ארכיון פוסטים מהחודש "דצמבר, 2009"

כבישים, קפיטליזם, ומה שבינהם

יום שני, 28 בדצמבר, 2009

ב"הארץ" ביקשו משישה אנשים לציין מהם המקומות המייצגים בעינהם את כלכלת השוק בישראל (השבוע, עמ. 7, יום שישי 25.12.09). אצל כולם הופיע המילה "קפיטליזם. אצל רובם היה זה כבר במשפט הראשון, כמאפיין המשמעותי לכלכלה הישראלית, אם לא ממש שם חלופי.

קטונתי, כמובן, אך אני רוצה לספר על המקום המסמל עבורי את הקפיטליזם. זהו הכביש. או מערכת הכבישים. או האוטוסטרדות. ובזמן האחרון: אותם "כבישי רוחב" (471, 431,…) שסגולתם המובטחת להיטיב זרימת התנועה בכל המדינה.

למה הכבישים?

הכבישים אילפו אותנו לאפשרות לנוע לפי חלילו של הכסף. כשצריך ליסוע שעתיים לעבודה, כל יום או באופן חד פעמי, כי כך המערכת עובדת – זהו הכלי המאפשר זאת.

כאשר ההגיון הכלכלי מכתיב שהבורג שנשבר וצריך להחליפו נמצא במרחק שלוש שעות נסיעה – הכבישים מאפשרים הגעתו.

הכבישים הם הסמל והחזות של חזון "התשתיות", אותם כלי דם וורידים אשר ריבויים, גודלם ויעילותם אמורה להבטיח את אותו "פיתוח המשק" הכל כך נחפץ אלבא דקפיטליזם.

אותה "השקעה בתשתיות" לכשעצמה, כך מבטיח לנו הקפיטליזם, אף היא תשמן את גלגלי המשק ותבטיח תעסוקה, צמיחה ושגשוג (או משהו כזה, יסלחו לי הכלכלנים אם המושגים אינם במקומם). (במאמר מוסגר ארוך – אכן סלילת כבישים נעזרת בהרבה תהליכי ייצור, חומרי גלם ועבודה, ובכך "מייצרת משרות", אך לתחושתי עדיין יש מספר מצומצם של אנשים וחברות שהם המרויחים הגדולים מכל זה. לי הקטן נראה שהתשתית האנושית היא היותר חשובה. השקעה בה תניב תשואה גדולה פי כמה, הן בצד הפיתוח, הידע והתרבות, והן בצד הקטנת חלקם של הנזקקים הנגררים מאחור. אישית הייתי תורם עוד רבע שעה מיומי בפקקים לטובת עוד 5,000 ₪ למשכורת מורה או לטובת כיתות של 20 תלמידים. סוף מאמר מוסגר).

הכבישים- במיוחד אותם אלו החדשים- גם חוזרים ומציגים את פני הייצור התעשייתי שביסוד כלכלת השוק- מראה כולם סטרילי ואחיד, חלקים למשעי ומבודדים היטב מסביבתם, מורכבים ותפלצתיים בתסבוכות מחלפיהם, וכל תיקון טעות ניווט הוא מורכב, ארוך ויקר.

מהלכם של הכבישים כוחני (וככל שהם חדשים יותר- הוא כוחני יותר), בחינת ייקוב הכביש את ההר, תרתי משמע: משופע פחות, מתעקל פחות, "לא סופר" אף אחד בדרכו ליעד.

בכביש, ועוד יותר מכך במכונית, מתגלים ומיוצגים גם הפערים הקפיטליסטיים הן בעין והן באורח החיים: מי נוסע ברכות, באויר ממוזג, במהירות, תוף הפגנת עושרו; ומי נוסע באיטיות, תוך טרטורי רעש, בחום, בחשש תמידי לתקלה; ומי יכולת התנועה שלו פגומה מיסודה בהיותו חסר מכונית ותלוי בתחבורה ציבורית שיעילותה אינה מהמשובחות.

