ארכיון פוסטים מהחודש "פברואר, 2010"

יחס נאות ומושקע ל…אופניים!!

יום חמישי, 25 בפברואר, 2010

ראו מה מצאתי בתחנת דלק פז, מעט דרומית לצומת מסמיה (בשמה הרשמי צומת ראם, מפגש כביש 40 וכביש 3) :

תחנת טיפול וניקוי לאופניים

אנשים אחדים ממש חשבו ותיקצבו, אחרים עיצבו יפה, ואחרים בנו פינה לטיפול באופניים לפני או אחרי רכיבה.

מבט כללי נוסף

ראוי מאוד להערכה. יש חשיבה על פרטים, השקעה בחומרים ובביצוע:

מבט מקרוב

מבט מקרוב

יש עמוד בטון חלק ונאה עם סיומת חביבה, מוטות מנירוסטה (!) לתליית אופניים, משטח מחורר (כנראה למניעת הצטברות לכלוך או בוץ), פח אשפה צמוד (שהחורים הריבועיים שבו מזכירים את הפתחים המרובעים במשטח הריצוף המתכתי המחורר), חיבור לצינור אויר + גלגל להנחת הצינור (שבעצמו חסר משום מה, כנראה קפץ לחנות הסמוכה…). אולי הצינור נועד למים, כפי שמרמז השלט הסמוך? קשה לי להניח, אולי הפיקטוגרמה נועדה רק לסמן "פינת טיפולים".

יש חיבור קצר מן הכביש ברצפת בטון סרוק. הפרט היחידי שהוא קצת מוזר זו מסגרת חלוקי הנחל. אמנם נראים יפה, אך תלושים מכל הקשר והם הדבר הכי לא נוח לרוכב אופניים הרוצה לעלות או לרדת מן המשטח ברכיבה. יש את צבעי רשת "פז" אבל במינון מאוד צנוע התורם אסתטית למכלול.

כה לחי וכן ירבו!!

החיים הסודיים של מרכזי קניות קטנים

יום רביעי, 17 בפברואר, 2010

כותרת משנה: מותן וחייהן של חנויות מכולת שכונתיות.

מבלי להתכוון מראש רשימה זו יכולה להיקרא כהמשך/השלמה לרשימתו של ערן טמיר לגבי המרכז המסחרי בשדרות המעפילים (ועתיד הסביבה שם בהקשר של המנהרה המיועדת להיחפר שם אם ההגיון הבריא לא ינצח).

המקומות שאציג גם הם בשכונת יד אליהו שבמזרח תל אביב. בשיחה עם ערן הסתבר שהדברים נכתבים די במקביל, וכמה נקודות כאן הם דברים שעלו במהלך שיחתנו (ותודה לערן).


מסקרנת מאוד הדינמיקה של חנויות שכונתיות. כאלו שאינן ברחוב מסחרי מובהק, אינן על אם דרך לעין כל, ואינן במלכודות קנייה (הידועים גם בשם "קניונים").

אני מדבר על הטווח שבין חנות מכולת נחבאת בקומת קרקע של בית מגורים לבין כמה חנויות, אוסף מקרי לכאורה, בקצהו של רחוב בשכונת מגורים מובהקת.

מה גורם לאחדים ממקומות אלו להצליח? מדוע אחרים שוממים? מה מביא לפתיחת עסק חדש או להחלפתו באחר?

לשאלות אלו יש גם תשובות מתחום התכנון העירוני או הגיאוגרפיה הכלכלית, אך ברשימה זו אשאר, גם מחוסר ידע מספיק, בתחום התהיות המודגמות במקרים בפועל.

אקדים מסקנה לסקירה (ואפצה בתהיות נוספות בסוף הרשימה): אני אוהב מרכזים אלו. הם מאוד חביבים, הן לתושבי הסביבה (אך אולי פחות לשכנים הממש סמוכים) והן למזדמנים באקראי. הם מחיים את הרחוב ויוצרים נקודות מפגש, מעודדים קשרים וקניות מקומיות ומספקים הרבה מצורכי היום-יום ללא צורך בנסיעה. ג'יין ג'ייקובס היתה נהנית מהם וגאה בהם.

