזי כלשהו יתמוך בכך- או יפגע במילוי צרכי האוכלוסיה הזו על ידי פיתוח ובניה מתבקשים?

אני מקווה שהסיור יעזור לליבון השאלות הרבות והפתוחות שלעיל.

גן חללים. מאיזה סוג? על מרחבי זכרון ישראליים.

יום רביעי, 21 באפריל, 2010

לאחרונה עברתי רגע הזוי. עמדתי ברמזור היציאה מחניוני רידינג לשדרות רוקח בתל אביב. בעת ההמתנה הארוכה לאור הירוק בהיתי מעט סביב, לא בריכוז מלא כנראה. מולי, מעבר לשדרות, ראיתי קטע קצר של קיר אבן נמוך.

מבט מעבר לכביש

על הקיר היה כתוב "גן חללי המחר".

דעתי נצטללה באחת. התמקדות העיניים גילתה טקסט שונה במעט:

"גן חללי הטרור"

כתוב "גן חללי הטרור".

ט' דמתה ל-מ', ר' ו-ו' התחברו לאות ח'. יכול לקרות.לרגע הזוי התפרעה מחשבתי בפיתוח תזה שאולי הדבר אינו כה מופרך. בישראל בהחלט יכולה להיות היערכות לחללים העתידיים, במיוחד מטרור, בהינתן התפקיד המרכזי של אלה באתוס הלאומי (ולא רק בהכנות פרגמטיות לבתי קברות המוניים). מהלכי קידוש המתים, מאפיין מרכזי של החברה הישראלית, הם חלק מהותי מהבניית זהותה המרכזית (ויצירת ניכור מצד קבוצות מיעוט שונות, השד יודע בשביל מה). הכח הפיזיקלי החזק ביותר המופעל ליצירת לכידות לאומית הוא המאבק לקיום, סכנת האבדון, ובמסגרתם- המתים.

אינני בא לזלזל במתים, ודאי לא באלה שהלכו באופן פעיל ומודע לסיכון עצמי למען קיום המדינה. אני שואל לגבי המידתיות של התרכזות באובדן ולגבי התפקיד החברתי הניתן לו. אולי כמו אדם, חברה המתרכזת בכאבה ואובדנה מתקשה להיות גם פתוחה, מתפתחת ומשתפת. היא מתקשה גם לראות, ואולי לקבל ולהכיל, כאב של אחרים או כאב שאינו נובע מאותו מקום. אולי לא רק הרגש אלא גם המחשבה ננעלת על הכיוון המותווה היטב, ואינה חופשית לבחינה ביקורתית, חופשית ובונה?

החברה עוסקת (עדיין) בהבניית זהותה הלאומית ובהנכחתה באופן משמעותי במרחבים הציבוריים. לחילופין, החברה עוסקת בתחזוקה ושימור של אותה זהות. מוטיבים מרכזיים הם הנושאים הלאומיים והקיומיים: התיישבות, עליה, לחימה – ושכול. יש הטוענים אפילו לנקרופיליה מסויימת. גם אם לא עד כדי כך, אפשר להתלבט בשאלת עוצמת העיסוק במתים (ובעבר) לעומת החיים (והעתיד), ובמידה בה צריך להנכיח את אותו זיכרון מעצב ולקדשו בחיי היום-יום. כאבחנתו של פייר נורה, המאמץ להנצחה גובר ככל שהזיכרון האמיתי פוחת. אולי גם גובר המאמץ להראות אכפתיות וכאב, ככל שאלו האמיתיים פוחתים?

המרחב הישראלי הפיזי גם הוא מגוייס להוות מרחב של זיכרון. הסמנים המרחביים והפיזיים של אותו זיכרון הם מגוונים ורבים: שלטים, אנדרטאות פרטיות וקיבוציות, בתי קברות, מוזיאונים, גנים ומבנים "לזכר" או "על שם", שמות יישובים ורחובות. בחירת אתרים לשימור מעידה על סוג הזיכרון שהחברה מייצרת. גם כאן לראייתי המרחב הולך ומוכפף לטובת הזיכרון המגוייס. "גן חללי הטרור" ושכנו-אביו אליו הוא שייך-לא-שייך- "גן הבנים", הוקמו בשנים האחרונות מאחר ותל אביב לא מיצתה את מידת הזכרון, וגם כמענה לקושי לעמוד מול דרישות שונות להנצחה. כעת הכל מוסדר- יש גן אחד ובו הכל מרוכז. בטרם נמצא "סידור" זה התאפשר סחר-מכר סביב מילוי הציפיות והדרישות להנצחה. היו שקיבלו אנדרטה במקום האירוע (אך לא הבטחה לתחזוקתה); יש שקיבלו גן במקום שבכלל לא קשור- ראה "גן הדולפינריום" ברחוב יפתח ביד אליהו; ויש שלא קיבלו את מבוקשם. העובדה המסתמנת היא שברגע שהנושא הוא לאומי/מלחמתי/טרוריסטי – חלה חובת הנצחה. וצריך לבחון עם עצמנו את ההצדקות, ההנמקות והמידתיות.