הכבישים והשינוע של אנשים וסחורות הוטמע כה עמוק בחיינו ובמהלכינו כהכרח קיומי ורצוי, שאנו עיוורים למחיר שאינו מתכמת כלכלית: לשעות המבוזבזות והמענות, למשאבים הרבים המוקרבים על מזבח זה, לנזקים הנגרמים לבריאות, לסביבה. כמובן שיש להזכיר את התמונה הגדולה יותר, שבה לפי אותו הגיון משונעים צעצועים מסין, קטשופ מארצות הברית, ועובדים מהפיליפינים.

העובדה שהמדינה לוקחת על עצמה את האחריות לאפשר יכולת השתנעות זו (גם אם נעזרת לאחרונה במנגנונים פרטיים יותר או פחות לשם כך) באה בעודה הולכת ומתנערת מאחריותה בתחומים אחרים: הבריאות, התעסוקה, הבטחון התעסוקתי והפנסיוני.

תרבות הכביש, בדורסנותה שתלטנותה ותיאבונה הבלתי נגמר, באה בהכרח על חשבון צעדים אחרים. צעדים מדודים יותר, חכמים יותר, מן הסתם רווחיים פחות במאזנים הקפיטליסטיים: חיפוש דרכים לצמצום מרחקי נסיעה ושינוע, פיתוח אמצעי תחבורה המוניים ברשת צפופה ואפקטיבית, עידוד תחבורה בלתי ממונעת.

אם אואשם בנימה צינית או מוקצנת פה ושם- אודה באשמה. לשאלת החלופה או המסקנות צריך עוד לתת את הדעת.

שקיפות שלטונית, היחס לאזרח ומבנה בנייני הרשויות

יום ראשון, 20 בדצמבר, 2009

לאחרונה יצא לאויר העולם ה"תקציבולטור", מיזמה של תנועת "עיר לכולנו" להביא את התקציב העירוני באופן שמיש לציבור הרחב. העיריה, כמובן, התחמקה באופן מגושם ומשעשע מלסייע לדבר לקרות. אינני מומחה, אבל הטענה הטכנית נשמעת לי מפוקפקת.

על המעשה ועל עצם העיסוק והעלאה למודעות של נושא התקציב- ברכות והידד ל"עיר לכולנו".
תגובת העיריה לשאלה עניינית (לגבי העברת שעות טיפול במרפאות טיפת חלב מדרום העיר לצפונה) רק מוכיחה: They still don't get it .
המסקנה הנוזפנית של העיריה היא ש"מי שאינו מבין עניין" (כלומר- מי שאינו משלנו)- אין לו מה לעיין בתקציב, או לשאול שאלות. זו ההוכחה לחשיבות הכלי: לשאול את השאלות ולקבל הסברים, אם יש כאלו (והסבר על שינוי במספר היחסי של תינוקות באזורי העיר השונים מצביע על סיבה הגיונית בהחלט למהלך של העברת שעות טיפול).