חנויות ברחוב לוחמי גליפולי

התמריץ המיידי להעלאת השאלה הוא פתיחתה של חנות חדשה באזור מגורי. ומעשה שהיה כך היה: משך שנים פועלים מכולת, קיוסק ומספרה צמודים זה לזה בקומת קרקע של בית מגורים בן שלוש קומות, הפונה לרחוב פעיל מאוד, אך לא ראשי. לאחרונה נסגרה המספרה והחלו בה עבודות בניה. אני נעזר ב-zoomap כדי להציג תמונה עם המספרה:

מימין לשמאל: מספרה, כניסה לחדר מדרגות, מכולת (גגון כחול), קיוסק (גגון כתום)

במסגרת העבודות נפתחו חלונות הזכוכית הגדולים לכיוון הרחוב. לאחר שהחלו להכניס סחורה הסתבר שאין זה שיפוץ של המספרה. במקום נפתח עוד עסק בתחום של שני הקיימים: מכולת/קיוסק/פיצוציה. עדיין לא ברור לי מה התמהיל בדיוק. יש בחנות מאבקות כביסה ועד סיגריות, מפריגורטים ועד חטיפי שוקולד. עדיין מוקדם לאפיין שעות פתיחה, רמת מחירים ופרטים אחרים.

תמונה כללית של הבניין

חזית החנויות

ואני שואל: למה? האם בעל העסק מנסה לבנות על סמיכות עסקים דומים (ראו להבדיל רהיטים ברחוב הרצל, בדים בנחלת בנימין, וכדומה) ועל ההרגל לקנות מוצרים אלה בסביבה זו כדי להניח שיוכל למשוך אליו די קליינטורה? כלקוח ותיק ונאמן של המכולת, מדוע שאיכנס אליו בכלל? וכך מרבית הלקוחות של מכולת שכונתית זו, המופעלת על ידי אב ובן. המכולת לא זקוקה אפילו לשלט המכריז על קיומה – כי כולם מכירים…. החנות החדשה מרבה להציג דפי פרסום בחלון הראווה, כדי ליידע במגוון המוצרים והמבצעים. עד כדי דף האומר "יש מוצרי מכולת". ימים יגידו מה יתפתח פה.

נעבור למרכזים שכונתיים קטנים, עדיין ביד אליהו. יחסית לגודל האוכלוסיה, דומני שיש מעטים כאלה. עיקר הקניות נעשות מן הסתם מחוץ לשכונה. בקירבת מקום יש את שכונת התקווה ובה השוק הנהדר, הרחובות המסחריים אצ"ל והגנה העמוסים כל טוב, ועוד חנויות בסמטאות למינהן. כמו כן קרוב אזור היכל הספורט, כל שיש סביבו כבר מזמן וכעת נוסף כל שבתוכו לאחר ההרחבה. צלע שלישית למשולש זה היא מרכז "בית גיל הזהב".

הגלוי והמוכר ביותר מבין המרכזים הקטנים נמצא על ציר לה-גוארדיה, בקטע הצפוני של שדרות המעפילים, ועליו כתב ערן. בין היתר יש שם מכולת, חנות אופניים ותיקה, משרדים עירוניים, מספרה (חדשה יחסית), משרד תיווך, קיוסק, ועוד.

מרכזון מסחרי ברחוב נגבה

מרכז שני, שתמיד הפליא אותי בחיוניותו, נמצא בפינת רחוב נגבה ורחוב הגיבור האלמוני.

מרכז מסחרי קטן - רחוב נגבה פינת רחוב הגיבור האלמוני

למעשה זו כמעט קומת קרקע מובלטת של בנין הקומות, אף שיש הפרדה בינהם. בין העסקים ניתן למנות חנויות מכולות (כשלוש מהן, גם כאן לא ברורה לי ההנמקה לכך), קצב, חנות ירקות, קיוסק בדגש דוכן פיס, מאפיה, מספרה, חנות בגדים, מאפיה, חנות מתנות, דוכן פלאפל. משך החיים הארוך של כמה עסקים (חנויות המכולת, הבגדים, הפיס, הירקות) נראה כסימן לחוסן ויציבות, אך יש גם לא מעט תחלופה.