מן הסתם העלאת רשימה זו זורזה, במודע או בתת מודע, מיום הזכרון. או בשמו המלא "יום הזיכרון הכללי לחללי מערכות ישראל". עדיין הרגשתי שלא ראוי להעלותה בימים הרגישים שלפני יום הזכרון.

התחלתי בכתיבת הרשימה עוד לפני יום הזכרון. מסתבר כי קלעתי לדעת גדולים, כי הנה ממשיכים ביצירה וחיזוק של מקומות ואובייקטים מרחביים בנושא הנצחה: אהוד ברק, כשר הבטחון, מכריז על הקמת "היכל זכרון לאומי" . על פי המצוטט, "בהיכל החדש יצוינו שמותיהם של כל הנופלים, כשלצד כל שם תודלק נורת זיכרון ביום בו נפל החלל וביום הזיכרון. בנוסף, תוצב במקום עמדת מידע עם פרטים על כל חלל. העבודות להקמת ההיכל צפויות להיפתח כבר בקיץ הקרוב.". עוד בטון ואבן, המוגדרים כ"היכל", למען הזכרון. אפשר לציין לטובה במקרה זה שהדבר נעשה במתחם קיים. לא נכבש ונסלל למענו עוד אתר פתוח כפי שהתכוונו לעשות, למשל, במוזיאון למערכות ישראל בהר איתן (שגם הוא חלק מהנחלת הזכרון), או באתר טבעי אחר בו צויינה ההתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק, ובוצע מהלך הנצחה זר שאנו מגוייסים לטובתו, מן הסתם כזה התומך באותו אתוס המתקדש בהנצחה המקומית.

ברק אומר כי "הקמת היכל הזיכרון הינה נדבך נוסף בהנצחת מורשת הנופלים וזכרם". לא סתם משתמש ברק בדימוי מתחום הבניה.

עוד מספרים ש"לפני הטקס, הניח ברק זרים על קברו של ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין, על קברה של חנה סנש, על האנדרטה לזכר חללים שמקום קבורתם לא נודע, אנדרטה לזכר חללי הצוללת "דקר", על קברו של נחמיה כהן, שהיה החייל הכי מעוטר בצה"ל ונהרג במלחמת ששת הימים, ועל קברו של אברהם ארנן שהקים את סיירת מטכ"ל". אכן מישמש של נופלים, סלט של זכרון. מדוע שורבבו יצחק רבין ואברהם ארנן ליום הזכרון לחללי מערכות ישראל? עם כל הכבוד לשניהם- הם לא מתו בקרבות. ו"סיפוח" הצנחנים באירופה לנושא (חנה סנש) מזכיר את ההחלטה השרירותית למנות את מניין קורבנות הטרור החל מן המאה ה-19.

בהקשר של "שרים בכיכר" בערב יום הזכרון (שהוא מחוז זכרון נוסף)  שואל שי גולדן לגבי הזכרון, המסקנות שאפשר או ראוי להסיק, והמתכונת המחייבת של פעולת מעשי הזכרון:

"ונזכור את כולם? גם את אלה שצפויים ליפול השנה? גם את אלה שעדיין לא התגייסו ושלבטח ייפלו? גם את אלה שטרם נולדו ולבטח יצטרכו גם הם להילחם? גם את אלה שמתו לשווא? גם את אלה שניתן היה לחסוך את מותם, לו רק נהגנו בפחות בזבזנות בחייהם של אלה שבאנו הערב לשיר לזכרם בכיכר? יום זיכרון עצוב שיהיה לכולם. אנו מתחייבים לזכור את כולם – גם את אלה ששכחנו מזמן על מה ולמה שלחנו אותם בעצם למסור את נפשם…. ונזכור את כולם? גם כשעל הבמה עומדת ישראל החדשה, זו שמאמינה בטקסים, אבל לא מאמינה בחיים? זו שמחליפה את זמרי המלחמות שלה אבל לא את מלחמותיה?"

אולי גם אותי בעצם זו השבלוניות שמטרידה? המשך ייצור אתרי הזכרון, פיזיים ואחרים, ללא חשבון אמיתי באשר לנחיצותם, משמעותם והשפעתם? גם האדריכל חיליק ערד, שעיצב אנדרטאות רבות, מהרהר ש "אולי מספיק, אולי יש יותר מדי אנדרטאות. את המשפחות זה ממילא לא מנחם, ואני את החוויה הזאת עברתי בעצמי, לצערי".