השאלה של שקיפות בפעולה העירונית, יחסי שלטון-אזרח וההיררכיה בינהם מעסיקה גם בהקשר של מבני העיריה.
יש מדי פעם תחרויות תכנון וכן בניה של מבני עיריה חדשים. הדפוס המקובל הוא שלשכת ראש העיר היא בקומה העליונה, ואם לא שם- בפינה נסתרת אחרת. יתכבד האזרח ויפנה כלפי מעלה בעלותו לרגל אל מוקד הכח העירוני. צריך לעבור לפחות שני מעגלי סינון ובידוק, ולעתים שלושה (בכניסה לבנין, בכניסה ללשכה, בכניסה לחדר ראש העיריה) – ומצב זה כנראה יישמר בכל מקרה.
בחזוני/חלומי, אדריכל אמיץ יציג וישכנע בנכונות המיקום של לשכת ראש העיריה במפלס הרחוב, בחזית אל מול הכיכר העירונית השוקקת שצריכה להיות סביב בניין עיריה. ולא רק זאת, קיר חדר ראש העיריה כלפי חוץ יהיה משטח זכוכית אחד גדול. משוריינת כמובן – אבל שקופה. עדיין אפשר ליצור את כל מעגלי הבטחון הדרושים.
לא ברור לי בהקשר זה מה הולך לקרות בתוספת 2 הקומות לבניין עיריית תל אביב. דומני שמרפסת היקפית בקומה 12 תהיה פתוחה לציבור, להתרשמות פנורמית מהסביבה. זה גם יפה וראוי. ולשכת ראש העיריה, אם הבנתי נכון- תעלה לקומה 14. מדוע לא הפוך? ואולי תתכבד לשכת ראש העיריה ותרד לקומת הכניסה?

פעם שמעתי פרשנות לגבי גגון הבטון הכבד והנמוך מאוד שבכניסה משדרות שאול המלך אל בנין בתי המשפט בתל אביב. לפי גרסה זו האדם צריך, אפילו בלי משים, להיכנס שפוף מעט, תוך הנמכת רוחו כלפי מהלך השיפוט. בבית המשפט העליון בירושלים נבחר מהלך הפוך- גרם עליה טקסי, עם קיר דמוי-כותל, שבסופו פנורמת נוף ירושלמית-מקודשת. טקטיקה הפוכה אך המטרה דומה- להביא את האזרח למתן כבוד למסגרת ולשררה. מה הרצוי והנכון למרכז האזרחי/מינהלי של עיר? מדגיש כבוד או רוצה להתחבר? ואולי אין סתירה בין הדברים – הן בהתנהלות העירונית (גילוי התקציב) והן בסביבתו הפיזית – בית העיריה וסביבתו.

"הורדת" כיכר דיזינגוף – קריאה למחשבה יצירתית לפני הבולדוזרים

יום חמישי, 3 בדצמבר, 2009

מתגברות הקריאות וההפגנות למען הריסת ככר דיזינגוף הקיימת והשטחתה למתכונת העבר. זה נשמע כל כך נכון, והפך ל"בון-טון" של השיח האורבני. לכן בחשש מסוים אני רוצה לבקש לעצור רגע ולעשות חשיבה יסודית- הפעם לפני קבלת ההחלטה, ולא אחריה. הורדת המפלס לכשעצמה אינה ערובה למקום טוב יותר- וכדאי לדעת קודם לטובת מה מורידים, מה החלופה שתיווצר. הנוסטלגיה לכשעצמה לא תחזיר את הקסם שהיה בככר לפי עדויות הותיקים.

אין ספק שכעת הככר אינה מתפקדת: אינה יפה, אינה מושכת אנשים לשהיה, אינה מתוחזקת יפה (על אף המאמץ), אינה יוצרת חלל של ככר. הכל נכון ומצריך שינוי. אני לא בטוח שהשינוי של השטחה מוחלטת הוא הטוב ביותר. אולי כן. במקרה זה, מכיוון שהשינוי דרסטי ויקר מאוד, כדאי לבדוק את החלופות התכנוניות האפשריות לפני ההחלטה העקרונית. ראוי לגבש את הרצונות והכוונות- וגם להשקיע בתכנון אדריכלי ותחבורתי ראשוני. ואם תכנון כזה נעשה, ראוי לחשוף אותו לכל.