חיי הרחוב בחזית זו ערים למדי בשעות שונות של היום (כל התמונות פה הן משעת צהריים):

מרכז מסחרי ברחוב נגבה- המדרכה

יש גם פסז' קטן, שחלקו משרדים שונים, מיעוטו נראה כנטוש, וחלקו חנויות שונות ולא מרשימות ברובן: 2 חנויות מתנות וחפצים, חנות מוצרים לבעלי חיים, מכבסה ומספרה (נוספת לזו שבחזית!).

הפסז'

צידו האחורי של המרכזון, עם מגרש חניה קטן שלרוב אינו מלא (חונים בחזית, על הרחוב), פונה אל דרך ההגנה, שהיא ציר ראשי הרבה יותר. אך צד זה מוזנח ואטום.

חניה מאחורי המרכז

לכאורה הפיכת כיוון הפניה היתה מקנה חשיפה ויזואלית לתנועה ערה הרבה יותר (אם כי הרחוב נמוך בכמה מדרגות ואין גישה למכוניות). אך לא כך תוכנן ונבנה, והחיים הוכיחו שגם כך יש חיי מסחר ערים.

הופתעתי לגלות על חזית אחורית זו מצלמת אבטחה, המכסה את אזור הכניסה לפסז'.

_

לא בטוח שהמצלמה במצב עבודה. מעניין מי מהעסקים בהווה או בעבר חש צורך במצלמת אבטחה. לא זוכר שראיתי כזאת בצד רחוב נגבה. אולי מכיוון זה סמכו על נוכחות אנשים שתהווה הרתעה בפני פעולות לא רצויות?

מרכזון מסחרי ברחוב הפלמ"ח

מרכז נוסף נמצא בחלקה הצפוני של יד אליהו, ברחוב הפלמ"ח.

תרשים מגרשים ויעודי קרקע (מאתר המפות של עיריית תל אביב)

המתחם הפתוח של רחוב בת ציון (דרומית לרחוב הפלמ"ח, מגרש 782 באדום בתרשים לעיל) ורחוב קלמר הניצב לו (השטח הירוק בתרשים) הם מהיפים בעיר בזכות מימדיהם הנעימים והפיתוח המוצלח.

משני צידי רחבת בת ציון בנויים שני בלוקים מאורכים של שלוש קומות: 2 קומות מגורים מעל קומת חנויות עם ארקדה צרה. בכל בניין שלוש כניסות לחדרי מדרגות העולים לדירות: הפלמ"ח 28-32 (מגרש 777 לעיל) והפלמ"ח 34-38 (מגרש 776 לעיל).

פלמ"ח 28-32

הפלמ"ח 28-32

רחבת בת ציון, בין שני המבנים

הפלמ"ח 34-38

העסקים בפלמ"ח 28-32 (להלן" המערבי): תיקונצ'יק לא ברור (יותר מחסן), כניסה לדירות עם מודעה על ספריית השאלה דתית באחת הדירות, גן ילדים סיינטולוגי (מיקום מוזר לגן בדגש זה), מספרה (ללא שלט כלל), מכולת, קיוסק/פיס, מתווך.

בפלמ"ח 34-38 (המזרחי): מספרה (כן,נוספת), כל בו למוצרי מזון וציוד משרדי (כנראה סיטונאי), כ-3 חנויות סגורות,מרפאת שיניים, "מרכז מורשת משה רבנו", קיוסק, סוכנות ביטוח.

תערובת ביזארית למדי. התחושה הכללית היא בעיקר של שממון. הן בשל המספר הרב יחסית של עסקים סגורים, והן בשל המיעוט היחסי של קונים ועוברי אורח (אפשר להניח שיש יותר חיים בשעות אחר הצהרים).