- – - – -

בעיריית תל אביב  התלבטו והתפתלו קצת בניסוח היחס לגן: מצד אחד זה גן- צריך להסתובב, אולי אפילו להשתובב מעט וליהנות. במעבר לאורך פארק הירקון לא אמורים להחליף הבעה בעת המעבר בגן. או שאולי כן?

לכן הנוסח יוצא בבקשות שמתאימות והגיוניות לגנים רבים, אבל בכל זאת מבקש זאת גם כי זה "גן הבנים".

שלט

פרשת הולילנד: עוד תאוריית קונספירציה, על שאיפות האדריכל שטרית

יום חמישי, 15 באפריל, 2010

1. אדריכל אורי שטרית היה מבכירי משרד ספדי בישראל (אף מנהלו אם אינני טועה).

2. משרד ספדי, כאמור בראשותו של שיטרית, תכנן את העיר מודיעין.

3. במודיעין תוכנן "מבנה אקוודוקט" באורך 2.4 קילומטר, כמאפיין ויזואלי מרכזי של העיר.

4. בפועל נבנו רק כ-700 מטר. כמוגדר בכתבה "גודלו של הפרויקט כל כך צרם עד שהעירייה השכילה לקטוע אותו אחרי 700 המטרים הראשונים". (את התכנון המפורט למבנים עשה אדריכל גדי צלציון.)

"מגדלי האקוודוקט" במודיעין

עד כאן עובדות, ככל שהעיתון אמין. המשך הזוי:

5. אורי שטרית, הרואה בדמיונו את האקוודוקט חוצה את העיר- מאוכזב ומתוסכל.

6.אורי שטרית מתמנה למהנדס העיר ירושלים.

7. הפיצוי נמצא בהצנחת האקוודוקט לרכס אקראי בירושלים!!!

פרוייקט הולילנד, ירושלים

ועל זה ייאמר: איך אלוהים, כירושלמי ותיק, לא הצטרף להתנגדויות לתכנית?

(תודה ליאיר על הפניה לתכניות)

קופת חולים – ברוח מסורת ותיקה בבריאות הציבור (או לא)

יום שבת, 10 באפריל, 2010

להלן שלט התלוי בצד דלת כניסה ראשית לבנין מרפאה של קופת חולים כללית (סליחה, "כללית"- ראו בהמשך) בתל אביב:

שלט מחוץ למרפאת קופת חולים

זה בטח רק הדמיון החולני (!!) שלי, אבל האם זה המשך המסורת של הדרה והרחקה של הסובלים מבעיות עור, הנתפשות כמגעילות במיוחד, בלתי ניתנות לריפוי, ומדביקות בטירוף? מדגישים "מחוץ לבנין", למען ירווח לכלל הציבור.

ראו במקורות: " וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ ישְׁבִים פֹּה עַד-מָתְנוּ " (מלכים ב', ז', 3). אותם מצורעים דווקא עשו שירות טוב לעם ישראל, בסופו של דבר.

גם אז היו שפנו לטיפול אלטרנטיבי, והשמועות הן שעזר: " וְהִנֵּה אִישׁ מְצֹרָע בָּא וַיִּשְׁתַּחוּ־לוֹ וַיֹּאמַר אֲדֹנִי אִם־תִּרְצֶה תּוּכַל לְטַהֲרֵנִי׃  וַיִּשְׁלַח יֵשׁוּעַ אֶת־יָדוֹ וַיִּגַּע־בּוֹ וַיֹּאמֶר חָפֵץ אָנֹכִי טְהָר וּבְרֶגַע נִרְפְּאָה צָרַעְתּוֹ׃" (הברית החדשה, מתי, ח, 2-3)

ישו מרפא את המצורע

ובהזדמנות זו, שעשעה אותי אותה "כללית". לא יודעים מה זה "כללית"? גם אני לא ידעתי. ידעתי שפעם היתה "קופת חולים כללית", ובשמה המלא "קופת חולים כללית של העובדים בארץ ישראל". אחרי זה זכורני "שירותי בריאות כללית" (כך ויקיפדיה עדיין קוראים להם), שכבר נשמע יותר חיובי ועכשווי מ"קופת חולים". אבל בזה כנראה לא היה די.

היום, בדף "אודות" באתר "כללית", יש רק "כללית", אפילו באותיות הקטנות יותר:

דף "אודות" באתר "כללית"

זאת כנראה בדומה להחלטתו של "בנק לאומי" להפוך פשוט ל"לאומי". על פניו הנסיון הוא להתנער מתדמית שלילית-לכאורה שדבקה שמונחי כמו "בנק", קופת חולים", וכנראה אפילו "שירותי בריאות". בהמשך הדף הם שואלים בשובבות:

"הלו, זה "קופת חולים" פה?
הכללית היא לא רק "קופת חולים", אלא ארגון בריאות רב־תחומי….."

אבל כבר סטיתי מספיק לרשימה אחת.