יש גם דברים להגיד בזכות הפרדה (מפלסית או אחרת): המשתמשים הלא-ממונעים, מכל הסוגים, מרגישים בטוחים יותר ולפיכך רגועים ונהנים יותר. אפשר לקוות לפחות רעש וזיהום אויר בקירבת האנשים. אין גם פסול ב"הזרמת התנועה" לכשעצמה. ומכאן לנקודה בעלת השלכות: האם חלק ממסלולי התנועה שבכיכר יכולים להתבטל? אולי נפח התנועה כיום מאפשר גם סגירה של היציאה לפינסקר, למשל? ויש עוד צירופים אפשריים. שאלות אלה, והנגזרות התכנוניות שלהן, צריכות להיבדק לפחות באופן ראשוני כדי לבחון את איכות המרחב שיכול להתקבל.

כאמור יש דברים לומר בזכות ההפרדה, וגם בזכות נקודת מבט מוגבהת לכיכר, גם אם זו חוסמת מבטים ארוכים. לנקודות תצפית יש משיכה משלהן, וכך גם לאזורים המהווים במה. במרחב התל-אביבי השטוח ברובו הגבהה יוצרת מוקד ומקום מיוחד. במקומות רבים יוצרים טופוגרפיה כדי ליצור עניין ונקודות להשקיף מהן. כאן קיבלנו זאת- אולי תוך טעות, אולי בצורה לא מוצלחת. אבל אולי אפשר למנף את המצב ולא להעלימו. אולי אפשר לבנות מפלסי ביניים שיהיו גם אזורי שהייה ועניין- לא המעבר החד-משמעי הקיים היום: מדרכה – מדרגות/רמפה – מפלס עליון.

דווקא קיומו של המשטח המוגבה פותח פתח לאפשרויות תכנוניות מעניינות. לא בהכרח "טבולה רסה" מוביל לתכנון טוב יותר. וזאת מבלי להתייחס לשאלה אם כיוון זה יוביל לפרוייקט זול יותר או יקר יותר. (דוגמא המעסיקה אותי: פארק גלית ביד אליהו הוא פרק מקסים וייחודי. האם לא היה יוצא נשכר ומיוחד יותר אילו השתמשו בחלק מן האלמנטים הבנויים שהיו קודם ב"בריכת גלית"? אני מניח שכן. ויש כמה דוגמאות). אצל רובנו דפוס העליה לככר דיזינגוף הוא הטבוע בנו ומוכר לנו. אולי לא חייבים לאבד אותו. עוד דוגמא שכמובן אינה דומה: גן לונדון שברחוב הירקון (שבאופן פרדוקסלי הפך ל"גן ההעפלה") שמר על מאפייני מסלול הטיפוס והעליה מן החוף אל הרכס (או להיפך- הירידה הזהירה אל החוף) שהיה קיים בו קודם. בעיני זה מאוד מצא חן.

מתבקשת ההשוואה לככר המדינה. אמנם ככר המדינה בסדר גודל שונה, ונפחי התנועה שונים, אבל המאפיינים הגאומטריים הבסיסיים דומים. האם נוח ונעים להגיע ללב הככר? האם נוצר בה מרחב עירוני טוב? האם הדפנות והככר מתייחסים זה לזה? ככר דיזינגוף "סגורה" יותר בגלל שהיא קטנה יותר, על אף שגובה הבניינים בהיקף אינו נמוך בהרבה מזה של ככר המדינה. לככר המדינה יש ערכים של פארק- גדול, פתוח, פה דשא ושם עצים, שבילים. התמונות הנוסטלגיות של ככר דיזינגוף מציגות אופי דומה לזה הנצפה בככר המדינה. האמנם זה מתאים לדיזינגוף של היום והעתיד? לתחושתי בככר דיזינגוף מתבקש משהו עם שונה. אורבני יותר, מבונה יותר, צפוף יותר.

לסיכום, עם כל האהדה ונטיית לבי אחר הקריאות להורדת ככר דיזינגוף, צריך להיות תהליך של בחינת רצונות, אפשרויות וחלופות- ואחריו החלטה. ומן הראוי שבתהליך זה ישתתפו רבים ככל האפשר. בסופו של דבר חייב להיות שינוי, ולא קוסמטי בלבד.