ספריית ספרי קודש

גן ילדים

גן ילדים

בסוף ההסבר על הגן: "...מבוססים על עבודותיו של ל. רון הבארד בתחום החינוך "

מרכז פעילות דתי נוסף

חנויות בבנין המזרחי

זה לא כל כך נעים לראות חנויות/חזיתות סגורות. למרות שאפשר למצוא בחלקן אסתטיקה של וותק והזנחה:

חזית עסק סגור

סיכומים ומחשבות

המבנה הפיזי של רחוב הפלמ"ח נראה מבטיח אף יותר משל זה המרכז ברחוב נגבה: המדרכה רחבה מאוד; הארקדה בחזית החנויות יוצרת סביבה נוחה ומוגנת, אף שאינה עמוקה מספיק; המפנה בכללו צפוני ומוצל על ידי קומות המגורים.

אך ביחס למרכזון ברחוב נגבה מרכז זה אינו כה פעיל. יותר מהחנוית בו נראות כסגורות, ויש בו יותר משרדים (לעומת חנויות), דבר שאינו מעיד לטובה על האפשרויות להפיק רווחים נאים במקום.

מדוע הוא מצליח פחות? אפשר לנחש ולשער. בסמוך למרכז בנגבה יש ריכוז של כמה בינייני מגורים, חלקם בני 7-10 קומות. כלומר ריכוז אוכלוסיה משמעותי ממש בנקודה. זהו כח קניה ואפשרות טובה יותר לאכלוסן של המדרכות. באזור הפלמ"ח רוב הבתים הם "רכבות" תלת קומתיות. אבל אינני בטוח שהצפיפות בכללה גדולה יותר ברחוב נגבה, בשל השטחים הפתוחים ושטחי החניה הגדולים יחסית. אזור הפלמ"ח בעל אפיון יותר דתי, ואולי בהתאם משפחות עם יכולת קניה קטנה יותר. מבחינת היקפי התנועה אני בספק למי מהמרכזים יש יתרון.

האם יד אליהו יכולה לשאת ולפרנס עוד מרכזים מסוג זה? כמה קניות ומסחר נעשים מחוץ לשכונה אשר יכלו להיעשות גם בתוכה? אינני יודע. תחושתי היא שיש פוטנציאל. זוהי גם דרך להחייאת הרחובות בשעות רבות יותר של היום. בהיעדר מתנ"ס או מקומות מפגש אחרים, מדרכות המרכזים הם גם מקומות מפגש. תורתה של ג'יין ג'ייקובס מעודדת יצורים מעין אלה. אישית נראה לי כרעיון טוב לאפשר גם קומת משרדים אחת מעל קומת מסחר, לעידוד עבודה בקרבת הבית ולהגדלת מגוון השירותים הנגישים בקירבת מקום. זו האורבניות האמיתית, והיא הופכת נחוצה וראויה עוד יותר בעת זו בה מתרבים המאמינים במונחים כמו קיימות, מגוון ואיכות הסביבה. זו גם הזדמנות לשינוי תדמיתי מ"פרבר מגורים" לאיזור בעל איכויות עירוניות משל עצמו, לא רק כקרוב ונגיש למרכז העיר.

האם תושבי יד אליהו מעוניינים בכך? אפשר לפקפק, בהינתן שכל מקום כזה נתפס בעיקר כריכוז מפגעים, תנועה ורעש אשר פוגעים בשלווה הנכספת שזוכה לאידיאליזציה.

"עמודים עם כובעים" – שכונת בורוכוב, גבעתיים

יום שלישי, 9 בפברואר, 2010

הבטחתי המשך לפוסט על "עמודים עם כובעים" ועמודים בכלל.

בשונה מן העמודים בפוסט הקודם, כאן השער נמצא בשלמותו (המתפוררת והזמנית כנראה).

הפעם אתמקד בזוג עמודים על רחוב בורוכוב בגבעתיים, השידרה של שכונת בורוכוב אשר לה סיפור מעניין. בעצם הרבה סיפורים מעניינים.

השער הזה נמצא בצומת הסמלי של בורוכוב עם רחוב אחדות העבודה.

כרגע זהו אתר בניה בהתהוות:

בפינת הצומת, שבו מעגל תנועה נאה, הולכים ונחפרים יסודות בית חדש. לשם כך נהרס בית ישן.

ב-ymap נמצאה תמונה של הבית ז"ל מכיוון רחוב אחדות העבודה.

הבית נראה בהחלט ותיק, אך אינני מתרשם שהוא מעת הקמת השכונה, ואם כן אזי הורחב משך השנים, אך בצורה אחידה, שלמה ונעימה לעין- עדיין בית רעפים צנוע.

התמונה תואמת לאת שרואים עדיין בצילום האויר שבאתר עיריית גבעתיים:

ויש גם תמונה מכיוון רחוב בורוכוב. השער נראה כמעט מכוסה על ידי הפיקוסים הפראיים. קשה לדעת מתמונה זו אם הסתרתו/סגירתו היא אשליה הנוצרת בשל הצילום, או שבאמת שער זה לא היה בשימוש לאחרונה (ראינו בתמונה הקודמת פתח רחב לכיוון רחוב אחדות העבודה).

שביל הוביל מן הבית אל פינת הצומת. בפינה, בכיוון אל מרכז הצומת, עומד השער (עומד או עמד? הרי כל ההקשרים האלה אבדו עם הריסת הבית והשביל). כך ניתן הכבוד לציר הרדיאלי של הצומת/כיכר.

רואים ביתר בירור במיפוי שבאתר העירייה (החץ הירוק מצביע על השער):

כעת רואים גם שהיו שני בתים שנהרסו. וגם נראה שייתכן שהשער נמצא טיפ-טיפה מחוץ לגבול המגרש. אולי לכן לא טרחו להרוס אותו? אולי זה בגלל הקירבה לפס העצים לאורך בורוכוב, שככל הנראה אינו כלול במגרש. אולי בגלל כוונות לשימור העמודים? קשה להניח. ואם כן- אני רוצה לקוות שישמרו על שלמותם טוב יותר גם בזמן הביניים הזה. כפי שתראו להלן הם כמעט מתפוררים.

הבה נראה את כלי הקידוח העובד ממש בסמוך לעמודים:

אותו כלי ברזל ורטיקלי-טכנולוגי-כוחני-מאיים נמצא בחברת כמה הדומים לו במאפייניהם (ברזליים ורטיקלים-טכנולוגיים-כוחנים-מאיימים):

נחזור למיקרו, לעמודי השער:

מן החוץ פנימה- טיח, בטון, ברזל ראשי וחישוק מציץ.

העמוד מולו, במצב פחות טוב:

ציר השער ומוט עליון:

פעמון, וענף דק של פיקוס המנסה להתאושש ולצמח ציץ ירוק: עוד מסימני החיים של המקום:

חזרה ל"כובעים" שהפכו לחביבי עוד מהפוסט הקודם:

ובתקריב ניתן להבחין באגרגטים שבאו מן הים:

כמה תמונות של הפיקוס. כפי שרואי בחלק מן התמונות לעיל, היה זה גידול פרא, ושריד לו נותר בצידו הימני של השער. הסיבה לזה גם לא ברורה לי. במיוחד בהינתן המאמץ הרב מאוד שהושקע בקטילת הפיקוס מצידו השמאלי של השער, כפי שמעיד המספר האסטרונומי של ניסורים:

מי שרוצה מוזמן לנסות להעריך את גילו של הפיקוס לפי אחד מהענפים היותר עבים:

מבט כללי נוסף, עם האלמנט האנושי, היד שמאחורי המכונה. אפשר להתפייט ולשאול מה עובר בראשו, על הסמליות של המשקפיים המכהות והאטומות. אבל זה בסך הכל אדם המנסה לעשות מלאכתו נאמנה וליצור בסיס איתן לבית – מקום – חדש – שגם בו יחיו אנשים.

לסיום, מבט האוסף כמה מן המרכיבים והמאפיינים של המקום:

מה מקפיץ אותנו כל כך בבניין הבימה? ומה עם חיבור השדרות?

יום שבת, 6 בפברואר, 2010

מה יש בו, בבנין הבימה החדש, שמקומם אנשים רבים כל כך משך זמן רב כל כך ומביא לכתיבת תגובות מנאצות רבות ונסערות כל כך?

לפחות התגובות בעיתונות ובבלוגוספירה הן מעל ומעבר לזכור לי מכל פרוייקט אחר. האמירה האחרונה שראיתי היא של שרון רז, וגם היא מעוררת שטף של תגובות.

אמנם גם לגבי היכל התרבות היתה סערה ציבורית. אך משהו בה היה שונה. אולי משום שבאה בשלב מוקדם יותר, טרם יציקת הבטון, ולכן היתה עניינית יותר וממוקדת מטרה. ואילו כאן ענייניות ופעילות כבר לא יועילו. לא נותר אלא ליילל על דאבדין ובדיעבד. ואולי לכן הזעקות רגשיות וחופשיות יותר. ואין בזה חלילה טענה כלפי הזועקים (שאני הקטן בינהם/ן). למיטב זכרוני, לגבי היכל התרבות מידע כלשהו בכל זאת דלף החוצה. ואילו ב"הבימה", להתרשמותי, כמעט ולא. שאלה אחרת היא היכן הגופים המקצועיים והרציניים שפעלו בסוגיית היכל התרבות? והאם מנויי הבימה נשאלו, כפי שנשאלו מנויי התזמורת הפילהרמונית (גם אם אינני יודע איזה משקל ניתן לאמירתם)? שרון רז העלה לאחרונה את הרף באמירה המפורשת "להרוס", ועשה זאת בדרכו המנומקת והתרבותית. רק לעתים רחוקות הריסה היא מעשה תרבותי ראוי ומידתי, אך שרון – הרגיש מאוד להרס- טוען באופן די משכנע שזה המקרה. למיטב זכרוני שרון הוא הראשון המעלה הצעה ממשית- גם אם כנראה לא מעשית.

ובכל זאת, למה דווקא ב"הבימה"? אולי זו תגובת נגד לתעוזה. הבנין הוא לא סתם השתנה לבריכה מן המקפצה, כדברי המשל הידוע. זו השתנה מן המקפצה בזמן גמר אולימפי. אולי מידת החריגות של המעשה האדריכלי, בהינתן המקום הרגיש, היא עד כדי כך גדולה.

בהמשך לסקירה של שרון, אני מסכים שמבין כל הגרסאות זו של 1958-1970 היתה הטובה ביותר, אפילו טובה מהמקור. במקור העמודים לא החליטו אם הם יווניים (בגובה, בחשיבות, ובאזכור חזיתות מקדשים), מודרניסטיים (בהיותם גליל נקי לגמרי, בסידור הקשתי שודאי אינו קלאסי) או סתם לא פרופורציונליים (בהתחשב בכך שלא החזיקו דבר חוץ מגגון ומעקה קטנים באופן קיצוני יחסית אליהם). בגירסה זו נשמרה גם החזית המזרחית היפה. גרסת 1970 יצרה חללית לא פחות מזו הנוצרת עכשיו, והחזית דרומה היתה סתם צורה מנופחת וכעורה. על זה נוספו בשנים האחרונות שלטי פרסומת-עצמית ענקיים. אולי בנקודה ספציפית זו גרסת רם כרמי דווקא תחזיר לצורת העיגול (או חלק הגליל) כלפי דרום פרופורציות יפות יותר.

שרון רז מזכיר בקצרה נקודה שראויה לדעתי לדגש רב הרבה יותר, וחבל שנעדרה כמעט כליל מהדיון הער הזה. בעבר נכתב על האבסורד וההחמצה בכך שאין רצף ממשי ושימושי בין שדרות העיר. נוצרה הזדמנות ליצור את החיבור בין שדרות העיר הנפגשות-כמעט בלב העיר. חוששני שתוחמץ ההזדמנות המתבקשת לחיבור הכמעט קיים בין שדרות רוטשילד לשדרות בן ציון. כרגע החיבור מנותק, כרגיל, בגלל יותר מדי נתיבי תנועת מכוניות הנתפסים כחיוניים. (ולחובבי עבודות התשתית, או אם חייבים לפרנס כמה קבלנים גדולים, אפשר להציע מנהרה למעבר ישיר מזרח-מערב למכוניות ממרמורק אל שדרות בן ציון מערבית לאחד-העם/תרס"ט).

ולא פחות כואב- הייתכן שהוחמצה גם הזדמנות להמשך של שדרות רוטשילד אל שדרות חן? כרגע נראים הפיתוח מעל החניון ובניין הבימה כמי שבמקרה הוצנחו בסמיכות זה לזה, אינם מכירים זה את זה ולא את הנתיב מחבר השדרות העובר דמיונית בינהם . אולי יש תכנית בלתי מוכרת האומרת אחרת.
אך שוו בנפשכם מעבר נוח בהמשך שדרות רוטשילד גם אל הרחבה שמזרחית לבימה; שערו מצב בו פיתוח אותה רחבת ענק לא היה מושתת על סימטריה גאומטרית, אלא מדגיש ומעודד ציר של ממש; דמיינו מצב שבו בנין הבימה יפנה לציר זה חזית ידידותית ותוססת, ולא קיר ענק מאיים וחוסם רוח ושמש, עם ויטרינות בקומת הקרקע שאפשר לשער שיהיו סגורות (כך נראה בהדמיות, הלוואי ואתבדה). אמנם יש נקיק צר מאוד של מעבר בגן יעקב, אך זה עשוי להיות דווקא ייחודו של מעבר זה. הרי הפתח המרשים בין היכל התרבות לביתן הלנה רובינשטיין כבר הוכן מראש.
קשה לי להאמין שמחשבות על כך לא חלפו בראשם של אנשי מינהל ההנדסה בעיריה. סביר שגם בדקו את הייתכנות. אשמח מאוד לדעת מה הסיבות הטובות שהפילו כיוון מחשבה זה ודנו אותנו לעוד עשרות שנים עד השיפוץ הבא שאולי יתייחס לכך. באמת שהייתי רוצה לדעת! יש למישהו תשובה? מישהו היה באיזו הצגת כוונות של העיריה ויכול היה לשאול את השאלות? אנא, גאלו אותי מייסורי אי הוודאות והחשדנות ותנו תשובה!
האם זה הגיוני לדבר כל כך הרבה ולהשקיע (כנראה) כסף כה רב בהנמכת כיכר דיזינגוף בשם ההמשכיות והידידותיות למשתמש, ולא לעשות במתחם התרבות את החיבור שהצריך בעיקר רצון טוב?

בכתבה ב-ynet בסוף 2006 מובאים דברים של דני קרוון בעת הצגת הפיתוח מעל החניון: "בימים בהירים", מקווה קרוון, "אפשר יהיה לראות מזוויות מסוימות בכיכר עד הים". אין ספק שהוא לא היה מתואם עם רם כרמי. אני מקווה שהוא בדק את קוי המבט, ולא ניסה לשורר דימוי או סימולציה של מצב מלפני חמישים שנה.

כל הנ"ל נכתב תחת ועל אף ההסתייגויות שהעליתי בתגובתי השניה לפוסט של אסתי סגל: צריך לתת לפרוייקט אדריכלי להיגמר, ולבחון אותו אז, ולא בהיותו אפוף פיגומים וללא פיתוח הסביבה (אלא אם יש הצגה שלמה של התכניות).

לעיון נוסף:

יואב מציג ביקורת על מתחם/חניון הבימה, וגם מרכז תגובות של אחרים.

אסתר זנדברג ערנית כהרגלה, וכתבתה שגם היא בעקבות אותה הצגה בסוף 2006 מזכירה לנו שהלחץ היה לפתוח לכבוד חגיגות המאה, שכבר ננעלו רשמית למיטב ידיעתי. נו טוב, גם נתב"ג 2000, שאמור היה להכיל את המוני הצליינים של סוף המילניום, נפתח רק ב-2005.

עיריית תל אביב – הדמיות של הכיכר